הרב אורי שרקי

הקנין בשיר השירים

מתוך הקובץ "פרי הארץ", גיליון ב' (אדר ב' תשמ"א), הוצאת מדרשת ארץ ישראל בקדומים



"חמשה קנינים קנה הקב''ה בעולמו" (אבות, ו)




נהגו ישראל לקרוא את שיר השירים בפסח (עי' שו"ע או"ח סי' ת"צ). והטעם לדבר הובא במחזור ויטרי: "ומה שנהגו לקרוא את שיר השירים בפסח, מפני שמדבר מיציאת מצרים, שנא' לסוסתי ברכבי פרעה וגו' וכל העניין מדבר מארבע מלכויות למבין".

בראשית התבוננותנו בשיר הקדוש הזה, מתברר איפוא, על פי הטעם המחכר במחזור ויטרי לקריאתו בפסח, שכל מהלכי הופעות הא-להות בהסטוריה, שהוא ענין ארבע מלכויות, מופיעים בערכם העליון, היסודי, כספור אהבתם של שני בני נעורים, אהבת הבשר הממשית ''ומבשרי אחזה א-לוה".

אם כן למדנו שהמפתח להבנת מגמות ההסטוריה, וגאולת העולם המתגלגלת על ידן, הוא הוא המפתח על פיו מתיילדת אהבה במישור האנושי הפרטי. הרי שאנו ניצבים לפני מדרגה כוללת מאוד של מציאות, שנוכל להניחה גם כיסוד המציאות הכללית והפרטית כאחד.

ולעצם השיר, הרי שאלו דברי קדש במשל של חול, כלומר שנעשה החול למקום החלות של הופעת הקדש, ומתוך כך יש להבין שאחדות הקדש והחול שבשיר זה היא היא המגלה את תכונת קדש הקדשים שביסוד ההויה ההסטורית והאישית אשר על כן אמר רבי עקיבא: "כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים" (ידים ג, ה). "בכל השירים הוא מקלסן או הן מקלסין אותו, ברם הכא הן מקלסין אותו והוא מקלסן" (שהש"ר א, יא). אם אכן הגיעו יסודות המציאות האלה, הקדש והחול לידי שלום פנימי (הוא מקלסן והן מקלסין אותו), הרי שנתגלתה מדרגתם השורשית העומדת לפני כל העולם ואשר היא פנימיות העולם. על כן "אין כל העולם כולו כדאי כיום שנתנה בו שה"ש לישראל" (שם).

וכדי לברר את הענין, יש להתבונן במקום בו מתאחדת יצירת האהבה האנושית עם מהלך ההסטוריה העולמית, הלוא הוא סיפור יצירת האשה. והגדרת המצב החדש, של הפרדת הזהות האנושית לשני גופות, ניתנה בפי האדם, אשר כל אשר יקרא הוא שמו, במלים אלו: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" (בראשית ב, כג). ובאמת יש לשאול, וכי רק "הפעם" היתה האשה עצם מעצמיו ובשר מבשרו? והתשובה, עפ"י המבואר בס' "מלל לאברהם", תתבאר על פי הנאמר בסנהררין (דף צ"א ע"ב): "וא"ל אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי נתנה באדם. משעת פקידה או משעת יצירה? א"ל משעת יצירה. א"ל אפשר חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת?! אלא משעת פקידה. אמר רבי דבר זה לימדני אנטותנינוס ומקרא מסייעו שנאמר ופקודתך שמרה רוחי". שאלה גדולה היא שעמדה לפני רבי ואנטונינוס, והיא, מהו יסוד החיים?! כלומר האם מהות האדם קודמת לחיים הקיומיים לאמור שמהלך החיים האנושי נקבע מראש על ידי מהותו או שהחיים הקיומיים קודמים למהות, (אגזיסטנסיאליזם), והם יוצרים אותה וזה מצא ביטוי במשל הפקידה והיצירה.

היצירה היא השעה בה נרקמות העצמות (רש"י), שהם מעמידי הגוף. כלומר מהותו או צורתו. (מל' יצירה). ודעת רבי היתה שאין אדם מתחיל את חייו אלא מתוך המהות הראשיתית. ואילו אנטונינוס כבר ראה את תחילת החיים במצב בו אין אלא בשר, כלומר הצד הקיומי המרגיש, והלכה כמותו. אמנם הלכה כמותו במובן חלקי בלבד (''מקרא מסייעו") וזה המבואר בדברי אדה"ר שהבאנו לעיל: האשה הראשונה שהיתה מעשה ד' בלבד, היתה תחילה עצם (צלע) ורק אח"כ "ויסגר בשר תחתונה" ועל כן נאמר "זאת הפעם וכו'". כי רק הפעם קדמו עצמות לבשר. ומזה למדנו כלל חשוב ויסודי: שמצד הבורא, הכל כבר ניתן - רק שמהלך ההסטוריה הוא דרך התכוננות והכשרת האדם לקנות בעמלו הקיומי את המהות שמצד ה' כבר נתנה לו, וזכתה לזה חוה בלידת קין "קניתי איש את ד'" כשלראשונה בתולדות האנושות משתתף האדם ביצירת האדם. וזהו מהלך הקנין הזה שמנחה את האנושות אל שלמותה האחרונה. זוהי אחדות הקדש הא-להי והחלתו (=חול) האנושית כאחד, המופיעה כשיר השירים אשר למען השלמות, אשר הוא מהלך אל השלמות, שלמה, מלך שהשלום שלו.

ההכרח שתבוא השלמות בדרך קנין, מתוך הפירוד והמהלך ההסטורי, מתבאר בהבנה חכמתית ומוסרית כאחד. עצם מושג הבריאה הוא יציאה מן האחדות המקורית וממילא נפילה אל התפצלות הערכים והתנגדותם זה לזה, באופן שנדרש, למען קיומה של הבריאה ויציאתה מן התוהו, היסוד המאחד ועושה-השלום שיצמח מן הבריאה עצמה בבחינת "אמת מארץ תצמח" אחר שהיה צריך כביכול לוותר על האמת כדי שמתוך איחוד הערכים על ידי המהלך ההסטורי, תצמח אמת יותר כללית (בראשית רבה ח, ה). ומאז יצירת האדם ועד הנה נמשך המתח בין המוחלט השמימי לבין הקיומי היחסי שהדו נשמע בויכוחי המלאכים על דבר יצירת האדם ונתינת התורה. והעולם סובב סביב קנין עצמו ואיחוד הקרע, ואיחודים אלה מופיעים במהלך ימי העולם ע"י האל"ף של "אנוכי" המגלה את האחדות הראשונית שעמדה לפני הבי"ת הפירודית של "בראשית", ובהמשכו ע"י העם אשר חייו הקיומיים הארציים וקנייניו הרוחניים מכוונים לאחדות העולמית. (כמבאר מדברי הגר"א בסידורו שנשמות ישראל מן הארץ ושל הגויים מן השמים, לאמור שכל אומה, אף אם יישמה בתרבותה את אחד מערכי המוחלט, לא ידעה איך לאחדם בשלום בארציות). כאשר ביארו חז"ל: "אל תקרי מורשה אלא מאורסה", כלומר מעשה קנין דוקא, כעניין אירוסין שתלוי במעשה, והוא מגלה למפרע את המורשות הקדמונית הבלתי תלויה במעשה כי ארבעים יום לפני הלידה מכריזים בת פלוני לפלוני.

זהו אם כן התפקיד שהוטל על האדם בכלל ועל ישראל בפרט, לאחד את קרעי הבריאה דרך המציאות הקיומית כשהכח והאומץ למגמה זו נשאב מזה שאי אפשר לעולם בלי ישראל וכיון שרצה הבורא בעולמו, אי אפשר שלא ירצה בהצלחתם של ישראל. "כה אמר ד' נתן שמש לאור יומם, חוקות ירח וכוכבים לאור לילה, רגע הים ויהמו גליו, ד' צבאות שמו, אם ימושו החוקים האלה מלפני נאם ד', גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים" (ירמיה לא, לד-לה) (עי' מהר"ל בדרך חיים על המשנה של כל ישראל).

ולפי"ז כל עסקנו הוא שייעשה רצון בוראנו ומזה נמשך שכל עבודתם של ישראל ביסוד הרצון הא-להי נטועה, ובכל זה מתגלה ומתברר החסד העליון שעשה לנו בורא העולם בזה שזיכנו להיות אף אנחנו יוצרים, ולעשות רצוננו כרצונו.

אם כן הנדרש הוא לעבוד מאהבה, כלומר עבודה מרצון ללא שום צד של כפייה. ודרך הקנין מתחילה בעבודה מיראה עד שנקנית סוף סוף אהבה.

ועל פי כל האמור, יתבאר לנו שיר השירים.

כבר אמרנו ש"שיר השירים אשר לשלמה" (א, א) פירושו דרך אל השלמות. וממשיך השיר ומודיענו מהו תוכן השלמות הזו: "משכני אחריך נרוצה" (א, ד) שיהא רצוני כרצונך באשר אני רצה אחריך (נרוצה מלשון רצון) ורצונך מופיע דרך רצונותינו המרובים (נרוצה בלשון רבים). זוהי מדרגת העבודה מאהבה "ודגלו עלי אהבה" (ב, ד). אמנם בינתיים "חולת אהבה אני" (ב, ה), אין בריאות האהבה. ומשום כך "השבעתי אתכם וכו' אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (ב, ז) ככותרת כללית לתיאור העיכובים הבאים בהמשך השיר. אלא שמצד הבורא אין שום עיכוב והכל כבר ניתן בהר סיני. "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (ב, ח). כלומר קפיצת מדרגות יש כאן, כל ההרים המובאים בשיר, המתארים את תפניות ההסטוריה אינם, אין סיבתיות והכל אחד. וכבר נדרש מן המציאות "השמיעיני את קולך" (ב, יד) אלא שאין הבריאה מוכנה, "וכרמנו סמדר", ועל כן דרישתה היא ש"עד שיפוח היום ונסו הצללים" ותוכשר מצד עצמה לאהבה, שהכל יתנהג בינתיים בדרך סיבתיות וגלגולי דברים, "סוב, דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר" (ב, יז). כי העולם עדיין בתרים בתרים וצריך לקנות את עצמו על יסוד העמל של איחוד הערכים הסותרים שבקרבו, על ידי כריתת ברית שלום בין הכתרים. שתחילתה באבי האומה הישראלית. ועל כן נאמר שנית: "השבעתי אתכם כנות ירושלים בצבאות או באילות השדה. אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (ג, ה). ובכן מהלכי ההסטוריה מביאים לידי התעלות אל האחדות המקווה. "מי זאת עולה מן המדכר" (ג, ו), וכבר צפויה השלמות: "הנה מטתו של שלמה" (ג, ז) ובבית המקדש מתגלה השלום בין המציאות הארצית ליוצרה: "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון וגו' תוכו רצוף אהבה" (ג, י) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (ג, יא). "במלך שלמה - במלך שעשה שלום בין בריותיו" (שהש"ר ג, כ) "וביום שמחת לבו - זה בית עולמים" (שם שם כ"א). וכבר עולים מהרי בתר אל "הר המר ואל גבעת הלבונה" (ד, ו).

אלא שאין הבית אלא "רצוף אהבה" ואין האחדות מופיעה עד תוכיות פרטי המעשים כי אם במציאותם הכללית: "כלך יפה רעיתי" (ד. ז) - מצד מציאותך הכללית (עי' אורות עמ' ק"ו ד"ה אבל). ועל כן נגזרות גלויות ושעבודים. ובחשכת הלילה עדיין "אני ישנה ולבי ער" (ה, ב) ומתרבים הגעגועים והאכזבות עד כדי דרישת טהרה עליונה כתנאי מוקדם להפגשות המחודשת, ועל כן חוזרת הרעיה להכריז כמקדם: "השבעתי אתכם וגו'", אמנם כבר בהתקדמות מסויימת: "מה תגידו לו שחולת אהבה אני" (ה, ח). ואכן תקון המדרגה הפרטית הושג ע"י בית שני ושיבת ציון "שובי שובי השולמית" (ז, א) ונבנה כנין גדול של תורה שבעל פה במעבר התורה מנבואה לחכמה (אבות א, א; ב"ב י''ב ע''א) - "ששים המה מלכות (ו, ז) - אלו ששים מסכתיות של הלכות" (שהש"ר ו, יב). ואף אם תבוא גלות, ושבועה נוספת לאחריה (ח, ד). כבר אין מעצור למפגש הסופי בו גם הדוד וגם הרעיה מתראים כי כבר עברו את כל צירופי המהלך ההסטורי וכל העבודה מאהבה הושלמה ורצוננו כרצונו. וע"כ "מי זאת עולה מן המדבר וגו "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה" (ח, ו) כבר הגיעו לאהבה. ומתוך שישנה אהבה כבר חלפה לה היראה ו"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (ח, ז).

ואז, תחת היותה משועבדת לתרבויות אחרות, ונתונה לפיזור הנפש בעול העולמיות הרדודה, במצב של "שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי" (א, י), עתה נתקיים "כרמי שלי לפני" (ח, יב) כלומר קנין הוא שקניתי ולא רק מצד חסד אל זכיתי אלא גם מצד עמלי, אמנם "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו" (ח, יב). כי אין אנו פותחים אלא כחודו של מחט, כמאתים ביחס לאלף "וחמשיתו יוסף עליו", אלא שסוף כל סוף השתתפנו במהלך תקון העולם. האלף לך שלמה, הראשית האחדותית. ותחת ש"בני אמי נחרו בי" (א, י), נתקיים עתה ''חברים מקשיבים לקולך" (ח, יג) - כלומר מגמתנו האוניברסלית מגיעה לתעודתה בהקשבת החברים - האומות ורק אז מתקיימת הדרישה ההתחלתית: "השמיעיני" (ב, יד; ח, יג), הקובע את יחס הבריאה אל מחוללה. כי אין לתאר שלמות יחס קוב"ה ושכינתיה אם לא מתוך תקון כללות ההויה (עי' ישעיה מט, ו).

ושמא נבוא לחשוב שמצב השלמות הוא עניין למדרגה סטאטית עומדת, הלא נדע שכאן המפגש הוא עם האין-סוף, על כן שוב "ברח דודי" - אין מנוחה, אך הפעם כבר לא נאמר "סוב" כי אין צורך בסבתיות - "ודמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים" (ח, יד). כבר עוברים אל הרים אחרים, עולמות חדשים, בהם ניזונים מן הריח. "והריחו ביראת ד'". רדיפה חדשה מבושרת לנו, אירוסין נצחיים "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'" (הושע ב, כ"א-כ"ב). אלא שהמפגש לא יעבור עוד דרך עכובים של צער וחטאים, אלא יהיה מידי וסמוך לבריחה ועל כן נהגו ישראל לחזור ולסמוך מיד אחרי הפסוק האחרון את הפסוק "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני" (ח, יג). כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)