הרב אורי שרקי

פרקי אבות (ג'-י"ט) - "הכל נתון בערבון..."

סיכום שיעורים 43, 44 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב




משנה (ג' ,י"ט):

"הוא [רבי עקיבא] היה אומר: הכל נתון בערבון, והמצודה פרוסה על כל החיים, החנות פתוחה והחנווני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבא וילווה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעים מן האדם מדעתו, ושלא מן דעתו. ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת, והכל מתוקן לסעודה".

במשנה הקודמת רבי עקיבא דיבר על בחירה חופשית שמאפשרת לאדם לחטא - וכתוצאה מכך לתת דין על החטא. בעקבות כך במשנה הזאת רבי עקיבא מדבר על מידת הדין.

הפירוש הפשוט של המשנה הוא שהכל נתון במשפט. אומנם זה כבר כתוב בתורה, בפרשת האזינו: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים ל"ב, ד'), אך רבי עקיבא רוצה ללמד אותנו כמה דברים שאולי לא שמנו לב אליהם.

יש כמה פירושים שונים של המשנה.

הפירוש הראשון הוא שהמשמעות של "הכל נתון בערבון" היא שכל אחד יכול לשמש כמשכון עבור חברו, לפי העיקרון "כל ישראל ערבין זה לזה". זה אומר שכל אחד ואחד פועל למען כולם: אם הוא עושה טוב, אז הוא עושה טוב לעצמו ועושה טוב לזולתו, ואם הוא עושה רע, אז הוא עושה רע לעצמו ועושה רע לזולתו. לפעמים קורה שאדם סובל סבל מסוים, למרות שזה לא מגיע לו לפי מעשיו - לפי העקרון הנ"ל, ההסבר יכול להיות שהוא לא דאג מספיק לכולם, שהוא ערב להם.

הפירוש השני הוא שאם אדם חטא לפי בחירתו החופשית, אז לפני שהוא עשה תשובה, החטא שלו מיוחס לו - בשל בחירתו החופשית. אומנם לאחר שהאדם עשה תשובה, החטא שלו מיוחס להנהגה העליונה - הקב"ה כביכול "לוקח ערבות" על החטא. לכן "הכל נתון בערבון".

הפירוש השלישי הוא של המהר"ל מפראג המסביר ש"הכל נתון בערבון" מתייחס לנשמה. הנשמה משמשת כערבון לפירעון. אדם חוטא משלם בכך שהוא צריך להחזיר את נשמתו, שהיא ערבון (משכון), לקב"ה. לפי הפירוש הזה של המהר"ל, "ומצודה פרוסה על כל החיים" משמעותו שהכל הוא של ה'.

יש גם פירוש נוסף של המהר"ל האומר ש"הכל נתון בערבון" מתייחס לגוף (הרי הנשמה היא נצחית) ו"ומצודה פרוסה על כל החיים" מתייחס לנשמה.

יש מקום להעדיף את הפירוש ראשון של המהר"ל כי משכון, או ערבון, אינו מתכלה - הוא פשוט נשמר אצל המלווה. גם הנשמה היא כזאת.

פירוש נוסף של "הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים" הוא שזה בדין שהקב"ה נוהג בדין - כי הכל שלו. כלומר, משפט זה בא לבטא את הצדקתה של מידת הדין. זה בא לענות על הקושיה על מידת הדין המובאת במדרש רבה בשם אברהם אבינו. כשהקב"ה מודיע לאברהם שהוא החליט לדון את אנשי סדום על מעשיהם הרעים, אברהם אבינו אומר לו: "ריבונו של עולם, אם דין אתה רוצה, אין עולם. ואם עולם אתה רוצה, אין דין". כלומר, אם אתה רוצה עולם, אז אל תדון אותו, כי הוא לא יכול לעמוד בדין, ולכן, לכאורה, מידת הדין אינה מוצדקת: אם הקב"ה ברא את העולם (כלומר, החליט לתת), אז למה הוא דן אותו (כלומר, לוקח בחזרה)?!

מידת הדין המוחלטת דורשת למדוד כל דבר ביחס לבורא. לפי זה, לא משנה אם אדם חוטא או לא חוטא, אם הוא צדיק שבצדיקים או לא, יש לו גבול - ולכן ביחס לקב"ה, שלו אין גבול, הוא אפס. דרישת מידת הדין המוחלטת היא הצדקת הקיום ביחס לקב"ה, ולכן לפי המידה הזאת אין לעולם שום אפשרות להתקיים.

במקום אחר במדרש רבה כתוב שהקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין, ואז ראה שאין העולם מתקיים. לכן השאלה היא: למה הקב"ה ברא לכתחילה עולם שלא יכול לעמוד בדין?! (אלא אם כן אין לו כוונה להשתמש בדין). אם העולם לא יכול להתקיים בדין, אז, לכאורה, הדין איננו מוצדק. מידת הדין היא משהו מאוד יסודי ולכן צריך להבין למה היא צודקת.

התשובה היא שמידת הדין שאנחנו פוגשים במציאות איננה מידת הדין המוחלטת אלא אסטרטגיה של מידת החסד. הקב"ה רוצה שהעולם יתקיים ולכן הוא לא עושה זאת מתוך דין. כתוב: "בתחילה עלה במחשבתו של הקב"ה לברוא את העולם..." - הרעיון לברוא את העולם זה מידת החסד. העולם שהקב"ה רצה לברוא הוא עולם נעלה - עולם שיכול לעמוד בדין. אומנם בינתיים העולם עדיין לא מסוגל לעמוד בדין. לפיכך הקב"ה שיתף בבריאת העולם גם את מידת ההמתנה, עד שהעולם יזכה בדין. מידת ההמתנה נקראת במדרש 'מידת הרחמים'. רחמים זה המתנה, מלשון 'רחם' - רחם זה מקום בו נותנים לאדם זמן להתכונן ולקבל כוחות קיום, ואז, אחרי תשעה חודשים, הוא יוצא החוצה ויכול להתמודד עם המציאות בחוץ.

יוצא מכל מה שאמרנו שהצדקת מידת הדין היא בכך שמידת הדין היא חלק ממידת החסד, היא אסטרטגיה של מידת החסד. (זה ההיפך ממה שלפעמים חושבים - שמלכתחילה העולם נברא במידת הדין והחסד הוא ריכוך זמני של הדין). כלומר, כדי שמידת החסד תהיה מושלמת, צריך שיהיה בה גם קצת ממידת הדין. הקב"ה לא היה 'יכול' לברוא את העולם בחסד גמור, כי הוא רצה שהעולם יתקיים בזכות. הקב"ה לא 'יכול' לקנות זכות עבורנו במקומנו ועצם זה שאדם צריך לעשות מאמץ כדי לקנות זכות על מנת להתקיים זה חלק ממידת הדין.

מידת הדין מחייבת אדם לשלם את מה שהוא צריך לשלם. יש כמה אפשרויות לפרוע את החוב:

1. אדם מחזיר את עצמו לקב"ה, כמו בעקידת יצחק.

2. אדם בעצמו נותן חיים - הוא קיבל חיים, ואז הוא נותן חיים. אדם קיבל חכמה, ואז הוא נותן חכמה. אם אדם קיבל כסף, אז הוא נותן כסף וכו'... אם כך, יוצא שהקיום של האדם מוצדק לפי מידת הדין, כי הוא עושה את אותה פעולה שנתנה לו את הקיום.

דבר זה הוא גם אחד ההבדלים בין היהדות לנצרות. לפי הנצרות, הצדקת העולם לא תבוא על ידי העולם - הנצרות התייאשה מזה. לכן, לפי הנצרות, צריך שהא-לוה בעצמו יבוא להצדיק את העולם. לעומת זאת התורה אומרת שיש יכולת בנברא להצדיק את קיומו: אדם יכול להצדיק את קיומו מול האינסוף בכך שהוא משתמש בבחירה החופשית שלו - הבחירה בין הטוב לבין הרע - ובכך קונה זכות קיום משלו מול האינסוף. הבחירה החופשית של אדם היא ביטוי לאינסופיות שבאדם.

"החנות פתוחה" - זה העולם.

"והחנווני מקיף" - 'החנווני' הוא הקב"ה, 'מקיף' - רושם בהקפה.

הכוונה היא שהעולם צריך להתקדם. אם על כל צעד בעולם נשאל האם אנחנו זכאים, לעולם לא נתקדם לשום מקום. חנווני מקיף כי הוא חושש שהמסחר ייפסק - כך גם הקב"ה. חנווני מקיף מתוך ידיעה שיהיה לקונה איך לשלם - גם לקב"ה יודע שאנו עתידים להיות זכאים, ולכן בינתיים הוא מקיף. הכל מסודר באופן כזה שבסופו של דבר כולם יצאו זכאים. כמו שהאשה החכמה מתקוע אמרה לדוד: "וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' י"ד, י"ד) - זאת אומרת, יש מחשבה לזכות את כל המציאות.

אחת האפשרויות להגיע למטרה הזאת היא דרך 'החנווני מקיף', או איך שזה נקרא אצל חכמי הקבלה, 'אור מקיף'. יש 'אור פנימי' ויש 'אור מקיף'. אור פנימי זה מה שזוכים לו ע"י זכויות. אור מקיף זה מה שבא מכוח העתיד. במציאות האור המקיף יותר חזק. אור פנימי זה נראה טוב, אך במציאות לא רואים אותו הרבה - לא רואים הרבה שצדיקים זוכים ורשעים נענשים. יש הרבה מקרים בהם הנוסחה 'אם בחוקותי תלכו יהיה גשם, ואם תמאסו - לא יהיה גשם' מתקיימת, אך יש גם הרבה מקרים בהם לא רואים את קיומה.

יש גם פירוש שהחנווני במשנה הוא האדם, כי הוא בעל הבית של העולם - הקב"ה השליט אותו על עולמו.

שאלה: נראה יותר שהחנווני זה בית דין של מעלה, לא?

תשובה: יש בית דין של מעלה, שהוא השיקול העליון שמנהיג את העולם בדין, ויש את בית דין של מטה, שהוא נוהג לפי שיקולים צרים יותר. למשל, אם אדם עושה מצווה, הוא מקבל שכר, ואם הוא אדם עושה עבירה, הוא מקבל עונש - זה נקרא בית דין של מטה. לעומת זאת, בית הדין של מעלה דן לא רק את הדין הספציפי של אותו מקרה באותו רגע, אלא גם איך המעשה הזה משתלב בכלל המציאות.

"והפנקס פתוח" - בהתאם למשנה "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין". הספר - זה נפש האדם: כל מעשה של האדם משאיר רושם (מלשון 'לרשום') בנפש שלו.

לפי הרמח"ל, יש שתי הנהגות משולבות של הקב"ה בעולם: יש הנהגת המשפט ("הפנקס פתוח"), ויש הנהגת היחוד ("החנווני מקיף"). במילים אחרות, יש שני מהלכים: החנווני מקיף, כי הוא רוצה שהמסחר לא ייפסק, והוא רושם, כי הוא שומר על אינטרסים שלו (שהמסחר יהיה תקין - הקב"ה לא מוותר). הפנקס בא לעזור לחנווני.

"היד רושמת" - היד שרושמת היא ידו של האדם, כי אחרת היה כתוב 'ידו כותבת'. המעשים שלי הם היד שרושמת בפנקס שהוא הנפש שלי. לפי מה שאמרנו, אפשר גם למחוק את מה שרשום בפנקס.

"וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה" - יש רשות לעשות עבירה, או להיפך מצווה. "הרוצה ללוות" - הכוונה 'הרוצה לקבל'. בהגדרתו של הנברא הוא מקבל, כי הוא אומר: "אני חי" - והוא לא חי מעצמו, הוא קיבל את חייו במתנה.

"והגבאים מחזירים תדיר בכל יום" - הגבאים במשל הם שליחים של בעל החנות שבאים לגבות את החוב. השליחים יכולים להיות מלאכים, אנשים, כוחות הטבע, ייסורים - כל דבר במציאות הוא 'גבאי', שליח של המקום. "תדיר" - הכוונה שאין הפסק לזה, אי-אפשר להתחמק. כנגד, אם אדם עושה טוב, הגבאים יכולים גם להחזיר לו טוב.

"ונפרעים מן האדם, מדעתו, ושלא מדעתו" - "נפרעים...מדעתו", פירושו שהוא מסכים, הוא מבין שצריכים לגבות ממנו את החוב, יש לו את מידת 'קבלת הייסורים'. זה לא אומר שהאדם מקבל את הייסורים מאהבה, אבל הוא בכל זאת מקבל אותם ומבין את מטרתם. "...ושלא מדעתו" - זה כשהאדם לא מבין מדוע יש לו ייסורים ומדוע הוא סובל.

יש שלושה סוגי תגובות ביחס לייסורים:

יש אנשים שמבינים למה הייסורים באים עליהם ואיזה טוב יצא מזה. במקרה כזה, מצד האמת, הייסורים האלו הם לא באמת ייסורים.

יש אנשים שלא מבינים למה הייסורים באים עליהם ואפילו לא בטוחים שיש לייסורים משמעות. אנשים כאלה חיים בעולם אבסורדי מבחינתם - עולם נורא.

ויש מדרגה שהיא אמצעית בין השתיים הקודמות: מישהו שמבין שיש משמעות לייסורים שלו, אף על פי שהוא לא מבין את מטרתם. זה מצב של הרבה מהמאמינים. חז"ל אמרו: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", כי הוא מבין שבתוך הרעה יש גם טובה.

"ויש להם על מה שיסמוכו" - "להם", הכוונה לגבאים, שיש להם על מה לסמוך, להישען, להחזיק. אם נאמר שיש להם על מה שיסמוכו, היה מקום לחשוב שאין להם על מה שיסמוכו - כי הם רק גבאים. למשל, האש היא שליחה של הקב"ה, אך היא פועלת, לכאורה, לא במודע וללא הבחנה בין צדיק לרשע - אז היה אפשר לחשוב שאין לה על מה לסמוך. רבי עקיבא מחדש שיש לה על מה לסמוך, רק שהחשבון יכול להיות נסתר ומתבסס לא על מידת הדין הרגילה אלא על שיקול נוסף, או על דין יותר עמוק. למשל, במדרש נאמר שכשנודע למשה רבנו שרבי עקיבא נהרג באכזריות הוא שאל את הקב"ה: "זו תורה וזו שכרה?", והקב"ה ענה לו: "שתוק, כך עלה במחשבה לפניי". זה אומר שיש דברים שכדי להבין אותם צריך להשתיק את המחשבות הרגילות, ועל ידי כך להגיע למחשבות נסתרות יותר, המחשבות שהן "לפני ה'" (גלגולים וכד').

שאלה: מהמילה 'גבאים' ברור שהם בשליחות של מישהו, אז למה היה צריך לכתוב שיש להם על מה שיסמוכו?

תשובה: נגיד שהגבאי עיוור. אמרו לו: "תיקח מזה", ואז הוא לוקח, בלי לעשות חשבון.

"והדין דין אמת, והכל מתוקן לסעודה" - זה בכוונה בא ביחד, מכיוון שמטרתו של הדין היא לא מטרה עצמית אלא להביא אדם לסעודה - סעודת הליוויתן לצדיקים (בבא בתרא ע"ה, א'). סעודה זה עולם הבא, בו ניזונים מזיו השכינה, כי הרי סעודה זו אכילה. להיות ניזונים מזיו השכינה, לפי הלכות תשובה לרמב"ם, פירושו "לדעת את ה' ידיעה אמיתית", וזה בלתי אפשרי כל עוד אנחנו מוגבלים על ידי הגוף שלנו (לפי קאנט, הגוף עושה אותנו סובייקטיביים).