הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-ג') - "אל תהי בז לכל אדם..."
סיכום שיעור 48 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה ג':
"הוא [בן עזאי] היה אומר: אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום".
"אל תהי בז לכל אדם" - למה שמישהו בכלל יבוז למישהו?! זה קשור לשתי המשניות הקודמות. אדם שקיים את שתי המשניות הקודמות הוא שמח בחלקו, לומד מכל אדם, מכבד את הבריות, כובש את יצרו, רץ למצווה קלה כבחמורה - ואז אולי הוא יתחיל לבוז למי שלא כזה.
"שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום" - כל אדם בא לעולם הזה בשביל ייעוד מסוים, ואף על פי שזה לא בסדר לא לקיים את כל המצוות, אינך יודע לשם איזו מצווה ספציפית, או איזה מעשה טוב, האדם הגיע לעולם. לכן מה שחשוב ומרכזי אצלך, יכול להיות שולי אצלו. אמנם אי-אפשר לכתוב "שולחן ערוך" על יסוד זה - "שולחן ערוך" מחייב את כולם לקיים את כל המצוות ואוסר על כולם לעבור על איזושהי עבירה - אבל לקב"ה ברור לשם מה הוא הביא פלוני לעולם.
למשל, בתלמוד (שבת קי"ח, ב') רב יוסף שואל את רב יוסף בן רַבָּה: "אבוך במאי זהיר טפי?" - 'במה אביך [רַבָּה] היה זהיר במיוחד?'. הוא רצה לדעת מה הייתה המצווה שבשבילה הגיע רַבָּה לעולם. כל שאר המצוות שלו הן הרקע לאותה המצווה שהיא מיוחדת לו. לכן מצאנו שיש אדם שמקפיד במיוחד במצווה אחת ולא במצוות אחרות.
אחד האמוראים, מר עוקבא אמר: "אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא" (חולין ק"ה, א') - 'אני חומץ בן יין לגבי אבא שלי, שאבא שלי כשהיה אוכל בשר ביום, לא היה אוכל גבינה עד למחרת [כלומר, היה ממתין 24 שעות], ואני - מסעודה לסעודה'. למה הוא לא יעשה כאבא שלו במקום להאשים את עצמו שהוא חומץ בן יין?! כנראה שהוא הבין שמה שאבא שלו עשה זה התאים לאבא שלו ולא מתאים לו. עבורו קיום החומרה הזו יהיה מלאכותי ועבור האבא שלו זה היה באמת במקום, כי זה התאים לשליחות המיוחדת שלו בעולם הזה.
בעצם, בן עזאי אומר: 'אף על פי שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, צריך לרוץ לקיים את כל המצוות, אבל תדע לך שאין לך אדם שאין לו שעה - לפי מזלו, לפי אישיותו המיוחדת ולפי השליחות שלו בעולם. לכן, אל תהי בז לכל אדם'. זה, כביכול, סותר את מה שאמרנו לגבי המשנה הקודמת, שכל המצוות כולן הן מצווה אחת, אבל באמת אין פה סתירה. אכן כל המצוות כולן הן מצוה אחת, אבל יש אדם שאצלו תרי"ב מצוות מסוימות הן רקע למצווה האחת הזאת, ואצל אדם אחר יש תרי"ב מצוות אחרות שהן רקע למצווה אחרת. לכל אדם יש רק מצווה אחת שהיא מצד האמת השליחות שלו בעולם הזה.
כתוב בתפילת יוה"כ: "עד שלא נוצרתי איני כדאי". הרב קוק מפרש את זה באופן הבא: עד שלא נוצרתי עבר זמן אדיר, מיליארדי שנים, ובכל אותן מיליארדי שנים לא נוצרתי - סימן שלא היה צריך אותי. אם היו צריכים אותי בשביל משהו, הייתי נוצר. עכשיו נוצרתי - זה סימן שעכשיו הגיע זמני למלא את תפקידי. יש איזה משהו שרק אני, ולא מישהו אחר, יכול למלא אותו.
אדם לפעמים יכול לפספס את המצווה שלו - הרי יש לו בחירה חופשית. אם הוא פישל, אז הוא מסתבך: מתגלגל בגלגול הבא וכו'.
במסכת גיטין (נ"ו-א') כתוב שענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את בית מקדשינו. זכריה בן אבקולס היה אדם עם כמות אדירה של מצוות, היה ראש הסנהדרין. אבל כשהגיעה ההזדמנות ההיסטורית היחידה שלו לעשות משהו, הוא פספס. הוא הידר במקום הלא נכון.
הרב קוק אומר (ב"שמונה קבצים") שמשה רבנו לא נהיה משיח דווקא בגלל שהיה עניו מכל אדם. זה אומר שאפילו למשה רבינו יכולה להיות נקודה שהוא פספס - לפי מדרגתו כמובן.
שאלה: איך אדם יכול לדעת מהי שליחותו בעולם, מהו הייעוד שלו?
תשובה: זה קצת קשה לדעת אבל הגר"א אמר שיש סימן לדבר: "לפי מה שיצרו של האדם מסיתו". אם יגידו שזה לא חכמה גדולה, כי חז"ל אמרו שלרוב העולם יש יצר של עריות וגזל ולשון הרע, אז אפשר להשיב שאדם בא לעולם כדי לתקן נטייה של גזל, גילוי עריות ולשון הרע. אבל זה לא כ"כ מדויק. אע"פ שיצר הרע של עריות יש לכל בני האדם, יש מי שאצלו הנקודה הזאת היא ההסטה העיקרית, ויש אדם שאצלו יש בעיה אחרת, וצריך לדעת לזהות. זו קצת חכמה כי הרבה פעמים אנשים יכולים להתבלבל בזה ולדמיין דברים לא נכונים. זה מתברר בסופו של דבר בערך בגיל 90 - אז אדם יודע פחות או יותר מה הייתה שליחותו בעולם הזה, ואז הוא יכול סוף סוף להתחיל את העבודה. החיפוש אחר הייעוד הוא מיותר. יש איזו טעות, המצויה במיוחד בגיל הנערות, שאדם אומר: 'אני קודם כל רוצה לדעת מי אני, ואחרי זה אני אחיה'. אבל החיים לא מחכים לך. התורה אומרת: "ובחרת.." - מתי? - "..בחיים". בזמן שאתה חי אתה צריך לבחור.
שאלה: האם המקום בו קשה לי עם עצמי, הוא המקום בו אני צריך לתקן? לדוגמה אם אני רגזן, האם השליחות שלי היא לתקן את המידה הזו?
תשובה: אכן יתכן מאוד. אבל זה במידה והרגזנות היא חלק מהאופי הקבוע מהנפש ולא דבר מקרי. יכול להיות שאדם-רגזן צריך לתקן את מידת הרגזנות שלו ואז הוא ידע בשביל מה הוא באמת בא לעולם - כי לפניכן משהו אחר לא היה יכול לצאת לפועל כי הרגזנות חסמה את זה.
"ואל תהי מפליג לכל דבר" - אל תגיד כל הזמן: 'זה בלתי אפשרי, זה שטויות, זה לא יהיה...'. אם מישהו הביע איזשהו רעיון, זה סימן שיש מקום לרעיון הזה, רק שאתה לא יודע מה מקומו.
למשל, רבן גמליאל אמר: "עתידה אשה שתלד בכל יום שנאמר: 'הרה ויולדת יחדיו' (ירמיהו ל"א, א')". לגלג עליו אחד התלמידים ואמר: "'אין כל חדש תחת השמש!' (קהלת א', ו')". היום לוקח לאשה 9 חודשים כדי ללדת, והיא גם צריכה להשתקם אחרי הלידה - אז היא לא יולדת בכל יום! אז רבי יוחנן הראה לו ביצה: כשתרנגולות יולדות, הן יולדות כל יום - כל יום יש ביצה. התלמיד אמר שאין חדש תחת השמש ורבן גמליאל רצה להראות לו שהנתונים ללדת בכל יום קיימים כבר עכשיו, ומכאן ואילך זה רק עניין של שכלול טכנולוגי.
כלומר, "אין לך דבר שאין לו מקום" - בבוא הזמן.
זה נכון גם בתחום הרעיונות. הרבה אנשים אומרים שטויות. השטויות בעולם הן יותר מרובות מדברי החכמה והאמת. האמת היא נדירה. היא דומה לנקודת המכרז של מעגל: יש רק נקודה אחת כזו וכל שאר הנקודות שמסביבה הן לא המרכז. לכן האמת תמיד במיעוט. השאלה היא למה אנשים אומרים שטויות.
הרב קוק מדבר על זה ב"אורות", במאמר "למלחמת האמונות והדעות". הוא אומר שישנם שני אופנים להתייחס לשטויות. האופן הרגיל זה להוכיח שמה שאמר היריב שלך הוא שטות. אבל זה לא עוזר כי אחרי ההסברים שלך הוא בכל זאת מרגיש שמשהו בעמדתו מושך אותו וזה סימן שיש בעמדתו נקודת אמת שאתה לא חשפת אותה. לכן הרב קוק אומר שהדרך הנכונה היא דווקא לחשוף מהי נקודת האמת בשטות של היריב. אז נקודת האמת הזאת מתבודדת מכל הענפים המטופשים, והיריב, שעד עכשיו נאחז בשטות, רואה שיש אצלך רגישות לנקודת האמת, ובגלל זה הוא מוכן לעזוב את כל השאר. במילים אחרות, אל תסביר למישהו מדוע הוא לא צודק, אלא תסביר לו במה הוא כן צודק - ואז הוא יבין שהוא לא צדק כשהוא חשב שהוא צודק. אבל כשאתה אומר למישהו שאתה מאמין בערך מסוים הנמצא בעמדתו צריך להיות אמיתי. אם אתה בא לתקן איזושהי עמדה, אתה צריך באמת להפנים את נקודת האמת שיש בה.
"שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום" - 'אדם' מתייחס אל 'השעה' ו'דבר' ל'מקום'. לכל דבר בעולם יש במקום. אפשר לומר שהעבודה של החכמים היא להראות שבכל המחלוקות כל דבר לא נכון הוא דבר נכון שהוצא ממקומו, וככל שדבר הוא יותר נורא, סימן שהוא בא ממקום יותר רחוק, ולכן צריך להחזיר אותו אל המקום שלו. מה שאין כן האדם: האופן שבו האדם חי את העולם הזה דרך הזמן, לכן השעה היא האופיינית לאדם. לפי ההגדרה של הרצי"ה קוק, הזמן זה המפגש בין האדם לבין העולם.
נביא דוגמה איך דבר שהוא לא במקומו מקלקל מאוד. סדום הייתה חברה מושחתת ונוראה. אבל דווקא החברה הנוראה הזאת הוציאה מקרבה את נשמתו של דוד המלך, שממנו בא המשיח. אם כן, יש נקודה משיחית בתוך הזבל הסדומי. התורה אומרת שסדום הייתה מקום עשיר מאוד, לא היה חסר שם שום דבר, "כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה" (בראשית י"ג, י'). לכן בחברה הזאת עלה הרעיון - שהוא בעצם רעיון משיחי - שהעולם גמר את התפתחותו. הרעיון הזה הביא את אנשי סדום לאסור מתן צדקה - כי מתן צדקה בסדום מגלה שהעולם עוד לא מושלם, בניגוד לאידאולוגיה הרשמית של סדום. עם כל הרשעות הגדולה של אנשי סדום, ההשתקפות של הרעיון המשיחי התחילה שם. הרעיון שאפשר שיהיה עולם מתוקן התחיל שם. כתוב: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו" (תהילים פ"ט, כ"א). אם כתוב "מצאתי", סימן שהוא היה אבוד. איפה הוא היה אבוד? - חז"ל אומרים שבסדום. על היציאה של לוט מסדום כתוב: "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה" (בראשית י"ט, ט"ו). המילה 'שחר' רומזת לגאולה (כתוב בתלמוד ירושלמי, ברכות פ"א ה"א: "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת"). הגאולה התחילה באותה שעה שיצא הניצוץ הכשר מתוך סדום, בדמות של לוט ובנותיו. לו ידעו אנשי סדום את מה שאמרנו עכשיו, הם היו חוזרים בתשובה.
ככל שדעה היא יותר מרוחקת מן היושר, מן האמת, סימן שצריך לחפש את נקודת האמת שבה במקום היותר גבוה.