הרב אורי שרקי

מידות הראי"ה - גאוה (סיכום שיעורים)

מתוך הסדרה "מידות הראי"ה" בערוץ מאיר

בעריכת ר' אברהם כליפא




הגדרת הגאוה היא שהאדם מתמלא מזה שהוא מייחס לעצמו מעלה, בין שהיא מעלה שיש בו, בין שהיא מעלה שאין בו. אם זו מעלה שאין בו, הוא סתם טיפש, ואם זו אכן מעלה שיש בו, הוא מסכן, שהרי כל מעלה שיש לאדם, ניתנה לו על ידי הקב"ה, או נקנתה מכוח הבחירה החופשית שהקב"ה נתן בו. מכאן שכל ייחוס מעלה לעצמו הינה בסופו של דבר הפיכת עצמו לא-לוה, והרי אותו אדם יודע בתוכיות לבבו שהוא לא א-לוה.

רגילים לומר שהגאוה הינה הצד ההופכי של הענוה. הנה, אנו רואים שיש בספר זה פרק על הגאוה, ופרק נוסף על הענוה. כן הוא בספר מסילת ישרים, ספר היסוד של תורת המוסר ביהדות. גנותה של הגאוה נידונה בהרחבה בפרקים הראשונים, במידת הנקיות, ואילו ביאור מידת הענוה נעשה באחד הפרקים האחרונים של הספר, בפרק כ"ב. מכאן שבעיני היהדות, הענוה איננה הצד ההופכי של הגאווה בלבד, אלא היא גם מידה העומדת בפני עצמה. זאת משום שעל מנת להתגבר על הגאווה, מספיק שהאדם יעמוד על הטפשות הטמונה במידה זו, כדלעיל. אך הענוה אמיתית נקנית על ידי דעת א-להים שלימה, דבר שהאדם קונה רק בשלבים מתקדמים של העבודה המוסרית.

בניגוד לדעה הרווחת לפיה הענוה היא סוג של התעלמות מן המציאות כך שאם יאמר אדם "אני קניתי את מידת הענוה" הוא מיד יחשב לגאותן ולא מן הקטנים, היהדות מלמדת שהאדם מסוגל לעמוד על רמתו המוסרית באופן מדוייק או כמעט, ולדעת אם הוא בעל גאווה אם לאו, בעל ענוה אם לאו. לא יתכן שהמוסר יבוא במקום הדעת ועל ידי זה יקטין את קומתו של האדם על ידי המחשבה שהוא לא עצמו, וכאחת הביקורות הצודקות שהושמעה במאה ה-19 נגד המוסר הנוצרי. אדרבא חייב האדם לדעת מי הוא. זו הענווה האמיתית והמושכלת.


א. "הכרח הוא לאוהב השלמות האמתי לנער מלבו כל אבק הגאוה, שהיא מסלקת את כל הוד הרוח,..."

"הוד", פירושו האסתטיקה, החוץ, ההנגשה הסופית. לכאורה זה הדבר שבא אחרון בתור והפחות חשוב, כדוגמת האומן שלפני שמציג את יצירתו, מבריק ועוטף אותה. בתפילת שחרית אנו אומרים: "אמת, ויציב, ונכון ... וטוב, ויפה". על דרך ההלצה, רגילים לומר שהמילה "אמת" בהתחלה ואילו המילה "יפה" בסוף משום שאלו שני הקצוות הרחוקים ביותר זה מזה. אך לאמיתו של דבר, ההיפך הוא הנכון: אם דבר הוא "אמת", הוא חייב להיות גם "יציב", וכו', ואם הוא באמת כל אלו המידות, הוא חייב להיות גם "יפה". כלומר היופי הוא הביטוי הקיצוני ביותר של האמת, ההוד מוכיח למפרע שאותה אמת אכן האמת.

ביטוי שגור בפי היוונים: "קאלוס קגטון", שפירושו: יפה אם כן אמת. רגילים ללעוג לאמירה זו, הרי לפעמים האמת איננה יפה. אלא שאכן אמת חלקית איננה יפה, אך אמת מוחלטת חייבת להיות גם יפה, מקיפה הכל. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק היה רגיל לומר שעבור היוונים, מה שיפה - אמת, ואילו אצל היהודים מה שאמת - יפה.

בלשון חז"ל ההוד מכונה "נוי". במסכת תמיד (כח, ב) נאמר שברגלים אין מפנים את אפר החלבים והפדרים שנשרפו על גבי המזבח, משום "נויו של מזבח", מפני ש"שבח כשיש עליו דשן הרבה ונראה שלא עומד המזבח בטל" (לשון רש"י שם). כמו אדם הנכנס למקום סעודה ורואה את הקליפות ואת השאריות, המעידים על גודל הסעודה. האומנות והאסטטיקה הינן התוצר האחרון, ומעידים מבחוץ על מה שיש בפנים.

שלמה המלך אמר "שקר החן והבל היופי", ההבל הוא החום המתפשט מן המאכל בזמן בישולו, כלומר הצד החיצון.

רגיל היה הרצי"ה לומר: "שקר החן" אם כן שווה 0, "והבל היופי" אם כן אף הוא שווה 0, "אישה יראת ה' היא תתהלל", אומרים חז"ל (שבת לא, ב) על הפסוק "הן יראת היא חכמה" (איוב כח, כח) "שכן בלשון יווני קורין לאחת, הן". כך שיראת ה' שווה 1. הנה, כאשר מציבים 1 לפני 0, ככל שיש יותר אפסים כך הערך גדל. כלומר אין להפוך את החן ואת היופי לערכים העומדים בפני עצמם, אך כאשר הם מלווים את יראת ה' "היא תתהלל". ניתן לומר שהמשימה של הקודש זה ההוד, שהוא ביטויה השלם.

אמרו חכמי הקבלה: "ויאמר א-להים יהי אור" - זו מידת החסד, "ויהי אור" - גבורה, "וירא א-להים את האור כי טוב" - תפארת, "ויבדל א-להים בין האור" - נצח, "ובין החושך" - זה ההוד.

ההוד הוא החלק החשוך ביותר של הופעת הקודש, אך אם הקודש מגיע עד ההוד, סימן שהוא הצליח. לכן יום ההילולא של רשב"י, שהוא המגלה את האור הצפון בחושך, הוא ביום הספירה המכוון כנגד הוד שבהוד.

אומר כאן הרב שקל לאבד את הוד הקודש, על ידי אבק הגאוה. משום שכדי שתבוא הרוח בליבנו, צריך לתת לה מקום, וככל שנהיה יותר ריקים מגאוה, הרוח תמלא אותנו יותר. הגאווה תופסת את מקום הרוח עד שלא נותר לה מקום.

"...וכשתסולק הגאוה, מפני ההכרה הפנימית שעם זוהמתה אי-אפשר לבא אל השלמות האמתי, שהיא המגמה האנושית, תסולק בסילוק טהור ותשאיר אחריה רושם של שמחה המחובר עם שפלות הרוח באמת".

אחד הסימנים לזה שהאדם הצליח להתנקות מן הגאווה היא השמחה. כל זמן שהאדם אינו שמח באמת, זה סימן שיש בו עדיין גאווה כל שהיא. משום שאם אין לאדם גאווה, אין לו ממה להיות עצוב, והוא שמח באמת.


ב. "אין בכל המדות הרעות מדה המגשמת את האדם, עד שאיננו יכול לרומם את רוחו להדר הרוחניות, כמו הגאוה".

הגאוה פוגעת בחלק היותר עילאי של האדם, דהיינו השכל. אדם שמתמלא בגאווה מקלקל את החלק היותר נעלה שבו, לכן הוא יורד לחלק היותר נמוך שבו, השגמות שלו.

הגאוה חוסמת בפני הרוחניות, משום שהרוחניות הינה הטרונומית, באה מן האין סוף, שהוא מחוץ לאדם. כדוגמת שפע אדיר שצריך לעבור דרך האדם. ככל שהאדם יהיה יותר רחב, הוא יחסום יותר את השפע, וככל שהוא יהיה יותר בגדר כלי, הוא יתן לאותו השפע לעבור דרכו. כך הוא עם הגאווה, שהיא מנפחת את זהות האדם עד שהיא חוסמת בפני השפע האין סופי.

ישנה גם גאוה בתחום החכמה: יש חכמה שבאה מן האדם, ויש חכמה שבאה מחוץ לו. אם האדם מלא מן החכמה שלו, הוא חסום בפני חכמה של מעלה.

"החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב), כלומר החכמה של מעלה שעוברת דרכנו מחיה אותנו. אך אם האדם מייחס את החכמה לעצמו, הוא חוסם בפני חכמה יותר גדולה.

קיים היום סוג נוסף של גאווה חכמתית והוא הרציונליזם, שאינו אלא ההחלטה להיות חסום, שישנם מושגים ורעיונות שמראש אותו אדם לא מוכן לקבל, ומסקנות שאליהם לא יגיע. זו גאווה בלבוש של חכמה.


ג. "כל מי שמשתוקק לאור ד' שיאיר על נשמתו ימאס בגאוה עד שתהיה סרוחה בעיניו בחוש ממש".

הנפש הוא החלק שבאדם שאומר "אני", ניתן גם לכנותו ההכרה. הנשמה לעומת זה, הינה החלק "האידאי" במובן האפלטוני של המילה, דהיינו האני העליון של האדם, מה שהוא בשורש המציאות.

כסיפור המפורסם על רבי זושא, שאמר: כשאעלה לשמיים, לא ישאלו אותי מדוע לא הייתי משה רבנו, אלא ישאלו אותי מדוע לא הייתי זושא. עד כאן הסיפור. מי זה הזושא הזה שהוא צריך להיות? הזושא של מעלה.

מעטים הם האנשים שחיים באופן הכרתי את חיי הנשמה שלהם. למשל: הנשמה רוצה לקום לתפילה, אך הנפש רוצה להשאר במיטה. הנשמה דופקת על דלתות הנפש ואומרת: קום, אני זקוקה לבוא לידי ביטוי! ואז יש הנשמה (ה"א פתוחה ונו"ן רפויה) של הנפש, הנפש הופכת להיות נשמתית.

אדם כזה, שיודע מה היא נשמתו, יכול להשתוקק שיאיר אור ה' על נשמתו, דהיינו להשיג את רוח הקודש. הנבואה פסקה לפני 2400 שנה, אבל רוח הקודש מעולם לא פסקה מעם ישראל. זו הארה מיוחדת הבאה מן העליונים, אור ה' המאיר על נשמת האדם, לעומת סתם חכמה או סתם קדושה שהן הינן הארה על נפש האדם.

אדם השואף שאיפה אמיתית אל השלמות, מפתח חוש מיוחד, חוש מוסרי שגורם לו למאוס בכל גילויי הגאווה למיניהם.

"כל מי שמשתוקק לאור ד' שיאיר על נשמתו ימאס בגאוה עד שתהיה סרוחה בעיניו בחוש ממש".

הנפש הוא החלק שבאדם שאומר "אני", ניתן גם לכנותו ההכרה. הנשמה לעומת זה, הינה החלק "האידאי" במובן האפלטוני של המילה, דהיינו האני העליון של האדם, מה שהוא בשורש המציאות.

כסיפור המפורסם על רבי זושא, שאמר: כשאעלה לשמיים, לא ישאלו אותי מדוע לא הייתי משה רבנו, אלא ישאלו אותי מדוע לא הייתי זושא. עד כאן הסיפור. מי זה הזושא הזה שהוא צריך להיות? הזושא של מעלה.

מעטים הם האנשים שחיים באופן הכרתי את חיי הנשמה שלהם. למשל: הנשמה רוצה לקום לתפילה, אך הנפש רוצה להשאר במיטה. הנשמה דופקת על דלתות הנפש ואומרת: קום, אני זקוקה לבוא לידי ביטוי! ואז יש הנשמה (ה"א פתוחה ונו"ן רפויה) של הנפש, הנפש הופכת להיות נשמתית.

אדם כזה, שיודע מה היא נשמתו, יכול להשתוקק שיאיר אור ה' על נשמתו, דהיינו להשיג את רוח הקודש. הנבואה פסקה לפני 2400 שנה, אבל רוח הקודש מעולם לא פסקה מעם ישראל. זו הארה מיוחדת הבאה מן העליונים, אור ה' המאיר על נשמת האדם, לעומת סתם חכמה או סתם קדושה שהן הינן הארה על נפש האדם.

אדם השואף שאיפה אמיתית אל השלמות, מפתח חוש מיוחד, חוש מוסרי שגורם לו למאוס בכל גילויי הגאווה למיניהם.


ד. "כל זמן שהגאוה היא בלב אי-אפשר לשוב בתשובה..."

צריך לשוב בתשובה כשהתרחקנו ממה שאליו צריך לשוב. אל מי או אל מה צריך לשוב? רבים סבורים שלחזור בתשובה פירושו לחזור לקיים מצוות. אך בתורה לא כתוב "ושבת עד מצוות ה' א-לוהיך", אלא "ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקולו ועשית כל מצוותיו", כלומר צריך לשוב אל הקב"ה, וממילא מי ששב אל ה' ושומע את דברו, לא יתכן שלא ירצה לקיים את מצוותיו, משום שאותו אדם מרגיש כיצד החטאים מכבידים על העלייה הרוחנית הזו. במהלך העליה, האדם משתחרר מחטאיו כדי שיוכל להמשיך להתעלות. מכאן שהחזרה אל קיום המצוות הינו תהליך נלווה אל התשובה.

בעל הגאווה נמצא בתחרות עם ה', וכבר אמרו חז"ל על גס הרוח שהקב"ה אומר "אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (סוטה ה, א). רגיל היה הרצי"ה לומר "אם זה הקב"ה שאומר את זה, אז חלאס...".

יתירה מזו, סבור בעל הגאווה שהוא ישות מוחלטת, קיים בצורה אבסולוטית, כלומר א-לוה. כשמצד האמת הוא רק הופעה של חיים, כמו טיפות של קצף הגלים החולפים, על פני האוקיאנוס הענק.

"...ואי-אפשר להשכיל כל שכל טהור".

אפילו איש המדע אם יהיה בעל גאווה, כלומר יחשוב שהוא יודע הכל, יטעה בהכרח. לדוגמה, יש בפיזיקה של ניוטון ביטחון עצמי מופלג, שגרם לה טעות, ואילו תורת היחסות של איינשטיין, שיסודה בהטלת ספיקות ובחינה מחדש של מושגי החיים הראשוניים והיותר בסיסיים שכל אדם חי על פיהם כמרחב, כזמן וכו', הגיעה להישגים גדולים יותר והיא גם צודקת יותר. כך שהענווה פועלת באופן ישיר על החכמה, והאובייקטיביות היא פונקציה של הענווה, ענווה המופנית כלפי המציאות. לכן גם כשמודדים תופעות, יש לחוקר הטיה אישית משלו שגורמת לו למדוד באופן מסויים ולא אחר.

"שכל טהור" - פירושו ניתוח אמיתי של הנהגת ה' בהיסטוריה. כדוגמת הציונות, שמי שקנה תורה כראוי, מבין איך הקב"ה פעול בעולמו דרך שיבת ציון והציונות המדינית החילונית. בעל שכל טהור מבין את משמעות התופעות העומדת לנגד עיניו כמו שהקב"ה רואה אותן, שנאמר "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח). הרצי"ה היה מסביר, שצריך לכוון את העין האנושית כלפי העין הא-להית. מגיעים לכל זה על ידי הרבה ענווה. ענווה זו נרכשת על ידי לימוד התנ"ך, שהוא החלק של התורה שבא מאת ה', לעומת תורה שבעל פה, שהיא דבר ה' דרך עם ישראל.

דוגמה נוספת לשכל טהור (נדרים סו, ב): מעשה באיש שהדיר את אשתו בהנאה עד שתראה לו דבר יפה שיש בה, הגיע האיש לרבי ישמעאל בר' יוסי כדי שימצא לו פתח להתיר את נדרו, שאם לא ימצא, הוא יהיה חייב להתגרש ממנה. אמר לו ר' ישמעאל: אולי השער שלה יפה? ענה לו האיש: השיער שלה דומה לאניצי פשתן. -אולי עיניה יפות? -טרוטות הן. אחרי שעברו על כל חלקי גופה, התברר שהכל היה אכן מכוער. - אולי השם שלה יפה? -לכלוכית שמה! אמר רבי ישמעאל: יפה קורין אותה לכלוכית שהיא מלוכלכת במומין. ועל ידי כך התיר את הנדר.

השכל הרגיל היה נעצר שם ולא מצליח להתיר את הנדר, אך רבי ישמעאל בר' יוסי בשכלו הטהור ידע לחדור עד עומק הדברים ולדעת מהו יופי אמיתי, יופי של התאמה בין הפנים לחוץ.


ה. "המטהר עצמו מגאוה יכול לשוב בתשובה שלמה בלא שום מניעה כלל אפילו מהעונות שמעכבים את התשובה".

ישנם 24 דברים המעכבים את התשובה (הל' תשובה פ"ד ה"א). מעכבים, אך לא מבטלים לגמרי את האפשרות לחזור בתשובה. למשל: מי שגזל ולא יודע ממי. אך אם יש לו ענווה אמיתית, ההשגחה תסדר שהוא ידע לבסוף ממי הוא גזל.


ו. "כשאדם מכיר שהוא מתגאה, הוא רפואה לתיקון הגאוה".

דבר זה ניתן לאומרו כן על כמעט כל מידה רעה: אי אפשר שהאדם יתקן מידה רעה כלשהי כל זמן שאין הוא מכיר בזה שיש לו אותה המידה הרעה, לפי שאם הוא סבור שמידתו הרעה היא טובה, אין הוא יודע שהוא חולה, כמו שכותב הרמב"ם בשמונה פרקים.

אך יש צד מיוחד למידת הגאווה: הגאווה הינה קילקול בהכרה, לכן הכרה מתקנת הכרה. לעומת מידת הכעס, אף על פי שיש לה יסוד הכרתי, יש לה גם יסוד רגשי, וההכרה בלבד בפחיתות הכעס אינו תיקון הכעס עצמו.


ז. "הגאוה פוגמת את הרצון, וכיון שהרצון פגום אין מקום לכל טוב לנוח".

אדם בעל גאווה מרוצה מעצמו ובעל סיפוק עצמי, וממילא לא יעשה שום דבר כדי לשנות את עצמו מאחר והוא סבור שהוא כבר תכלית שלמות. רצונו פגום, ומאחר ואין רצון, אין טוב, משום שהטוב הוא חלק מן השפיטה של האדם בין טוב לרע. אם אין רצון אין שפיטה, ואם אין שפיטה, אין טוב.


ח. "הגאוה מסבבת עצלות".

מאחר והגאוותן סבור שהוא מושלם, הוא איננו מעוניין לשנות את עצמו.

רבי חיים ויטאל בספרו "שערי קדושה" מסביר שניתן להקביל את המידות הרעות לארבעת היסודות שעל פיהם הקדמונים היו מחלקים את העולם הפיזיקאלי: אש, רוח, מים ועפר. יסוד האש הוא המביא לגאווה ולכעס. יסוד הרוח, לדיבורי חנופה שקר וליצנות. יסוד המים, לבקשת התענוגות. והעפר להעצבות והעצלות.

אם כן לפי הרב כאן, קיים קשר בין המידה הרעה הנובעת מן האש, הגאווה, לבין המידה הרעה הנובעת מן העפר, העצלות, לפי העיקרון שראשית כל נמצא קשור לאחריתו, דהיינו האש, שהיא הראשית, מולידה את האחרית, העפר.


ט. "הגאוה היא הטפשות היותר פראית".

טיפשות פירושו לראות את המציאות אחרת ממה שהיא באמת. בעל הגאווה, איננו רואה את המציאות כפי שהוא באמת, שהרי הוא מייחס לעצמו מעלות שלפי האמת אינן שלו אלא מה שהקב"ה נתן לו.

והיא היותר פראית משום שאין לה מעצור, אין גבול לגאווה.


י. "הגאוה היא בעצמה עונש נורא".

בעל הגאוה איבד את העיקר: הוא איננו יודע מי הוא. וזהו העונש היותר גדול.

סוקראטס טען שאסור להעניש את הרשעים, משום שאין לך עונש גדול מאשר להיות רשע.

והנה, ביהדות ישנם עונשים לרשעים:

"בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות" (אבות ה, א).

מדוע העובדה שהעולם נברא בעשרה מאמרות מצדיקה עונש לרשעים? עצם החיפוש אחרי סיבה על מנת להצדיק מתן עונש לרשעים מוכיחה שנקודת המוצא של המשנה כסוקראטס, והיינו צריכים שלא להעניש את הרשעים ושלא לתת שכר לצדיקים, כאמור משום שאין עונש גדול מאשר להיות רשע, ואין שכר גדול מאשר להיות צדיק.

מתן שכר לצדיקים עלול גם להפוך את כל העבודה של הצדיק למגוחכת, שמא הוא עובד בשביל השכר! הפילוסוף הגל פעם הלך בדרך עם המשורר היהודי היינריך היינה שאמר לו: "איזה יופי, מתן שכר של צדיקים בגן עדן". לפתע, הגל הסתכל עליו בעיניים כועסות: "אתה רוצה שכר על זה שלא הרגת את האח שלך?!".

מבאר המהר"ל: המספר עשר מורה על שני דברים הסותרים זה את זה: מצד אחד זהו הריבוי המקסימלי, אך מצד שני מספר זה מתואר על ידי האות י', שהיא נקודה, ואין יותר קטן מזה. דבר שהוא גם הריבוי המקסימלי וגם יחידה אחת בלבד מכונה בעברית פשוטה: מערכת אורגנית, דהיינו מערכת שכל חלקיה משפיעים זה על זה.

לפי זה, מאחר והעולם נברא בעשרה מאמרות כלומר העולם הוא מערכת אורגנית, אדם העושה רע מזיק לעצמו ולעולם, ומאחר והעולם הוא מערכת אורגנית, הרע שהוא הזרים לעולם חוזר אליו, וזה עונשו. ולהיפך, אדם העושה טוב, מטיב עם עצמו ומזרים טוב לעולם, ומאחר והעולם הוא מערכת אורגנית, הטוב חוזר אליו, וזה שכרו.

מכאן ששכר ועונש הינם לפי מידת ההשפעה של האדם על העולם, והרע הוא עצמו העונש. זה מה שאומר הרב כאן.

משמעות הנאמר לעיל היא, שבעולם שנברא במאמר אחד, פעולת האדם לטובה או לרעה אינה משמעותית כל כך. מה שאין כן כיון בעולם שנברא בעשרה מאמרות, שכל מעשה שהאדם עושה בעל משמעות בקנה מידה של העולם כולו.


יא. "כשאדם משתוקק להסרת הגאוה מלבבו נעשים שונאיו אוהבים לו בלבבם".

יכולים להיות לאדם שונאים משתי סיבות: בגלל מעשים שעשה להם, או בצורה יותר שורשית, בגלל מה שהוא. אם אין לאדם גאווה, דהיינו אין לו "הוא", הוא איננו קיים, אין סיבה לשונאו. לכן המשתוקק להסרת הגאווה, אף על פי שהוא עדיין בעל גאווה, לב שונאיו מתחיל להתרכך ולאהוב אותו.


יב. "מי שמתאמץ לזכות להסרת הגאוה מלבבו יזכה לאהבת ארץ-ישראל".


יג. "האוהב את ארץ-ישראל באמת יזכה לשנא את הגאוה".

ארץ ישראל מכונה בתורה "ארץ כנען", מלשון כניעה. כדי לזכות בארץ זו, צריך להיות נכנע, זו ארץ הענווה. לכן אומר ספר הזהר שבני ישמעאל שאימצו דת של כניעה - איסלם פירושו כניעה - בזמן שאין ישראל בארצם, תופסים את מקומם, עד שישובו ישראל אליה.


יד. "החפץ באמת לשנא את הגאוה יזכה לענוה אע"פ שנראה לו בתחלה שהוא רחוק ממנה".

למדנו לעיל שהענווה איננה היפך הגאווה אלא היא מעלה בפני עצמה. לכן אדם השונא את הגאווה עדיין חש ריחוק מן הענווה ואיננו רואה כיצד יגיע אליה.


טו. "מי ששונא את הגאוה באמת, כל מחשבותיו שעולות על לבו הן דברי תורה".

אמרו חז"ל (תענית ז, א):

"למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב: 'הוי כל צמא לכו למים'? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".

כלומר, על מנת להתחבר לתורה, צריך האדם להיות בעמדה של מקבל, ואין עמדה של מקבל אלא של בעל הענווה דווקא. זאת הסיבה שדווקא משה הוא זה שקיבל תורה, משום שההגדרה שלו ביחס לתורה היא היותו מקבל. לא נאמר במסכת אבות "משה קיבל תורה מהקב"ה בסיני" אלא "מסיני", שמשה קיבל את התורה מכוח סיני, שהוא ביטוי לענווה.

אומר הרב שמחשבות - העומדות ביסוד הדיבור - של שונא הגאווה, הינן דברי תורה, משום שגם התורה בראשיתה הינה מחשבה שהפכה להיות דיבור. אותה מחשבה היא לקבל מאת הבורא, לשמוע את דברו, והעמדה של מקבל היא מהות התורה. לכן מי שזו עמדתו הנפשית, מחשבותיו הן הן אותה מחשבה של התורה.

לפי זה, מובן מדוע ניתנה התורה בהר סיני ולא בהרי ההימלאיה: אם התורה היתה ניתנת בכל פסגה אחרת של העולם, זה היה אומר שהתורה הינה תוכן גבוה שכדי להשיג אותו צריך האדם לעלות. אך התורה היא תוכן שיורד מהקב"ה אל האדם, כך שכדי לקבל את התוכן של התורה צריך להיות בעמדה של מקבל. משה רבנו צם ארבעים יום וארבעים לילה, לא בגלל הצורך בעליה מסטית אלא כדי להיות בעמדה של מקבל "למרק אכילה ושתיה שבקרבו", להפוך לכלי ריק.

למדנו מכאן שצריך גם לדעת לשנוא. אכן טוב לשנוא את הרע, בשלב ראשון. הרב קוק, שבעצמו היה מלא אהבה, היה גם מוכן ללמד זכות אפילו על שנאת חינם. בספר אורות מבאר הרב שהשנאה גורמת לאדם לא להבין את מי שעומד ממולו, ועל ידי כך כל אחד מתמסר לדברים שהוא טוב בהם. מכאן שבהתחלה, השנאה מועילה.


טז. "השונא את הגאוה יזכה לברר הלכה ברורה".

כל זמן שהאדם בעצמו בעל גאווה או אפילו רק אוהב את הגאוה, הוא איננו מסוגל לכוון לאמת משום שהוא מערב קריטריון נוסף לבירוריו, כגון האם מסקנתו תמצא חן בעיני הבריות. מה שאין כן אצל אדם השונא את הגאווה, אשר בקשת האמת לבדה מנחה אותו, יזכה לברר הלכה ברורה, דהיינו שדבריו יהיו רצון ה' באותו הדור.

"הלכה" פירושו הכרעה בין שתי דעות לגיטימיות לטובת הצד שצריך להאמר באותו הדור. כמו שכתב הריטב"א בשם חכמי צרפת שהביאו בשם מדרש שהיה בידם "שהקב"ה נתן למשה את כל התורה כולה, מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, ומסרם לחכמי הדורות". כלומר, בכל דור ודור קובעים החכמים מהו הצד הגובר בסברות, ועל פיו מתבררת ההלכה.

לדוגמה: "הלכה עשיו שונא ליעקב" (ספרי במדבר פ' ס"ט): "הלכה" פירושו שזה בדרך כלל נכון, אך לא תמיד, שהרי שם כתוב: "הלכה עשיו שונא ליעקב, אלא נכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל ליבו". באותה שעה הלכה זו לא היתה נכונה.

נאמר בתורה "ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז, ט): מובן הדבר שאי אפשר ללכת אל השופט של הדור שעבר, הרי הוא איננו, וגם לא אל השופט של הדור הבא, הרי הוא עדיין לא כאן. אלא התורה מצווה אותנו שמבין כל שופטי הדור נלך לזה שנמצא בדור, דהיינו השופט שמבין את הדור שבו הוא נמצא. הדרכה זו של התורה בעלת משקל מכריע במיוחד בתקופה של מפנה היסטורי, שדברים שהיו נכונים עד עתה, מפסיקים להיות נכונים מכאן ולהבא.

נשאלת השאלה איך נדע מי מהשופטים שלפנינו נמצאים בדור? "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים טז, כ): "צדק צדק" - מפרש רש"י "הלך אחר בית דין יפה", מכאן שיש בית דין שאינו יפה. איך ניתן להבחין בין יפה לשאינו יפה? "למען תחיה וירשת את הארץ", מפרש רש"י "כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם". בית דין יפה הוא בית דין שהפסיקה שלו מחיה את ישראל ומושיבה אותם על אדמתם, ובית דין שאינו יפה הינו בית דין הסבור שיש סתירה ביניהם ושצריך לבחור.

מבאר רבי נחמן מברסלב ש"צדיק וטוב לו" הוא הצדיק שהלכה כמותו, "צדיק ורע לו" זה צדיק שאין הלכה כמותו. אין הלכה כמותו משום שהוא צדיק על פי הקריטריונים של הדור שעבר, ואינו מתאים לדור, וממילא יש לו מכך יסורין.

"רשע וטוב לו" הוא הרשע המקורב לצדיק שהלכה כמותו, "רשע ורע לו" הוא הרשע המקורב לצדיק שרע לו. כל רשע הוא רשע של צדיק מסוים שביחס אליו הוא מגדיר את עצמו כרשע.

לכן טוב לו לאותו רשע המקורב לצדיק שהלכה כמותו, משום שהצדיק שלו מבין אותו, מה שאין כן הרשע המקורב לצדיק שאין הלכה כמותו, לא רק שהוא רשע אלא הוא גם מקורב לצדיק שאינו מבין את דורו, אם כן אין סיכוי לאותו רשע לחזור בתשובה...


יז. "השונא את הגאוה זוכה להתענג בדבקות בד'".

אדם שאינו שונא את הגאוה נהנה להיות מה שהוא, הוא מתענג על עצמו. דבר זה חוסם את האפשרות להתענג על מי שמחוץ לו, ואין יותר מחוץ לו מאשר הא-לוהות. לכן דווקא שונא הגאווה יכול לזכות להתענג בה'.

נוסף על כך, דבקות בה' דורשת השכלה והבנה, שהרי אין האדם יכול להדבק בה' מבלי לדעת מי הוא, ואי אפשר להגיע לדעת א-להים כל זמן שאין ענווה.


יח. "השונא את הגאוה מתקדש האויר הסובב אותו".

במאמר ראשון של ספר הכוזרי, אומר ריה"ל שכאשר אדם היה מתקרב אל הנביאים, היה מתהפך בנפשו, וכמפורש בספר שמואל, שכאשר מודיע שמואל לשאול שהוא יפגוש להקת נביאים "ונהפכת לאיש אחר" (שמואל א, י, ו). יתירה מזאת, כותב ריה"ל שמציאות הנביאים הייתה עבור אותו הדור ראייה מוחשית לחיי העולם הבא, משום שהנביא הינו אדם שבאופן גלוי עולם הזה אינו ביתו, כלומר הוא שייך למקום אחר.

החיבור שבין החומר לרוח, הינו אחת הפליאות של העולם, ועל זה נאמר "רופא כל בשר ומפליא לעשות", ועל זה כותב הרמ"א (שו"ע או"ח ס' ו סע' א) "קושר דבר רוחני בדבר גשמי". עד היום לא הצליח המדע להסביר את היחס שבין התודעה, ההכרה, לבין התלבשותה בחומרים.

על כל פנים דבר זה מהותי מבחינתה של אמונת הייחוד של היהדות, שהרי אם הכל אחד, לא יתכן שתהיה חלוקה מוחלטת בין החומר לבין הרוח. מכאן מובן שהאוויר שסביב שונא הגאווה מתקדש.


יט. "כל מי שסבל הרבה מגאותו יודע יותר איך לשנאתה".

אומר התלמוד (גיטין מג, א): "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". משום שכל זמן שלא נכשל, האדם תוהה אולי זה זה בכל זאת בסדר, אך כאשר הוא נכשל, הוא יודע כמה שאותו דבר היה רע. לכן יש רווח בנפילה, כל השאלה היא האם רווח זה היה שווה את ההפסד שקדם לו.


כ. "אפילו כשמשפילים את האדם הרבה אין לו לנגע בגאוה".

אדם מושפל הרבה עלול לחשוב שעל מנת להלחם במשפיליו הוא צריך להשתמש בגאווה. אומר הרב שאין צורך, שהרי באמת לא נגעו במהותו של האדם אלא במעטפת החיצונית, דהיינו הקיום, עולם המחשבות והרגשות. לכן צריך להלחם מכוח האחריות שיש לאדם על קיומו, ולא מכוח הגאווה.


כא. "אדם גדול אינו צריך לקנאות בקטנות כדי שלא יבא לשפלות הגאוה".

נאמר באבות (ו, ה): "ואל תתאוה לשולחנם של מלכים, ששולחנך גדול משולחנם, וכתרך גדול מכתרם".

אין לבעל כתר תורה, כלומר אדם שלמד הרבה תורה, להתאווה לכל כתר אחר, שאינו אלא כתר מגוחך ביחס לכתרו.

מדוע צריך היה להודיע לבעל כתר תורה שלא יתאווה לשולחנם של מלכים? הרי אם הוא עוסק בתורה, זה סימן שזה הדבר החשוב ביותר עבורו ושולחנם של מלכים הינם עבורו קטנות? אלא שאותו אדם רוצה היה לכלול גם את הקטנות בתוך הגדלות שלו. הרי נאמר על הצדיקים שממונם חביב עליהם מגופם, ומסיבה זו חזר יעקב אבינו אפילו עבור פכים קטנים. מבאר הרב שיש ערך לקטנות, אך מתוך גדלות, ולא מתוך קנאה.

ר' שלמה פוליצ'ק, המכונה העילוי ממייצ'יט, הגיע בגיל 12 לישיבת וולוז'ין, שהיתה הישיבה הגבוהה ביותר בליטא ושהיו מגיעים אליה רק לאחר שכבר למדו בישיבות אחרות. העילוי ממייצ'יט נכנס ישירות לשיעורו של רבי חיים מבריסק, שהיה השיעור הקשה ביותר בישיבה, וכבר בשיעור הראשון הקשה קושיות, שהובאו בספר "העילוי ממייצ'יט", ושם כתוב שר' חיים התפעל מאוד ולא ידע מה לענות.

בחור זה גדל, וכשהיגר בגיל 50 לארה"ב כדי ללמוד בישיבת ר' יצחק אלחנן, ראה בפעם הראשונה בחייו ילדים המשחקים "בייסבול", והסתכל עליהם בשמך חצי שעה. שאלוהו:

-מה לכבודו ולבייסבול?

ענה להם:

-דבר כזה מעולם לא היה לי...

פירוש הדבר הוא שהוא לא ידע מה זה ילדות, ולכן היתה לו קנאה מסויימת בקטנות. אדם הנמצא בספרה מאוד גבוהה מחסיר מעצמו חוויות אחרות, ומטבע הדברים רוצה להשלים אותם בבוא הזמן. אבל אצל ר' שלמה פוליצ'ק דבר זה לא הביא אותו לגאווה.


כב. "אין שום חשש גאוה בהרגשת הטהרה הפנימית בעומק הדעת וגילוי הנשמה".

כאשר יש לאדם הרגשת טהרה פנימית בעומק הדעה וגילוי הנשמה, הוא עלול לחשוב שזו גאווה. אומר הרב שהוא אינו אלא המארח של נשמתו, והכנסת אורחים עושים בשמחה ובאהבה.

כמובן שישנם הרבה דרכי טעייה בזה, ואדם עלול לדמיין שהוא כבר הגיע למדרגות מסויימות. אבל אם זה אכן אמיתי – וזאת ניתן לבחון על פי ספר שערי קדושה - אין בזה שום גאווה.


כג. "טפשות היא להתבטל מן הלימוד, או מכל דבר טוב או מחידוש או אפילו מכתיבת חידו"ת, מפני חשש תערובת גאוה".

דבר טוב הוא אפילו עידוד לחבר שזקוק לזה, צדקה או מצווה.

בתחילת אורות התשובה מתלבט הרב אם הוא ראוי לכתוב ספר זה, אך מדובר בהנהגת הציבור, להדריך את הדור לתשובה, ואילו כאן מדובר בהנהגת עצמו.

מסופר על יהודי שהגיע לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, ואמר לו:

- רבי, ביקשו ממני להיות חזן בימים נוראים.

- ומה הבעיה?

- כשאני מתפלל בימים הנוראים אני מרגיש שאני עומד לפני מלך גדול ונורא, אך אני מלא עוון, קטנות, שפלות והרבה דברים לא טובים.

- אז מה?

- אז אני מפחד.

אמר לו הרבי:

- אז תפחד ותתפלל!

עד כאן. כלומר יש לך אכן סיבות טובות לפחד, אך לא בגללן תפטר מן החובה לבצע מה שאתה טוב בו שהרי אם פנו אליך, סימן שאתה מתאים.

"כי אם צריך לעסוק בכל טוב ולהשתדל שכל המחשבות יתעלו, והגאוה או שתידחה או שתתקדש ותתרומם למקורה או שתתבטל ע"י תשובה תתאה ועילאה".

"תידחה": אדם אומר לעצמו: אם אלך לעזור לחבר שלי, הוא אמנם יקבל עזרה, אבל אהיה מלא גאווה, כי כולם ידעו שעזרתי לו, ואף הוא בעצמו ידע שעזרתי לו וכו', וגאווה זו מידה מגונה! אולי אמנע מלעזור לו כדי שלא ליפול לגאווה? אך מדוע חברי צריך לסבול מן הגאווה שלי? אני מחליט ללכת לעזור לו. עד כאן. בירור זה גרם לאותו אדם ללכת לעזור מפני האידיאל, בצורה נקיה ולא מפני הגאווה.

ואיך "תתקדש"? יתבאר להלן, בפסקה כ"ז.


כד. "אדם יכול למצא בעצמו נקודות עליונות, גדולות, חשובות וגבוהות מאד, גם נקודות אפילות, שפלות ובזויות מאד, ויהיה נבזה בעיניו מצד הצדדים השליליים שלו, וגדול ויקר בעיניו מצד הנקודות העליונות הטובות".

כל אדם יכול לשים לב הן לדברים הטובים והן לדברים השפלים שבו. הדברים השפלים ראויים לגנאי, והדברים הנעלים ראויים לשבח. לכן מצד הגנאי לא שייכת גאווה כלל, אך אולי כן שייכת מצד השבח?

"אמנם גם מצד הנקודות הטובות לא יהיה מתגאה, אדרבא ימלא גם על-ידן ענות-רוח עד אין קץ, שהרי הם הם המעירים אותו לתבע מעצמו את פיתוחן של הנקודות הללו, שהן אצלו כמו גולם".

הנקודות הנעלות שבאדם הינן נקודות הזקוקות לפיתוח והרחבה על מנת להופכן לפרצופים. אם כן יש כאן תביעה של עשייה. אדם חכם, צריך להחכים. אחר עשיר, צריך להיטיב וכו'.


כה. "בחינה גדולה צריך לבחון כל מעמיק במסתרי נפשו ברגש הגאוה, איזה הוא הרגש הפסול המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואיזה הוא הרגש העדין המרחיב דעתו של אדם ומזכירהו את הויתו הרוחנית המלאה הוד ותפארת".

כפי שלמדנו בפסקה הקודמת, האדם מודע לדברים העילאיים שבו ולכשרונותיו המעוררים אותו לעשייה. מבאר הרב שאל לו לאדם להחשיב את מעלותיו לגאווה. למשל, יאמר אדם שזו גאוה לחשוב שיש לו נשמה. ההיפך הוא הנכון, זאת ענווה לדעת שיש לך נשמה. או יאמר אדם: מי אני ומה אני להשכיל בא-לוהות? אכן מצד עצמו הוא כלום, אך הקב"ה ברא אותו כדי שישכיל את הא-לוהות, לכן מצד זה הוא מחוייב לעסוק בדברים אלו. היה דוד המלך אומר על נשמתו (תהלים נז, ט): "עורה כבודי". כבוד זו לכאורה מידה מגונה, אלא שדוד היה מודע לעובדה שכבוד זה מצוי בקרבו.

"פעמים רבות לבו של אדם מלא עז, שלפי הסקירה הראשונה תהיה דומה התמונה של תכונה זו לתמונה של גאוה,..."

מכיוון שבעל גאווה מתאפיין בתעוזה ועמידה על עצמו, אם כן אדם מלא עוז חשוד בגאווה.

"...אבל אחרי הבירור ימצא שהוא רק מתמלא אומץ באור האלהי הזורח בנשמתו, והוא חוזה אז גאות ד',..."

ראויה מידת הגאווה לקב"ה, ועל זה נאמר: ה' מלך גאות לבש (תהלים צג, א). "הגאוה והגדולה לחי עולמים" (פיוט מפרקי היכלות). "אשירה לה' כי גאה גאה" (שמות טו, א).

מאחר ואותו אדם חש קרבת א-להים, הוא גם חש את הגאווה הא-להית בקרבו, אלא שהוא סבור שהוא הוא המתגאה, כשמצד האמת זו אינה הטפשות הרגילה שהאדם מיחס לעצמו מעלות, אלא האור הא-לוהי המתגלה בנשמתו.

"...ואם יכריח את עצמו להפרד מגאוה זו,..."

דהיינו למרות זאת יחשיב את עצמו להבל וריק:

"...לא די שלא יעשה לנפשו שום טובה, עוד ישחו כל כחותיו הרוחניים, ובחמת עצבות ילך קודר שחוח,..."

הוא יגרום לעצמו ליפול לעצבות, משום הוא העציב את נשמתו בזה שלא נתן לה את הביטוי ואת ההכרה הראויים לה.

"...ובדעתו יחשב שהצורה של הדכאות היא קרבת אלהים,..."

תופעה מצערת מצויה, שאדם הנמצא בדיכאון סבור שזה עצמו דבקות בה'. האידיאליזציה של העצבות מצוייה הרבה בנצרות, אך גם חדרה ליהדות.

"...בשעה שהיא באמת הרחקה ונסיגה לאחור".

שתי פסקאות אלו עוסקות בהעלאת ערכו של האדם וכתוצאה מזה בתביעות שיש ממנו, תביעה למעשים בפסקה כ"ד, ותבעיה להכרת הערך של האור הא-להי בפסקה כ"ה.


כו. "כשכבד הדבר להתנשא לאט לאט, הכרח הוא להתרומם בבת-אחת..."

הדרכתם של חכמים לאדם הרוצה להתעלות במעלות המידות והקדושה הינה בדרך כלל להתקדם במתינות ולא לדלג על מדרגות ביניים. אך לעיתים זקוק האדם להתרוממות פתאומית משום שהוא תמיד נסוג ואינו מצליח להמריא.

באותו עניין, מצאנו שעל אף שמשה רבנו שימש בשני תפקידים חשובים בעם ישראל, מלכות וכהונה גדולה, בניו לא היו לא מלכים ולא כהנים. מבאר הרב קוק בספר מדבר שור שתפקידו של משה היה לרומם את דורו בבת אחת למעלה שהיתה מעבר למדרגתו הנוכחית. לצורך זה אף הוא בעצמו קיבל מדרגה שהיתה למעלה מן הסדר ההיסטורי הרגיל, שאינה ניתנת להעברה במסורת.

כך גם במובן האישי, קיים לעיתים צורך לעבור בבת אחת מהפכה, כדוגמת התשובה הפתאומית שעליה מדבר הרב קוק באורות התשובה. צורך זה קיים לרוב אצל אנשים שהסתבכו בכל מיני נפילות, ובפתאומיות מזרחת עליהם צדקות מיוחדת. יש לציין כי התעלות זו טומנת בקרבה גם סכנות משלה, שהרי אינה אלא לשעתה, ועל האדם להשלים את תיקון כל חלקי נפשו בכוחות עצמו.

"...ולהשתמש במדת הגאוה של קדושה, ולהשקיף על עצמו בעין טובה מאד, ולמצא את הצד הטוב שיש גם בכל מגרעותיו,..."

בדרך כלל יש לפסול את המגרעות ולרומם את המעלות, אבל מצד האמת גם במגרעות ישנן מעלות, לכן על אדם שכזה לחפש גם את המעלות שבמגרעותיו.

"...כי תיכף כשאדם נותן את דעתו לדרוש את הטוב, מיד מתהפכים כל חסרונותיו לטוב, ויכול האדם למצא בעצמו רב טוב מאד, ואז ישמח בטובו מאד, וירבה מדי יום ביומו את הפעולות הטובות בלב טהור ומלא תקות נחומים".

דברים אלו תואמים את תורה רפ"ב שבליקוטי מוהר"ן.


כז. "לפעמים מתגאה הצדיק מאד מפני גאות ד' שמרגיש בלבבו, ואז הוא קדש-קדשים,..."

קודש קדשים פירושו איחוד הקודש עם החול, זו תפיסה אחדותית של המציאות. צדיק המתגאה גאות ה', רואה את כל ההיקף, ולכן גם יודע את הודאות. שהרי ככל שדבר יותר כולל, הוא יותר ודאי, כפי שמסביר הרב קוק במאמר מלחמת האמונות והדעות (אורות, עמ' קל).

"...ודבריו הם חוצבים להבותאש,..."

וזה לא דבר רע:

"...והוא זועם בכל רוח שפל הבא להכניס בו אז ענוה פסולה,..."

הרב צבי יהודה קוק היה רגיל לומר שישנם צדקים מאמינים, וישנם צדיקים שאינם מאמינים. הצדיקים המאמינים הם הציונים, והצדיקים שאינם מאמינים הם המתנגדים לציונות. תלמיד שאל את הרב צבי יהודה: כבוד הרב, מי יכול לומר איזה צדיקים מאמינים ואיזה לא מאמינים? דפק הרצי"ה על השולחן ואמר: אני יכול והם לא יכולים! וזאת מפני שהרצי"ה היה חש את גאות ה' ומוכרח היה לומר את האמת.

"...וגאוה זו היא ממולאת בענוה,..."

משום שאותו צדיק עניו כלפי האמת.

"...הממוזגת בגבורה ושמחה ואהבת-נצח לכל".

צדיק כזה מוכרח לאהוב את הכל, אחרת זה זיוף משום שהוא לא יכלול את הכל באמירתו.