שיטת הרבדים

ט"ו בטבת תשס"ז, י"ט בתשרי תשע"א



שאלה 1:

אשמח לשמוע את עמדת הרב בנוגע לשיטת רבדים בלימוד גמרא.


תשובה 1:

הביטוי הזה כולל מספר עניינים שאינם שווים בערכם. אם הכוונה היא לומר שהגמרא היא פרי עריכה של דורות, הרי זה מוסכם על כולם. ואם הכוונה שלא רב אשי ורבינא ערכו את הגמרא, הרי זו דעת רבינו שרירא גאון בניגוד לדעת רש"י, ומה נלין על מי שדעת רב שרירא נראית לו יותר? ואם הכוונה שהגמרא נערכה עוד יותר מאוחר, הרי שידוע מעדותם של ראשונים שישנן סוגיות סבוראיות ויש סוגיות שכתבן רב יהודאי גאון. ואם הכוונה שסמכות המאוחרים פחותה משל קודמיהם ושניתן לחלוק אף על סבוראים, הרי שזו שיטת הרמב"ם. כל השאלה היא הפרופורציה שמעניקים לעובדות אלה, ואם הכוונה היא שיש כאן "תגלית" המערערת את סמכות התלמוד או לא. כל עוד אין כוונה כזו, הדבר כשר.

השאלה המורכבת יותר היא הטענה שעולה לכאורה מדברי בעלי השיטה, שהאמוראים המאוחרים העניקו במודע משמעות לדברי קודמיהם התנאים והאמוראים הראשונים, השונה מכוונתם המקורית. המגנים את השיטה טוענים שיש בזה הטלת דופי בישרותם של חכמי ישראל, וכפירה באמונת תורה שבעל פה. המגינים על השיטה אומרים שאין בכך כל בעיה, כי כך דרכה של תורה שהאחרונים מוסמכים על ידי הקב"ה לחדש את ההבנה של דברי קודמיהם.

דעתי היא שגם בזה יש מקום להבחנה דקה. יש שניסוח קיצוני של עמדה זו עשוי להחליש אצל חלושי הדעת את נאמנות התורה שבעל פה. אבל אחרי העידון של הדברים, באופן שלא נייחס מגמה שיטתית של טשטוש דברי הקדמונים, שהוא דבר שלא ניתן להיאמר, יש בהחלט מקום להבחנה בין פשט לדרש גם במשנה, כדעת הגר"א בפירוש שנות אליהו למשנה. הרב צבי יהודה זצ"ל היה חוזר ומדגיש בכגון אלה : "הכל תלוי בגישה".

הטענה הפדגוגית של בעלי השיטה, שעל ידי הרבצת השיטה אצל בני נוער, לימוד הגמרא יזכה לאהדה יתרה, עדיין לא הוכח.



שאלה 2:

קראתי שו"ת באתרך בנוגע לשיטת הרבדים, ולהלן שאלות על מה שהשבת בנידון:

1.בתלמוד נאמר במפורש ש"רבינא ורב אשי הם סוף הוראה" ולא ניתן לחלוק עליהם. הטענה לאיחור חתימת התלמוד ( המועלת ע"י הנוקטים בשיטה) מערערת על הסמכות ההלכתית של התלמוד, באשר סמכותו נובעת מהיותו פרי הסכמה של כל חכמי ישראל באותו הזמן (ע' כסף משנה פ"ב מהל' ממרים, ה"א) - טענה המתערערת עם איחור חתימתה לתקופת הסבוראים והגאונים.

גם הרב עצמו באחד משיעוריו על תושבע"פ, אמר שהסיבה שאיננו חולקים על חכמי התלמוד היא מפני ש"היתה להם הארה נשמתית גדולה יותר". גם טענה זו מתערערת עם איחור חתימת התלמוד לתקופת הגאונים, למשל.

על כן, אני חושש ש"תגלית" זו, אכן בכוחה לערער על סמכות התלמוד.

2.הרב אמר שייחוס מגמה שיטתית של טשטוש דברי הקדמונים (ע"י האמוראים) הוא "דבר שלא ניתן להיאמר". האם הכוונה היא לכך שלא ניתן לומר כך מבחינה פדגוגית (גם אם יש אמת באמריה שכזו), או שדעה זו היא פסולה מיסודה?

3.הרב אמר שישנו "פשט ודרש במשנה".

האם אנו מחוייבים לפירוש של הגמ' על המשנה גם במקרה שהיא עוקרת את הפשט?, ולמה?


תשובה 2:

1. יתכן שהכוונה ב"רבינא" לרב הונא האחרון גאון פומבדיתא וב"רב אשי" לרב יוסף (=אסי, אשי) האחרון גאון סורא, שבימיהם היה סוף הוראה כמפורש באגרת רב שרירא גאון, וזה היה שמונים שנה אחרי פטירת רב אשי (מובא בספר "תקופת הסבוראים וספרותה" מאת ד"ר אפרתי). הלוא גם הרמב"ם כתב שהתלמוד נחתם בימי מר בר רב אשי. ובתלמוד הלוא מוזכרים אמוראים שני דורות אחרי רב אשי. ועוד הוסיף רב שרירא גאון שהסבוראים הכריעו בכל "מילתא דהוה תלוי" כך שנראה שעבודת העריכה אכן הסתיימה מאוחר יותר. הסכמת כל ישראל היא על התלמוד, יהיה זמן חתימתו אשר יהיה.

2. לא ניתן להיאמר, כלומר פסול.

3. אנו מחוייבים להלכה, בין שהיא כפשט המשנה ובין אם לא, כי חכמי ישראל, שהם הסמכות ההלכתית, קבעוה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)