הרב אורי שרקי

פסח - פסח ומגיפת קורונה

ליל ט' בניסן תש"פ

סיכום שיעור




הרב קוק מלמד אותנו חידוש משמעותי במאמר הנקרא "מצה זו" בספר "מאמרי הראי"ה". (מאמר זה היה בהתחלה חלק מחוברת הנקראת "השבת, ישראל והזמנים"). במאמר זה הרב קוק דן בביטוי של ההגדה של פסח:

"מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא".

מה משמעות הביטוי "לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ"?

הרב קוק מבין זאת כביטוי משלי. הבצק מורכב מגרגרי קמח שנדבקו זה לזה ע"י המים והפכו להיות גוף אחד. כך אומה נוצרת מפרטים. כשהיינו במצרים, כל אחד חי את חייו לבדו והיה משועבד לקצב החיים של המשעבד שלו וחיים לאומיים לא התאפשרו. כשיצאנו לחירות, הפכנו מגרגירי קמח לבצק. אם משאירים בצק לאורך זמן, הוא תופח ונהיה חמץ. לכל אומה יש היסטוריה משלה והיא דומה לבצק שתופח עם הזמן ומחמיץ.

יכול להיות שבזיכרון ההיסטורי של אומה תהיה תקופה ללא גילוי שכינה ושבשלב מסוים האומה תיפגש עם רעיון רוחני ותאמץ אותו, אך מכיוון שהרעיון הרוחני אינו מהותי לאותה אומה, היא יכולה עם הזמן להשתחרר ממנו. לדוגמא, הבודהיזם נולד בהודו, אך היום הוא לא נמצא שם אלא בארצות אחרות. זאת מכיוון שאין קשר מהותי בין הרעיון הרוחני של בודהיזם לבין הזהות הלאומית של ההודים.

לעומת זאת, אצלנו "לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ" - לא פיתחנו היסטוריה ללא גילוי שכינה עד שהקב"ה התגלה עלינו. הקב"ה פעל כמו מערוך שמיד אפה אותנו ונהיינו מצה. כיוון שנעשינו למצה אי-אפשר יותר להחמיץ אותנו. כלומר, שום מאמץ לתת הגדרה חילונית לזהות הלאומית לא יצליח, כי המצה הלאומית שלנו כבר נאפתה. (במילים אחרות, הרב קוק סובר שאין בעיה במצה שרויה. אפשר גם לומר שאיסור שרויה דומה להכחשת הנצחיות של עם ישראל).

הדברים הללו של הרב קוק מעודדים אותנו לדעת שלמרות כל העליות והירידות שלנו אנחנו נשארים עם ישראל - אנחנו מצה אפויה שאי-אפשר יותר להחמיץ אותה.

*

מתחילים את המגיד בפסקה:

"הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם".

בפסקה הזאת יש קושי גדול: הרי הילד עוד לא שאל למה אוכלים מצה, עוד לא אמר "מה נשתנה", ולפני שהוא מדבר כבר אומרים לו את "הא לחמא עניא...". אז למה הוא שואל אחר כך "מה נשתנה"?! למה שואלים בהמשך: "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה?", אם כבר הסברנו את זה בתחילת המגיד?!

רבי יוסף משאש מסביר בפירושו "זבח פסח" על ההגדה כי זה לא מענה לשאלה ולא הסבר מה היא המצה. הוא כותב כי המצה שימשה מבחינה היסטורית לשני תפקידים: האחד זה המאכל המציין את החירות, היציאה ממצרים וגאולת אבותינו על ידי הקב"ה. התפקיד השני הוא מה שאומר רבי אברהם אבן עזרא: מצה זה הלחם שהעבדים אכלו - נתנו להם קמח ומים שמיד הופכים למצה כי לא היה זמן לתפיחת הבצק.

הביטוי "הָא לַחְמָא עַנְיָא" נאמר בשפה הארמית - לשון הראויה לקינה (חז"ל אומרים שהלשון הארמית נבראה כדי לקונן). זה בדיוק מה שעושים בתחילת ההגדה כשאין לנו קרבן פסח: אנו אומרים שחזרנו לאכול את לחם העוני במצרים ולא את לחם החירות של קרבן הפסח. יש מצבים בהם ליל הסדר הוא לא כפי שהיינו רוצים שיהיה, לא ליל סדר אידאלי עם קרבן פסח בטהרה בירושלים, והפסקה "הָא לַחְמָא עַנְיָא" מבטאת את זה.

מזה ניתן ללמוד קצת מה זה ליל הסדר של בדיעבד, והיום, כשאנחנו סגורים בתוך בתינו, ולפעמים אפילו בתוך בידוד בתוך בתינו, יש הרבה מה ללמוד בעניין זה.

*

בחוויה של הסתגרות בתוך הבית יש משהו מן הפסח הראשון שהיה במצרים. בתורה נאמר:

"וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שמות, י"ב-כ"ב).

התורה נותנת טעם גלוי לאיסור זה:

"וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמות, י"ב-כ"ג).

יש הרבה מה ללמוד מהטעם הגלוי הזה. לכאורה, מי שראוי להינגף יינגף, ומי שלא - לא. אומנם חז"ל אומרים שכיוון שניתנה הרשות למשחית להשחית הוא אינו מבחין בין צדיק לרשע. גם היום הנגיף לא מבחין בין מי שראוי למי שלא, כיוון שניתנה לו רשות להשחית...

למה הקב"ה נותן למשחית לא להבחין בין צדיק לרשע? יש כאן לימוד עמוק. הפרט יכול להיות צדיק, אבל אם הכלל סובל, גם אותו פרט-צדיק מצטרף אל גורלו של הכלל וסובל את סבלו. יש כאן שותפות עם גורל הציבור. הרמב"ם כותב בהלכות תשובה שמי שאינו חש הזדהות עם צרת הכלל אין לו חלק לעולם הבא, כי אם הוא אינו שותף עם הכלל, ניתן לומר שהוא לא קיבל את התורה, כיוון שהתורה היא קודם כל ניתנה לכלל. זה הצד החיובי של חוסר הבחנה בין צדיק ורשע על ידי המשחית.

יש גם צד חיובי בהסתגרות בתוך בתינו. ההסתגרות בבית מחזירה אותנו אל החוויה העוברית: כשעובר נמצא במעי אימו, הוא לא מכיר את העולם החיצוני אלא רק את עצמו. כשאדם מנותק משאר העולם, יש לו אפשרת לנצל את זה ולחזור אל עצמו, להתבונן בתוך עצמו בעולמו הפנימי.

במצב הזה יש לפחות שני מעיינות שאדם יכול לשאוב מהם. הראשון הוא שכלו שדרכו הוא יכול להשיג דברים גבוהים. הרב קוק מוסיף שיש עוד מעיין בתוך נפש האדם וזו נשמתו. אם אדם משתמש בשכלו כראוי, הוא יכול להיפתח אל מעמקי נשמתו ולהיות בעצמו הכלי של גילוי תכנים עמוקים שגנוזים בתוך מעמקי נשמתו וללמוד מזה. זה בבחינת מה שנאמר בספר ירמיהו:

"וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי..." (ירמיהו, ל"א-ל"ג).

איך כולם ידעו את ה' אם הם לא לומדים?! כל אדם ילמד אצל עצמו. יש משהו מזה בהסתגרות של פסח מצרים, כשאיש לא יצא מפתח ביתו, אבל גם לדורות, כשקרבן פסח נאכל בתוך חבורה, אם בן חבורה מוציא את הבשר של קורבן פסח החוצה, הבשר נפסל.

אפשר למצוא רמז לחוויה כזו בספר ישעיהו, בפסוק שנהפך להיות מאוד פופולרי לאחרונה:

"לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דלתיך [דְּלָתְךָ] בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יעבור [יַעֲבָר] זָעַם" (ישעיהו, כ"ו-כ').

הנביאים דיברו דברים עמוקים ולא ברור האם הנביא עצמו ידע מה בדיוק יהיה המאורע שנבואתו מדברת עליו. הרמב"ם אומר שנבואות הנביאים הם סתומות: "דברים אלו סתומים אצל הנביאים" - הכוונה היא שאפילו עבור הנביאים עצמם הם סתומים, הם לא ידעו מה הכוונה בדברים שהם מקבלים מאת ה'. ִ

המשך דברי ישעיהו:

"כִּי הִנֵּה ה' יֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ לִפְקֹד עֲו‍ֹן יֹשֵׁב הָאָרֶץ עָלָיו וְגִלְּתָה הָאָרֶץ אֶת דָּמֶיהָ וְלֹא תְכַסֶּה עוֹד עַל הֲרוּגֶיהָ" (ישעיהו, כ"ו-כ"א).

נקווה שהנבואה לא תתקיים בכל תקפה - אם עושים תשובה ומעשים טובים, אפשר לבטל או לפחות להמעיט את היקפה.

בצד החיובי שבמצב, אדם חוזר לעצמו ומוצא את שורש החיים שלו בעצמו ובמשפחתו.

*

נדון בשני מקרים של "פסח בדיעבד" המוזכרים בתנ"ך.

בספר דברי הימים ב' מסופר על הפסח של חזקיה מלך יהודה. חזקיהו עלה לשלטון אחרי אחז אביו שעבד עבודה זרה וסגר את בתי המדרשות. חזקיהו היה נאמן לישעיהו הנביא ואחרי שהוא עלה לשלטון הוא הכשיר את הממלכה, ביטל את הבמות ועשה פסח בירושלים. זו היתה הפעם הראשונה ששרידי שבטי הצפון עשו את הפסח - אחרי שממלכת שומרון נחרבה ע"י האשורים וחזקיהו גבר על סנחריב מלך אשור, היה אפשר להזמין את שרידי שבטי אפרים ומנשה לחגוג פסח בירושלים. היה בזה פיוס לאומי.

"וַיֵּאָסְפוּ יְרוּשָׁלִַם עַם רָב לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָל לָרֹב מְאֹד" (דברי הימים ב', ל'-י"ג).

"בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" - זאת אומרת, באייר.

איך יכול להיות שעשו פסח בחודש אייר? אפשר לחשוב שזה היה פסח שני, אבל חז"ל אומרים שזה היה בניסן בגלל עיבור שנה שלא כהלכה: ביום ל' באדר, שראוי להיות ר"ח ניסן, חזקיהו החליט לעבר את חודש אדר ודחה את ניסן בחודש בניגוד להלכה. לכן הכתוב אומר שזה היה בחודש השני.

"וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית ה'. וַיַּעַמְדוּ עַל עָמְדָם כְּמִשְׁפָּטָם כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּם. כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לַה'" (דברי הימים ב', ל'-ט"ו,ט"ז, י"ז).

חזקיהו עיבר את השנה ודחה את חג הפסח כי היו הרבה טמאים.

"כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב. כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד" (דברי הימים ב', ל'-י"ח).

חזקיהו היה במצב שצריך לעשות הוראת שעה ולדחות את הפסח בחודש. האם זה היה מעשה טוב? במשנה במסכת פסחים (ד', ט') נאמר:

"ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלושה הודו לו, ועל שלושה לא הודו לו".

ששת הדברים ההם נעשו בגלל מצבים בדיעבד. שלשת הדברים שהודו לו:

1 . "גירר עצמות אביו על מיטה של חבלים" - חיזקיהו עשה לוויה לא מכובדת לאביו. ביום שחזקיהו נהיה מלך, הוא היה צריך לקבור את אביו, אחז מלך יהודה, שהיה רשע. ההלוויה היתה לא מכובדת כדי להראות שחזקיהו לא מסכים עם המדיניות של אביו. לכאורה, יש פה בעיה עם מצוות כיבוד האב, אך חזקיהו רצה להראות שעבודה זרה זה דבר באמת חמור. החכמים הסכימו עם המעשה הזה.

2. "כיתת נחש הנחושת שעשה משה" - חזקיהו כיתת את נחש הנחושת כי העם התחיל לעבוד לנחש הזה וייחס לנחש עצמו את הכתוב "וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי" (במדבר, כ"א-ט'). חז"ל אומרים במסכת רפואה:

" 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במדבר, כ"א-ח') - וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים".

אולם ברגע שענייני קדושה הפכו לסגולות, היה ראוי לבטל את הסגולות ולהתחיל להאמין ברפואה אמיתית.

3. "גנז את ספר הרפואות" - הרמב"ם, שהיה מגדולי הרופאים, מסביר את המעשה הזה של חזקיהו כך (פירוש המשנה, פסחים, ד'-י'):

"ספר רפואות היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו..."

זה לא היה רפואות באמת, אלא ספר שבו היה כתוב מהן הרפואות הלא נכונות, כל מיני קשקושים.

"...כגון מה שמדמין בעלי 'הטלסמאת' שאם עושין 'טלסם' בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים, ומחברו לא חברו אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו, וזה מותר כמו שיתבאר לך שדברים שהזהיר ה' מלעשותם מותר ללמדם ולדעת אותם, כי ה' אמר לא תלמד לעשות ובא בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות..."

מותר ללמוד שטויות אם אתה לא מתכוון להמשך אחרי זה.

"...וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו. ואפשר שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו..."

כנראה היו אז מעבדות לייצור מחלות, ואותן המעבדות כתבו בספרים את הפרוטוקולים שלהם, וחזקיהו רצה לבטל את המעבדות המייצרות מחלות מפני שהשתמשו בהם לרעה.

"ולא הארכתי לדבר בענין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו".

יש מי שפירש שזה באמת היה ספר רפואות, אך שחזקיהו גנזו על מנת שיהודים יתפללו לקב"ה במקום להסתמך על רפואה. הרמב"ם מתיחס לפירוש זה:

"ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון..."

שהרי איך יכול להיות שחזקיהו יבטל ספר כל כך מועיל?! לפי הרמב"ם, אם אדם מזלזל ברפואה הקונבנציונלית, הוא מהגרועים שבהמון.

"...ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו".

הרמב"ם כנראה הרגיש שבני אדם עלולים לסבור שאין לפנות לרופאים וצריך רק לבטוח בה', הגישה המבוטאת בסטיקר "מי שדבק בה' לא מדבק".

עד כאן שלושת הדברים שחזקיהו עשה והודו לו: הלוויה הבלתי שגרתית, ביטול הטליסמאות וביטול הזלזול ברפואה. אבל יש שלושה דברים שהחכמים לא הודו לו:

1. "קיצץ דלתות ההיכל" - על הדלתות היה זהב והוא שלח את הזהב כמנחה למלך אשור. זו היתה כניעה ללחצים של המעצמות. (גם היום יש מעצמה שלחצה על ישראל לא להכניס להסגר את הנתינים שלה...)

2. "סתם מי גיחון העליון" - מכיוון שחשב שיפסיד במלחמה. זה לא היה בסדר - חזקיהו היה צריך לבטוח בה'. בעניין הגורל הפרטי הרפואי צריך לפנות לרופא ולבטוח שהקב"ה ישלח לו רפואה על ידי הרופא. לעומת זאת בעניינים כלליים, כשישעיהו הנביא אמר לו שה' יציל את ירושלים, חזקיהו היה צריך לבטוח בה' ולא לפנות לאשור.

3. "עיבר ניסן בניסן" - הדבר שדיברנו עליו לעיל.

רואים מפה שאסור לדחות את הפסח. יהיו התנאים אשר יהיו עושים פסח בדיוק כפי שכתוב בתורה - לא מקדימים את הסדר לאחה"צ ולא מנסים לעבר את השנה. למרות הכל, עושים את הסדר בזמן. כתוב בהגדה:

"יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ?! תַּלְמוּד לוֹמַר: בַּיוֹם הַהוּא. אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם?! תַּלְמוּד לוֹמַר: 'בַּעֲבוּר זֶה' - בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ".

אם כן הבנו מחזקיהו כיצד צריך להתייחס למצבים חריגים.

[הרב שרקי התיחס פה בדרשה לשאלות הלכתיות הקשורות לחגיגת פסח במצב של המגיפה - כגון שימוש ב ZOOM בליל הסדר וכד'.]

*

הדוגמה השניה של פסח בדיעבד נמצאת בתורה עצמה - זה פסח שני. התורה מספרת על קבוצת אנשים שלא יכלו לעשות את הפסח כמו כולם. הם היו בבידוד - הם היו טמאים לנפש אדם ונזהרו לא לטמא את חבריהם. התורה אומרת:

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם" (במדבר, ט'-ו',ז',ח').

"וַיְהִי אֲנָשִׁים" -לכאורה, בעברית צריך להגיד "ויהיו אנשים", אלא ש"ויהי" זה לשון צער - הצער שאי-אפשר לעשות את הפסח יחד עם כלל ישראל. מה הצער הכל כך גדול? למה משה שואל? הרי אם משה היה רב קלאסי, הוא היה אומר שיש כלל "אנוס רחמנא פטריה" ו'אם אתם רוצים לעשות פסח, תעשו בשנה הבאה'. הרי אם אדם היה צריך לאכול ביום הכיפורים מפני מחלתו, לא נאמר שיעשה יום הכיפורים שני לאחר מכן, ואם אדם לא יכול היה לשבת בסוכה, לא נאמר שיעשה סוכות שני.

משה מבין שדווקא לגבי פסח יש בעיה עמוקה מאוד. מי שאוכל את קרבן הפסח, חוזר באותה שעה על חווית יציאת מצרים. אדם שחווה את שבועות חווה את מתן תורה. אי-אפשר להגיע למתן תורה בלי לצאת ממצרים תחילה, מכיוון שאין תורה בלי לאומיות הקודמת לה. פסח זה חג השחרור הלאומי, והתורה הניתנת בשבועות היא על בסיס החירות הלאומית. תורה ללא לאומיות ישראל זה בעצם נצרות. לכן האנשים שפנו אל משה הרגישו את הצורך העמוק מאוד לצאת ממצרים לפני קבלת התורה ולכן ה' נתן להם את פסח שני.

מי היו אותם אנשים הטמאים לנפש אדם? מצאנו במדרשים שתי תשובות. התשובה המפורסמת אומרת כי הם היו נושאי ארונו של יוסף.

אומנם, יש דעה נוספת שהם היו אלצפן ומישאל בני עוזיאל, שטיפלו בגופותיהם של נדב ואביהו. ההתעסקות במתים במגפה פרטית מנעה אותם מלהיות שותפים בשמחת הכלל, והם הצטערו על זה מאוד.

למי הם פונים? נאמר: "וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן" אך מיד אח"כ כתוב: "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה". הם פנו בהתחלה למשה ואהרון, ולאחר מכן אהרון נעלם מהתמונה. כיוון שאותו יום היה ערב פסח, אהרון היה צריך לטפל בהקרבת הקרבן ולכן עזב למחנה שכינה והם נשארו עם משה במחנה לויה (בימינו זה החלק של הר הבית מחוץ לשטח המקדש). זה מצב מיוחד של טמא מת: מותר לו להיכנס למחנה לויה אבל לא למחנה שכינה. בסוף משה מקבל מהקב"ה פתרון: יהיה פסח שני והאנשים הטמאים יעזבו את מחנה לויה וייכנסו למחנה ישראל.

יש עוד סוג של אנשים שמגורשים ממחנה לויה אל מחנה ישראל - הזבים:

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר, ה'-ב').

צרוע משולח ממחנה ישראל, זב ממחנה הלויה, וטמא ממחנה השכינה. אחרי שהאנשים הטמאים לנפש אדם קיבלו את התשובה ממשה, הם נהיו דומים לזבים.

מצאנו בזב מספר הלכות מיוחדות. בספר ויקרא מפורטים דיני הרחקה מיוחדים לזב:

"וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא, ט"ו-ח').

הרוק של הזב מטמא את מי שטהור, ולכן היו צריכים להתרחק מאוד מן הזב, לפחות כדי שהרוק לא יפגע באדם טהור.

"וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (ויקרא, ט"ו-ח').

(מכאן החכמים למדו רמז מן התורה לנטילת ידים - רמז לכך שיש טומאה מיוחדת לידיים ויש ערך מיוחד בנטילת ידיים).

לכן אדם שזב אמור לעשות שני דברים:

1. למנוע מן הרוק לפגוע בחבריו, לשים מסכה על האף והפה.

2. לשטוף את ידיו, לא נאמר "ורחץ", שפירושו להכניס למים, אלא "שטף" . 'לשטוף' זה משהו יסודי - היום עושים את זה עם סבון.

המצב שבו אנחנו נמצאים דומה למצב של זב, והתורה אומרת שאנחנו צריכים להיטהר בפה, באף ובידיים: לטהר את הדיבור (פה), את המחשבה (אף הוא ביטוי למחשבה) ואת המעשים (מעשה ידינו).

שנזכה בקרוב ממש לאכול מן הפסחים והזבחים, ולא יהיה שוד ושבר בגבולנו ושהקשיים שאנו חשים השנה בחג הפסח יהפכו למתיקות נפלאה בשנים הבאות.