הרב אורי שרקי

מידות הראי"ה - אהבה (סיכום שיעור)

מתוך הסדרה "מידות הראי"ה" בערוץ מאיר

בעריכת ר' אברהם כליפא




בספר מידות הראי"ה אהבה קודמת לאמונה, ובספר אורות מקדים הרב את האמונה לאהבה. הרב צבי יהודה היה אומר שדורנו זקוק לשני האל"פים, א'הבה ו-א'מונה.

 

פסקה א'

"האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל".

אהבה הינה חיבור הנובע מן הצד המשותף שבנו, וכשגור בפי הדרשנים "אהבה בגמטריא אחד". האהבה לכל הינה התוצאה ההכרחית של אמונת הייחוד: מאחר והצד המשותף לכללות הבריאה הוא שכולם מעשה ה', מוכרחת האהבה להיות מופנית כלפי כל בריותיו.

וכך כותב הרב להלן (ערך אמונה, ד'):

"מי שאור האמונה מתגלה עליו בטהרתו הוא אוהב את כל הבריות כולם בלא שום שיור כלל, וכל מעינו הוא בעלייתם ותיקונם, והדרכים של תיקונם נעשים מלאים מוסר ויושר לפי רוב הופעת האמונה שבלבו".

כלומר, ככל שהאדם מאמין בה' בצורה טהורה, הוא יותר אוהב את מעשיו של הקב"ה, ומי שאינו אוהב את הכל, סימן שאינו מאמין בה' בטהרה.

מרוב התרגלות להבחנה והבדלה בין טוב לרע, התפתחה בנפש האדם - ובמיוחד אצל האנשים יראי שמיים - נטייה לדואליזם, כאילו נמצא הקב"ה בצדם של הטובים, ובזה של הרעים מולך השטן. מעטים הם האנשים הזוכרים שהקב"ה הוא א-לוהי הכל ומקור הכל, "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה', עושה כל אלה" אמר ישעיהו, ומכוח הכרה זו אוהבים את הכל.

מעצם הגדרתה, האהבה צריכה להיות כלפי הכל, וללא גבולות. אך כדי להוציא מגמה זו מן הכוח אל הפועל, יש צורך להשתמש באסטרטגיה של המעטה המתנגדת להגדרתה של האהבה. כך כותב הרב בספר אורות (אורות ישראל, א', ד'):

"עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה. הרגש הטוב הזה, לפי גדלו, היקפו ועמקו, כן צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה, למען דעת איך להוציאו אל הפועל בכל גווניו".

כלומר, האהבה לכל הינה נקודת המוצא שבאה לידי בירור מעשי על ידי ההלכה. בניגוד למייסד הנצרות, שדרש אהבה לכל מבלי להזדקק לאותה החכמה המוציאה אל הפועל, ובעקבות כך אמר דברים נטולי הגיון כגון: "אהבו את שונאיכם", ועוד.

מצאנו בתורה מצוות הקשורות לאהבה: אהבת ה' שנאמר "ואהבת את ה' א-לוהיך", אהבת כל יהודי ויהודי שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", אהבת הגר שנאמר "ואהבתם את הגר", אהבת עצמו שנאמר "ואהבת לרעך כמוך". אמנם לא מצאנו פסוק המצווה לאהוב גוי. אך הלל אומר "הוי מתלמידיו של אהרן... אוהב את הבריות" ולכן גם הגויים כלולים באהבה זו. לכל אחת מן האהבות הללו ישנן הגדרות, דירוג הלכתי, כיצד ליישמן במציאות.

למשל, על פי מידת החסד, חובה על האדם להלוות כסף לחבירו העני שחפץ לקנות אקדח ולשים קץ לחייו, אך לפי האמת אין ליתן לו, וזהו הביטוי המעשי של האהבה.

גם כאשר נאלץ בית הדין להוציא אדם להורג, הכל נעשה מתוך אהבה: נותנים לו כוס יין עם קורט של לבונה כדי לטשטש את חושיו, וממיתים אותו במיתה שאינה מבזה אותו, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה".

 

פסקה ב'

"אהבת כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם".

יש לאהוב תחילה את כל המעשים, כלומר הבריות כולן, ומתוך אהבה זו לאהוב כל אדם, ומתוך אהבת כל אדם לאהוב את ישראל. משום שאדם שאינו אוהב אלא ישראל ושונא את כל העולם, אהבתו את ישראל מוכרחת להיות קטנה שהרי שאין לו דבר אחר לאהוב. לעומתו אדם שאוהב את ישראל מתוך אהבת כל העולם כולו, מוכפלת ומתנשאת אהבתו את ישראל, שעם מה שהוא אוהב את כל האדם, הוא אוהב יותר את ישראל.

בכל יום אנו מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים": אם אין העמים חשובים, חשיבות העם הנבחר מתוכם פחותה,

אך אם העמים חשובים, מתגלה מעלתם העליונה של ישראל שנבחרו מתוכם.

יש להוסיף שמאחר ומגמת עם ישראל לתקן את כל המעשים כולם, אדם שאינו אוהב את כל המעשים אינו יכול לאהוב את ישראל באמת. כדוגמת אדם שאוהב את הרופא אך לא אוהב את החולים: אהבתו את הרופא תהיה פחותה מאהבתו של אדם שגם אוהב את החולים, מאחר ומעלת הרופא תלויה בעובדה שהוא מרפא את החולים.

"וכל האהבות האלה הן אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי, ונעלה על כולן אהבת ד', שהיא אהבה שבפועל אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי-אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב".

קיימת הבחנה בין אהבת כל המעשים האדם וישראל, שהינן אהבות בעלות השלכה מעשית, שמתוך אהבתי אליהם איני נשאר אדיש למצבם, לבין אהבת ה', שאיני יכול להועיל לו, כמו שנאמר "אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו" (איוב ל"ה, ו'), "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות וכו'" (בראשית רבה מ"ד, א'). וכפי שכתב הרמב"ם "שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם" (הל' יסודי התורה, א', ג'). ולכן אהבת ה' הינה מה שהלב מלא ממנה, ולא דרישה להועיל לה'. זו אהבה אידיאלית המתעלה מכל תועלתיות.

 

פסקה ג'

"אי-אפשר שלא לאהוב את ד', ואי-אפשר שלא יצמיח כח אהבה מתוקה ומוכרחת זאת צמח מעשי, לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתרחש לטוב ביחש להשגת אור ד'".

כל דבר הגורם להשגת וגילוי אור ה' אהוב עלי.

"אי-אפשר שלא לאהוב את התורה והמצות, שהן כ"כ קשורות בטוב ד'".

לפי שטוב ה' מתגלה גם על ידם.

"אי-אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק",

שהרי יושר וצדק מביאים לדעת ה'.

"את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל, שהוא קשור יפה באמתת המציאות[הבורא] וברעיון הלב ביחש המעולה שלפי גדלו ותפארתו אנו קוראים אותו ומתגלה בו חפץ ד', מה שהוא נעלה מכל זה, ומיוחד מכל זה, ומרוה נעימות לנשמת כל חי יותר מכל מה שכל רעיון יוכל להתנשא".

הרצון נעלה מהחכמה, שכן הרצון אינו מוגבל, בעוד שהחכמה עוסקת בחוקיות מוגבלת, ולכן עצם עשיית רצון ה' הוא הדבר הנעלה ביותר מכל השגה בעולם.

"ואי-אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפע אור ד' בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ד', חסד ד' מלאה הארץ".

כפי שאמרנו לעיל, שאהבת כל בריה הינה התוצאה ההכרחית של אמונת הייחוד.

לפי זה, שתיים הן הטענות נגד האדם הפועל רע: הראשונה על עצם הרע שהוא עושה, והשנייה חמורה יותר, שעל ידי רעתו הוא מעכב את האחרים מלאהוב אותו, וזה פוגם בחסד ה'.

הרב צבי יהודה היה משבח את גולדה מאיר על אמירתה: "אנחנו לעולם לא נסלח לערבים על זה שהם הכריחו אותנו להרוג אותם". כלומר בנוסף לרע שעושים לנו, גם מכריחים אותנו לא לנהוג כלפיהם באהבה הראויה לאדם הנברא בצלם, ועל זה לא נסלח להם.

 

פסקה ד'

"שלהבת אש הקודש של אהבת ד' הלא בתוך הנשמה היא תמיד בוערת היא".

לא תמיד זוכה האדם להרגיש אש זו ברגשו הגלוי, אך היא בוערת תמיד בנשמתו. השתוקקות טבעית זו נובעת מן העובדה שנשמת האדם באה מהאויר הא-לוהי, ועליה נאמר "ומה חלק א-לוה ממעל" (איוב ל"א, ב'), "מתגעגעת לבית אביה" (ע"פ קהלת רבה ו', ו').

"מחממת היא את הרוח, מאירה היא את החיים, וענוגיה אין להם סוף, אין מדה מתארת את נועמם ומתקם. ומה אכזרי הוא האדם על עצמו, שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד עצמו בחשבונות רבים, ואת חיי החיים, את עדן יסוד החיים הוא משכיח מלבבו, ובשביל כך אין לו חלק בו, והרי הוא הולך שחוח,מתגרת יד החומריות הגסה המתגברת עליו, באין אור ואין זוהר".

אדם הנופל אל תוך מחשכי החיים ואינו נמשך אחרי נטיית נשמתו מתאכזר כלפיה, כיון שאינו מאפשר לה להתענג, וגם בעצמו מרגיש תסכול בגלל הפער שנוצר בינו לבין נשמתו.

"אמנם דבר זה נגד כל טבע הנפש ונגד טבע ההויה כולה הוא. חסד עליון מוכרח הוא להתפרץ ממסגרותיו, וקדושת החיים תסלול נתיבות לשפעת העדן להופיע בכל שלל צבעיו, ובכל רעם הדר גבורותיו. עין לא ראתה א-להים
זולתך, יעשה למחכה לו"
.

הכרח המציאות הוא שהאהבה הנשמתית תופיע.

 

פסקה ה'

הביטוי "אהבת הבריות" מובא בפרקי אבות (א', י"ב): "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". הרב צבי יהודה היה רגיל להדגיש שלא נאמר אוהב את הבריות על מנת לקרבן לתורה, אלא "אוהב את הבריות", משום שהן בריות, שהרי אם הקב"ה ברא אותם סימן שהוא אוהב אותם, ומאחר ואני אוהב אותם אני חפץ להיטיב עמהן ולרוממן, ולכן אני מקרבן לתורה. מכאן שאדם שאוהב את הבריות על מנת לקרב אותן אל התורה, אינו אלא אוהב את הדתי הפוטצניאלי שבהן, ושונא אותן במצבם הנוכחי.

מכאן ניתן עוד לדייק שהתורה מיועדת למי שרחוק ממנה.

"אוהב את הבריות" הכוונה לכלל הברואים ולא רק לבני אדם. נשאלת השאלה איך ניתן לקרב בעלי חיים לתורה? כל אחד לפום דרגא דיליה: במונחים של תורת הקבלה, יש "תורה דיושר" ו"תורה דעיגולים". "תורה דיושר" היא התורה שאנו מכירים. "תורה דעיגולים" היא התורה הגנוזה בתוך מעמקי הבריאה, בתוך ההויה, ומכאן צריך למצא את הדרך לקרב את החתולים לתורה. חז"ל אמרו (כתובות ע"ז, א') שמשתמשים בצואת הכלבים כדי לעבד עורות שמהם עושים ספרי תורה, תפילין ומזוזות.

יש להוסיף שאהבת כל הבריות הינה אהבה כוללת יותר ממצוות "ואהבת לרעך כמוך", המתייחסת רק ליהודים, שהוא "רעך". לעומת הביקורת של המינות כלפי ההלכה היהודית הקובעת שרעך הוא דווקא בן ישראל, יש לזכור שאמנם מבחינה הלכתית מעשית האהבה מופנית אל היהודי בלבד אבל מצד הכוונה הפנימית, זה כולל כל העולם כולו. לכן אמר מהרח"ו שהרוצה לזכות לרוח הקודש צריך לאהוב את כל הבריות, ואפילו גויים.

"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית".

הגדרת "אהבת כל האדם": הרצון לרומם את כל בני האדם.

"והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם".

אמרה פעם ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר: לא נסלח לערבים על זה שהכריחו אותנו להרוג אותם. כלומר השנאה מופנית כלפי הנפילה המוסרית שמכריחה אותנו לטפל ברע. הרב צבי יהודה שיבח את אמירתה זו.

הטיפול ברשע הינו חלק מעשיית הצדק, ודבר זה הופך את עושיו לטובים יותר, בניגוד לתפיסה הנוצרית, להבדיל, הסבורה שעשיית הצדק אינו חלק מן המוסר אלא הכרח, ולפי זה ככל שאדם עוסק יותרבעשיית הצדק, הוא יותר רע.

אכן מצאנו פסוקים כגון "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע" (תהלים נ"ח, י"א), רק שבעם ישראל צדק זה נאמר מתוך אהבת האדם, ולא מתוך אהבת הדם.

"אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של "הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם".

הנחת היסוד המובלעת מאחורי פסוק זה, שהעמים חשובים לנו, ואין יהודי יכול לפתוח את פסוקי דזמרה בלא אהבה זו.

אנו אומרים לפחות עשרה קדישים בכל יום, שמתחילים כולם: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא וכו' ", הקדיש הוא תפילה שיתגדל ויתקדש שמו הגדול של הקב"ה בעולם. מקור אמירה זו מספר יחזקאל (ל"ח, כ"ג): "והתגדילתי והתקדישתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'". כך שבכל קדיש אנו מכריזים שהגויים חשובים לנו.

ועוד, בכל יום פעמיים באהבה, עם ישראל מקיים מצווה דאורייתא באומרו "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד". רש"י, המפרש פשוטו של מקרא, ביאר: "שמע ישראל, ה', שהוא א-לוהינו ולא א-לוהי העמים, עתיד להיות, "ה' אחד", לכל העמים, שנאמר: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד' (צפניה ג', ט') ואומר: 'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' (זכריה י"ד, ט')". כלומר פעמיים בכל יום אנו מכריזים באהבה שמגמתנו היא שכל העמים יכירו את שם ה'.

וכן בספרי נאמר על הפסוק "ואהבת את ה' א-לוהיך" (דברים ו', ה'): "האהיבהו על כל הבריות כדרך שעשה אברהם אביך". והרמב"ם הביאו בספר המצוות אשר לו, מצות עשה ג'.

יש לציין, שהטענה האולטימטיבית ה'משכנעת' את הקב"ה ללא חזור היא טענת "מה יאמרו הגויים". כאשר משה טען טענה זו לאחר חטא המרגלים, הודיעו הקב"ה "סלחתי כדבריך". כמובן שאין הכוונה שצריך להיכנע לכל הדרישות של הגויים ולכל הערכים שלהם, אלא שאנו באים לקדש את השם על ידי קידום עניינו של הקב"ה בעולם. לעיתים קידום העניינים יכול להיות קצת אגרסיבי. אבל על כל פנים איננו אדישים לנושא.

קיימת נטייה לשכוח דברים אלו, עד כדי שהיהדות שנוסדה מלכתחילה מתוך כוונה של "ונברכו בך כל משפחות האדמה" צריכה להצדיק את האוניברסליות שלה.

"תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל".

מאחר והמשיח עתיד לתקן את הכל, הרצון להביא על ישראל רוחא דמלכא משיחה נובע מן הרצון לתקן את הכל.

"בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה, הרינו יודעים ברור שהכונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהוה וביחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת".

העמים מדובקים יחד על ידי מגמה של רשע, כגון בניין מגדל בבל שהוא התאגדות סביב הרשע, או כדוגמת הרומאים שהיו חזקים משום שהם רצו לכבוש את העולם שהיא נטיית רשע. עם ישראל אכן שונא מגמת רשע זו.

"אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם הא-להי שנחנן בו האדם בכללו".

כבר אמר רבי עקיבא: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג', י"ד), וכוונתו לכל בני האדם שהרי הוא ממשיך ואומר: "חביבים ישראל".

"וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכל".

הרב קוק לא השתמש בביטוי מוסר אלא "קודש". הרעיון שישנה קדושה אצל אומות העולם מבואר באורות הקודש, ח"ב הקודש הכללי, פ' כ"ג.

"ומתוך נקודת-חיים זו אנו חפצים את העילוי הגמור שיחול בעולם, את אור הצדק והמישרים, המתאחד עם ההוד והתפארת, עם הגבורה והנצח, והשלמת היצור כולו, והאדם וכל אגפיו בתחילה".

אנו מעוניינים בתיקון האדם תחילה, לפני תיקון כל הבריות כולן, למרות שגם הן צריכות תיקון.

"זאת הנשמה הפנימית המונחת בעומק הדעת של כנסת ישראל, שברוח ד' עלינו הננו הולכים ומעוררים אותה לחיים מעשיים ורוחניים".

"רוח ד' אשר עלינו" הכוונה לרב קוק, שהוא בעל רוח הקודש, ורוח הקודש זו דוחפת אותו לתקן הלכה למעשה את עם ישראל ואת כל העולם כולו.

 

פסקה ו'

בפרשת כי-תצא מופיע ציוויו של הקב"ה אל עם ישראל למחות את זכר עמלק, מתחת השמים, אך לא מעליהם, שנאמר: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (דברים כ"ה, י"ט). למחות את זכר עמלק מעל השמים, היינו לבטל את שורשו העליון על ידי תפילה, שהוא הנשק המצוי בידינו הפועל מעל השמים. זה מה שאינו כלול בציווי מחיית עמלק.

שורשו העליון של עמלק רמוז בתורה (חולין קל"ט, ב') "המן מן התורה מנין? - המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת" (בראשית ג', י"א). מכאן להמן, העמלקי, מן התורה. יסודו כבר נעוץ בגן עדן.

"מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם מתחת השמים, אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב, אשר הוא מעל לשמים, ונכלל הכל באהבה העליונה אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה".

בפני האדם הפשוט, עומדות שתי אפשרויות: להרוג את עמלק ולשנוא אותו או לאהוב אותו ולא להרגו. במצב זה, עליו להעדיף את האפשרות הראשונה, דהיינו לשנוא את עמלק ולהרגו, ואם הוא בוחר באפשרות השנייה, זהו סימן שאותו אדם מקולקל ואינו מסוגל להלחם ברע. מה שאין כן הצדיקים, שמסוגלים גם להשמיד את עמלק וגם לכלול אותו באהבתם.

 

פסקה ז'

"כשיש על האהבה מניעות וסתירות, בין מן הטבע בין מן התורה, היא מזדככת יותר עד שהיא מתעלה לעצם האהבה האלהית, שבראה כל היצורים, שהיא מחיה אותם בכל עת".

כתוב בשולחן ערוך (יו"ד קנ"א, י"ד): "אסור לספר בשבחן אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו". אם כן קיימת מניעה הלכתית לאהבה. אך מיד ממשיך השו"ע: "אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו, מותר". כלומר במקום להפנות את האהבה בצורה ישירה, יש להעלותה אל שורשה, ואז היא מזדככת.

 

פסקה ח'

"אע"פ שלפעמים אהבת הבריות מקפת היא את הכל, ונכנס גם רשע בכלל האהבה, אין זה מגרע כלל משנאת הרע, אדרבא היא מחזקת אותה,..."

מאחר ואני אוהב את הכל, והרשע גם כלול באהבה זו, אני שונא עוד יותר את הרע הנאחז במי שאני אוהב.

"...שהרי ודאי לא מצד הרשעות של הרע הוא נכנס בכלל האהבה אלא מצד חלק הטוב שבו, שהאהבה אומרת שהוא נמצא בכל מקום, וכיון שמפרידים את חלק הטוב לאהבה אותו, נשארה השנאה לחלק הרע מפולשת וגמורה".

ההבחנה בין החלק הטוב לבין החלק הרע שבו מחזקת את השינאה אל הרע.

במסכת סנהדרין (צ"ו, א') מסופר שנבוכדנאצר זכה לכל עצמתו בזכות ארבע פסיעות שפסע לכבוד א-לוהי ישראל, והתלמוד אפילו אומר שאלמלא בא המלאך גבריאל ועצר אותו, לא היתה הצלה לישראל.

יש לשאול מדוע מחפש התלמוד אחר נקודה טובה שהיתה לנבוכדנאצר, רשע מרושע, שהתלמוד עצמו אומר שהיה אוכל ארנבות חיות (נדרים ס"ה, א'), מה שהוא ביטוי לאכזריותו הגדולה.

אלא שהתלמוד מחפש אחר הגרעין הטוב כדי לגרום לשנאה בלתי מוגבלת כלפי הצד הרע. מה שאין כן אם לא היינו חושפים את הטוב הזה, הוא היה נשאר טמון במעמקי הרע, ואי אפשר היה לשנוא את הרע שנאה גמורה.

 

פסקה ט'

"אדם נשחת ראוי לשנאתו רק מצד חסרונו, אבל מצד עצם צלם א-להים שלו ראוי להוקירו באהבה,..."

יש לחלק בין מעשיו הנשחתים שבגללם הוא ראוי לשנאה, ולבין צלם א-להים שבו, הראוי לאהבה.

"...גם לדעת שמציאות יקרת ערכו היא יותר עצמית לו ממציאות מקריו הפחותים".

צלם א-להים - כלומר הטוב, הוא עיקר האדם, וכל הרע, אף על פי שהוא מרובה אינו אלא תוספת על העיקר.

הסתכלות זו לא באה להתיר לאותו אדם נשחת לעשות מה שהוא רוצה מאחר ובכל מקרה צלם א-להים שלו קבוע בקרבו, אלא להיפך, מכיון שיש לו צלם א-להים אסור לו לעשות מה שליבו חפץ, משום שאין זה תואם את מעלתו.

"על כן קריעת עם הארץ כדג היא דווקא מגבו, ולא מצד פניו שבהם אור הצלם".

התלמוד במסכת פסחים (מ"ט, ב') אומר בדרך הפרזה שמותר לקרוע עם הארץ כדג, ומגבו. כלומר מותר להרגו כאילו אינו שווה כלום, ואפילו בהפתעה מאחור.

מבאר הרב שגבו, לעומת הפנים, הוא הצד שבו אור הצלם א-להים שבו אינו ניכר.

ישנם עוד מאמרים דומים, כגון שמותר לנחור עם הארץ ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. היו מקרים בהסטורית עמנו, שהרגו מוסרים. ומעשה שהיה כך היה: בתקופת הקנטונסטים ברוסיה הצאריסטית של המאה ה-19, השלטון היה מגייס לצבא ילדים בגיל 8 למשך 15 שנה, בעל כרחם. על כל קהילה וקהילה הוטלה מכסה של ילדים, העשירים יכלו להציל את בנם על ידי מתן שוחד, ובני העניים היו מגוייסים. בקהילת קובנא, יהודי אחד היה משתף פעולה עם המשטרה באיתור הילדים, וכיון שאותו איש היה חזק ומקושר עם השלטון, פחדו ממנו, ואפילו בבית הכנסת היה יושב במזרח, סמוך לרב. בתפילת כל נדרי של יום הכיפורים, כשאותו יהודי היה עטוף בטלית, חטפו אותו היהודים והשליכוהו אל הנהר ומת. למחרת אותו יהודי הופיע בחלום לרבי יצחק אלחנן ספקטור, ובא ב"טענות" ואמר לו: דנתם אותי דין תורה, אבל למה ביום הכיפורים?!

שם, באותה סוגיא, מופיעים עוד מספר מאמרים קשים נגד עמי הארצות, כגון: "לא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן הוא אומר: ארור שוכב עם כל בהמה", "גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל, ונשותיהן יותר מהן".

מסביר הרב באורות (עמ' קמ"ט, פסקה ד') שכל המאמרים הללו נגד עמי הארצות, מטרתם להעמיד אותנו בנסיון: האם אחרי שאנו יודעים כמה גרועים עמי הארצות, בכל זאת אנו עדיין מסוגלים לאהבת ישראל שלימה ואמיתית.

 

פסקה י'

"אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, נגד השטחיות הנראה בסקירה הראשונה ע"י שימוש שאינו כל צרכו, מצד התורה ומצד המוסר המנהגי, כאילו יש נגודים ולפחות שויון-נפש לאהבה זו, שהיא צריכה להתמלא תמיד בכל חדרי הנפש".

קיימות הרבה הלכות והרבה התנהגויות טבעיות בעם ישראל, הכוללות הלכות קשות נגד גויים עם השלכות חמורות בדיני נפשות, לפיהן היה נראה כי היהדות אדישה לגורלם של בני אומות העולם, ואפילו מגלה שנאה כלפיהם. טענה זו כבר הועלתה על ידי הרומאים שאמרו שהיהודים הינם האויבים של המין האנושי, משום שהם מפרידים את עצמם משאר האומות, אינם מכבדים את האלים של שאר העמים, ואומרים לכל מי שמגיע מן האומות ומצטרף אליהם שאביו ואמו כבר אינם הוריו, ועוד.

אלא שעניין זה תלוי בהסתכלות: כאשר בן נענש על ידי אביו, יכול הבן לומר שאביו שונא אותו. אך אם אביו באמת היה שונא אותו, הוא היה משאיר אותו כמות שהוא. העונש הוא סימן לאהבה. השאלה האמיתית היא מה נקודת המוצא הפנימית של האדם.

למשל, כתוב בתלמוד (עבודה זרה כ"ו, ב'): "העובדי כוכבים לא מעלין ולא מורידין". כלומר אין מצילים גוי בין בשבת בין ביום חול. וזאת משום שאנחנו מודעים לעובדה שיש רע בעולם ואנו לא אדישים לעבודה זרה, ואפילו ישראל שעבד עבודה זרה דינו מיתה בסקילה.

מצד שני כתב הרשב"ץ שמצילין גר תושב במלאכה דאורייתא אפילו בשבת, שהרי למדנו שפקוח נפש של יהודי דוחה שבת מן הפסוק "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא י"ח, ה'), ובגר תושב נאמר: "וחי עמך" (ויקרא כ"ה, ל"ה) שיש מצווה להחיותו. אם כן כל מה שכלול בוחי בהם תקף גם עבור גר תושב. כלומר מצווה להציל כל אדם, רק שיכולות להיות מניעות מצד התנהגותו, ולכן ההלכה דורשת להציל גר תושב בלבד.

מכאן למדנו שהיחס העקרוני הוא להציל כל אדם, אלא שלטובת תיקון העולם, ישנן הלכות מעשיות הממעיטות את היחס הזה.

ראוי לציין שהלכה למעשה מצילין גוי בין בשבת בין ביום חול. כך מתחייב מההבחנה ההלכתית החשובה בין הלכה ובין מעשה.

"המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה".

לפי מידת תיקונה או שחיתותה של כל חברה וחברה, נדע כיצד יש לטפל בה, לתקנה ולהעלותה. דבר זה דורש לימוד ערכי היסוד של כל חברה, כגון על ידי המחקר האנתרופולוגי, פרי עמלו של היהודי קלוד לוי-שטראוס.

"כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית".

אדם שאינו אוהב את הגויים, גם אהבתו אל ישראל מצומצמת, מה שאין כן אם היה אוהב את כל האנושות כולה, אהבת ישראל שלו מתנשאת לגובה הרבה יותר גדול.

"וצרות-העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו".

 

פסקה י"א

"צריכים ליסר את עצמו לאהבת-הבריות וביחוד לאהבת המעולים שבבני-אדם, החכמים, הגבורים, המשוררים והאמנים, העסקנים,..."

המעולים בבני אדם הינם אלו המביאים לידי שינוי במציאות. השינוי יכול לבוא בכמה וכמה נתיבים: חכמה, גבורה, שירה ואומנות ועסקנות. "עסקנים" הכוונה לפוליטיקאים או לפעילים עבור כל מטרה טובה בעולם.

בעל תפארת ישראל כותב על המשנה באבות (ג', י"ד) "חביב אדם שנברא בצלם", שראוי לאהוב את הגוי שהביא את תפוחי האדמה מאמריקה לאירופה, שהרי בזכותו ניצלו מליוני בני אדם מלמות מרעב. הנה אדם שתיקן את העולם והביא אור ה' בעולם.

כמובן צריך שיעשו את פעולתם לשם שמיים או לפחות ביושר. הרמב"ם כתב שאין חלק לעולם הבא לכל מלכי אומות העולם, מפני שהם משתלטים על הציבור שלא לשם שמים.

כדוגמת נפוליאון, שהיה קיסר גדול והכניע את העולם כולו מתוך טיעונים תרבותיים, אבל בעיקר רצה את טובת עצמו.

לעומתו, המלך אשוקה היה חסיד (מלך מעט אחרי המלך צ'נדראגופטה, (שנלחם באלכסנדר מוקדון ועצר את כיבושיו) ושינה את כל פני הודו ואימץ את הבודהיזם כדת רשמית של המדינה, מתוך שאיפות צמחוניות וישרות.

אך אהבה זו דורשת מן האדם לייסר את עצמו מכמה סיבות:

- יצר האדם הוא להתכנס בתוך עצמו ולא להעריך את מעלת הזולת בגלל קינאה שבלב. כתוב במסכת אבות (א', ו'): "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות". "כל" לרבות את הרב ואת החבר, ללמדך שיש ללמד עליהם זכות. וזאת משום שככל שאדם נעלה יותר יש נטייה לבקרו יותר.

- איסור לא תחנם. אך כך כותב השולחן ערוך (יו"ד, ס' קנ"א סע' י"ד): "אסור לספר בשבחן של עובדי כוכבים, אפילו לומר: כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו. אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו, מותר". כלומר, מותר לשבח גוי כאשר מחברים את האהבה הטבעית לשורשה הא-לוהי. חיבור שכזה אינו טבעי לאדם ודורש ממנו מאמץ, שהרי דבר כלשהו נראה לנו יפה או טעים גם בלי לחשוב על הקב"ה, אך מכיון שיופי זה נמצא אצל גוי, צריך לחבר אותו לקב"ה.

"צריכים להכיר את אור הטוב שבמצוינים שבבני-אדם, שעל-ידם אור ד' מתפשט בעולם, בין כשהם מכירים את ערך משלחתם ובין כשאינם מכירים אותו".

אכן יש טוב במעשיהם של אותם מעולים אך לא כל דבר שהם עושים הוא טוב.

 

פסקה י"ב

"מי יוכל לעצר את אור האהבה הא-להית העליונה, ההולכת ומפעמת בלבם של שרידים, חסידי-קודש ישרי-לבב".

אותם שרידים אשר ה' קורא, אוהבים בלי גבול וללא הרף. רבי חיים ויטאל כותב שאדם הרוצה לזכות לרוח הקודש צריך לאהוב כל אדם, ואפילו גויים.

"כרוח צח מלא בשמי עדן, ועם זה סוער והומה כהמות ים לגליו, תסער הנשמה מרוב רחבת תענוג זיו נועם עליון, וחשק-עדני-עדנים זה מגדיל ומרחיב את כל התכונות הרוחניות והמדות הנפשיות, וכל נשמה מתקדשת".

ישנו תענוג בעצם האהבה. רבי יהודה אברבנאל בנו של דון יצחק אברבנאל כתב ספר בשם "dialoghi di amore" שיחות על אהבה. שם יש דיון עמוק מאוד על מהות האהבה והוא מנתח את שני ההיבטים של האהבה, האהבה ועונג, שלכאורה סותרים זה את זה: כאשר האדם מלא בתשוקה, הוא איננו יכול להתמלא באהבה ולהיפך, משום שהאחד הוא השתלמות והשני הוא שלמות, וכל צד מבטל את השני. אך מעבר לזה, יש גם עונג של אהבת הכל.

אהבה זו הנמצאת באותם שרידים הולכת ומתפשטת על הכל וגורמת לכל הנשמות כולן להתקדש מכוח אהבתם.

"כל אשר לו מגע רחוק לאור זיו נשמות קודש של גבורי-אל אלו, הרי זה מתעלה".

כל מי שבא במגע עם צדיק עליון זה מתעלה.

בזמן מלחמת העולם הראשונה, ישב הרב קוק תקופה מסויימת בסט גלן שבשוויץ, ורק אנשים בודדים ידעו היכן הוא נמצא. באחת מאיגרותיו כותב הרב: "בשעה זו ליבי נתון לצרת העולם כולו".

וכן, באמצע המלחמה קם הרב קוק בבוקר ממיטתו ואמר: "היום הרגתי את ניקולאי". כעבור מספר שעות נודע בעולם שאכן נהרג ניקולאי. כנראה שמחשבותיו של הרב קוק פעלו משהו בעולם.

"כל התורה, המוסר, המצוה, המעשה והתלמוד, הם באים לפנות את מכשולי הדרכים, שתוכל אהבת עולמי-עולמים זאת להתפשט, להתרחב על כל ככרי החיים על כל מרחביהם".

כל אלו סניפים וכלים להתפשטות האהבה של אותם שרידים. כל הנעשה בעולם משמש כפינוי הדרכים וניקוי הצינורות כדי שאהבה זו תזרום ותתפשט על הכל.

זוהי הכוונה העמוקה של התורה. מסופר במדרש שאחרי שמשה עלה למרום כדי לקבל את התורה, המלאכים התנגדו ושם ה' קלסתר פניו של משה כקלסתר פניו של אברהם, ואז אמר למלאכים: "אכלתם אצלו סעודה, ככה אתם מתנהגים איתו?" ואז הסכימו שה' יתן את התורה למשה.

כוונת המדרש היא שהתורה איננה יכולה לרדת לעולם הזה אם אין לה הפנים של אברהם, כלומר מכוונת למידת החסד, אהבה. הרי בתורה ישנם הרבה דינים והרבה חסדים. נשאלת השאלה מה העיקר? חז"ל מגלים לנו שהכוונה העיקרית היא החסד וכל הדינים משמשים כמשרתים למגמה זו. לכן אמר רבי עקיבא 'ואהבת לרעך כמוך' זה הכלל שעל פיו אפשר לדעת מי גדול בתורה...

פעם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך נתן שיעור גמרא, פלפל בסוגיה והגיע למסקנה מסויימת. לאחר מכן אמר "מסקנה זו אינה מוסרית, זה סימן שלא למדנו נכון", והתחיל מחדש את לימוד כל הסוגיה.

"וענפיהם הרבים של שרשי אהבת קדשי-קדשים אלה, הם כל מדות טובות וישרות פרטיות וכלליות, אישיות וחברתיות, עד כדי שפיטת תבל בצדק ולאומים במישרים".

גם תיקון המידות משמש להתפשטות אהבה זו.

האהבה מתפשטת על הכל עד כדי דרישת עשיית צדק ומשפט בעולם כולו. זהו תפקידו של המשיח הנקרא "צדקנו", שעושה מלחמות, מתקן את העולם ומקים בית משפט בין-לאומי "ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיה י"א, ד'), כל זה מתוך אהבה עצומה.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)