הרב אורי שרקי

מידות הראי"ה - כבוד (סיכום שיעורים)

מתוך הסדרה "מידות הראי"ה" בערוץ מאיר

בעריכת ר' אברהם כליפא




הקדמה

המילה "כבוד" מתפרסת על פני הרבה תחומים: כבוד שמים, כבוד ההורים, כבוד האדם, כבוד הבריות וכו'. בנוגע לכבוד האדם, מצאנו בשם חז"ל הנחיה שלכאורה סותרת את עצמה:

"כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו. וכל הרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו".

נשאלת השאלה: אם זה אכן לא טוב לרדוף אחרי הכבוד משום שהיא מידה מגונה, מדוע הכבוד בכל זאת מובטח לאדם שאינו מבקשו? זה עלול להכשילו!

כמו כן, מחנכים את האדם לכבד את הוריו, את רבו, את המלך, את חברו וכו'. שמא יאמר האדם: על ידי זה שאני מכבד אותם, אני מכשיל אותם כי הם יאהבו את הכבוד! אם כן עלי שלא לכבדם.

יתירה מזאת, מצאנו לעיתים תכופות בתנ"ך, שהקב"ה בכבודו ובעצמו רוצה כבוד. וכי ה' לא יודע שזה רע לרדוף אחרי הכבוד? ומה גם שדבר זה יוצר בנפש הרגשה שא-להים הוא ישות רודפת כבוד שמחפשת לה עבדים שישבחו אותה, ומביא את האדם למחלות בנפש ובאמונה.

אלא יש להבין שצריך לכבד את חברו, לא משום שהוא רוצה לתת לו הרגשה טובה, אלא בגלל שהוא מכבד את מה שחברו מייצג, והיא נשמתו. לכן המילה "כבוד" גם מציינת בתנ"ך את נשמתו של האדם, כמו שאמר דוד המלך "עורה כבודי" כשהיה מתעורר לפני עמוד השחר. כמו כן ביחס להורים, איני מכבדם מפני שהם הורים טובים, אלא משום שהם נתנו לי את החיים. כמו כן ביחס לרבנים, מכבדים אותם משום שהם מייצגים את התורה, שעוברת דרכם.

אם כן יש למצוא בכל מקרה ומקרה את הערך המיוצג על ידי אותה אישיות מעבר לנשוא הכבוד, ולהבין מדוע צריך לכבדם.

בפרק זה, הרב מעמיק בכל צדדי הכבוד והיחס הראוי לו.


א. "כבוד-שמים המושג השגה בהירה, מרומם הוא את ערך האדם וערך כל היצורים,..."

ככל שיתן האדם יותר כבוד לה', כך ערכו של האדם יעלה.

"...וממלא אותם הכרה של גודל הנפש,..."

שהקב"ה נתן לו.

"...מחובר עם ענוה טהורה.

וכבוד שמים מגושם הוא נוטה לעבודה זרה, ומשפיל את כבוד האדם וכבוד כל הבריות".

כבוד שמים מגושם הינו כבוד שמים הבנוי על כוחנות: אני נותן כבוד לה' כי שמעתי שהוא ממש חזק, לכן כדאי להיות בצד שלו. זה גם תועלתי וגם מקטין את א-להים למימדים של בעל כח. אלא צריך לתת כבוד לה' מצד שהוא ה', מתוך הערך של הא-לוהות.

אם כן, יתכן שיחשוב האדם שהוא נותן כבוד לה' אך זה אינו אלא עבודה זרה, משום שהגישה היא גישה מקטינה, וכל הקטנה היא אלילות.

יש לשאול: עצם המושג של כבוד שמים מקטין, עדין ככל שיהיה! מבאר הרב באורות התשובה, פרק ד, פסקה ח:

"קודמת לכל מיני התשובות, שהן באות אחריה, היא התשובה אל כבוד ד'".

התשובה השורשית ביותר היא התשובה אל כבוד ה', לפני התשובה אל הבריאות, או אל הסמכות, למשל.

"אף על פי שבהתרחב האור המושגים מתעלים, עד שהתוכן של כבוד, עם כל רחבו, צר הואמהכיל את השטף הגדול של אורות התשובה, שתמצית נקודם יקר מחכמה ומכבוד,..."

אדם הרוצה באמת לחזור בתשובה אל כבוד ה', סופו להשתחרר מהמושג של כבוד.

"...וזהויסוד התשובה שאורו יגלה בעקבתא דמשיחא,..."

התשובה בעקבתא דמשיחא תהיה באופן כזה שבני אדם ירצו לשוב אל הכבוד, אך כשהם ייפגשו עם הרעיון הזה, הם יגלו שהמושג האמיתי מעבר למושגים, וזה יביא אותם לאתאיזם, דהיינו העמדה שטוענת שאין א-להים. אומר הרב: זהו חלק מהתהליך של זיכוך מושג הכבוד.

"...ויכלול בקרבו את כל ארחות התשובההקטנים ממנו שכולם בו כלולים. באורו הגדול בראשית התפרצו נראה הוא כאילו דוחהאת האורה הקטנה,..."

נראה כאילו אור זה בא לבטל את כל ההכרות הדתיות הרגילות.

"...ובני פריצים קמים ומתנשאים להעמיד חזון ונכשלים,..."

תבוא הציונות החילונית ותנסה לבנות על יסוד זה מדינה חילונית.

"...אבל הכשלוןלא בא כי אם על ידי האורות הקטנים שנראו כאילו נדחו. והאור הגדול פועל הלאה אתפעולתו, וידו לא יניח עד אשר ישוב להגלות בכל סגולותיו העליונות והתחתונות. "גדורפרצי בכן פרצי ומחדק לקוט שושן".

זאת אומרת שאז, גם ההכרות הדתיות הקטנות שנדחו על מנת לאפשר התפרצות של האור הגדול עד כדי שלילת הכבוד, כיון שהאור באמת גדול הוא יכלול בסופו של דבר אורות אלו.

מכל זה עולה כי האדם צריך לדעת להשתמש במושג של כבוד בתוספת חוש הומור: מושגי האמונה תמיד בסכנה להפוך להיות דוגמות, דהיינו הפיכת הנמשג למושג. לכן אף על פי שאנו אומרים דברים, אנחנו יודעים שהם בערבון מוגבל, לא משום שיש בהם ספק אלא אדרבה על מנת להבין למה מתכוונים באמת. מכאן שמי שאין לו חוש הומור לא יכול להאמין באמת.

"על כן גדול הוא כבוד הבריות שדוחה את לא-תעשה שבתורה, להורות על כבוד שמים הבהיר, המגדל בטובו את יסודכבוד הבריות".

ישנם איסורים, דהיינו כבוד שמים, שנדחים מפני כבוד הבריות, כי אחרת זה לא כבוד שמים האמיתי.


ב. "כמה סיגים צריכים להסיר מהמושג "כבוד שמים". עד שיהיה מובן בטהרה כזו המסלקת ממנו כל חסרון וכל השפעה מזויפת. כל מה שהעולם סובל יש לזקוף על יסוד זה של טהרת כבוד שמים מכל סיגיו ובדיליו".

הביטוי כבוד שמים מורכב משני מושגים, כבוד ושמים, העלולים להתפרש בצורה מוטעית בגלל הסיגים הדבקים בהם שמרחיקים את משמעותם האמיתית בחיבורם.

יש במושג של כבוד זילות מסויימת, שהרי לימדונו רבותינו שבקשת הכבוד הינה מידה רעה (אבות פ"ד, כא): "הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". אם כן, איך יתכן שהקב"ה מבקש כבוד?

כמו ביחס למושג שמים, המציין בדרך כלל את הקב"ה: הרי הקב"ה בכבודו ובעצמו אינו מושג אלא למעלה מכל השגה. אם כן כשמדברים על הקב"ה כעל עצם מושג, אנו גורמים סבל גדול לנפש האנושית, וכמו שכותב הרב במאמרו "יסורים ממרקים", שכל הסבל של העולם נובע מחוסר בירור של המושג הא-לוהי. התפיסה העממית הפכה את הקב"ה לעצם כוחני הדורש כבוד. ברור שכלפי ישות כזו אין האדם חש שום סימפטיה, ולכן הנטיה הטבעית תהיה מרידה או אפילו שלילה. יתכן גם שיהיו כאלו שבכל זאת ירגישו מחוייבים כלפי מושג מוטעה זה, ובשם כבוד שמים זה יגרמו להרבה קילקולים. יוצא שאלה ואלה סובלים: המורדים במלכות שמיים סובלים משום שאין להם יראת שמים, והמקבלים עול מלכות שמים סובלים משום שהם מקלקלים בשם כבוד שמים.

על מנת להציל את העולם מסיבלו הנורא, יש תחילה לזקק ולצרף את מושג הכבוד ומושג השמים ולתקן את ההבנות הלא נכונות, כפי שעושה הרב בפסקה הבאה.


ג. "כבוד א-להים, תחת מושג זה מונח הגבורה והרפיון".

ניתן להשתמש במושג של "כבוד א-להים" על מנת להיות גיבור או על מנת להיות חלוש.

"הנטיה לתן כבוד לשם ד' היא מולדת גבורת האדם,..."

היא נולדה מהנטיה של האדם לגבורה.

"...הכרת הממשלה של הטוב היותר עליון בעולם, שהיא מתפשטת והולכת באותה מדה שדעת א­-להים בתכונתה העליונה, הגוררת אחריה את רחשי-הכבוד היותר עליונים, מתגברת בעולם".

זהו כבוד א-להים המקורי: האדם כל כך מלא הכרת טובה כלפי מי שהוא מקור כל הטוב והחיות, שהוא איננו יכול שלא ליתן לו כבוד. נתינת כבוד זו מעצימה אל כל כוחות החיים של האדם ונותנת לו גבורה.

"אבל בני-אדם הנפחדים ונרעשים,..."

הפחד והרעש אינם נובעים מכבוד א-להים אלא היא נטיה רפויה של האדם עצמו.

"...ומתוך פחדם אינם שמים על לב ואינם מעיזים לחקור בגודל הציור הא-להי ובחקר כבודו,..."

למשל, אינם חפצים לעסוק בסתרי תורה, שבכחם לברר לאדם מהו כבוד שמים אמיתי.

"...והציור עצמו..."

הציור הקריקטורי שנשאר להם.

"...נהפך להם לרועץ, וחובת הכבוד לא-להים מתגלמת אצלם בתור תביעה אכזרית מעצם שואף כבוד לאין חקר, שהיא משפלת בקרבם רגש עדין וטוב, ומהפכת אותם לעבדים עצובים ואכזרים שונאים זה את זה ושונאים את א-להים באמת בתוכיות לבם,..."

נדמה לאותו אדם שהוא נותן כבוד לשמים, אך לאמיתו של דבר הוא שונא את מי שאליו הוא נותן כבוד זה, משום שנתינת הכבוד מהווה מעמסה ועול כבד, וכל אדם שונא מעמסות.

"...אף על פי שיאמרו תמיד דברי אהבה וכבוד כשמזכירים את השם, בפיו ובשפתיו יכבדוהו ולבם רחק ממנו".

לפי זה כבוד שמים אמיתי הוא כבוד למי שנותן לי חיים וממילא נותן לאדם גבורה.

לעיל למדנו על יראת שמים, וכאן למדנו על כבוד שמים. ההבדל הקטן ביניהם הוא שיראת שמים בנויה על הכרת המרחק, ואילו הכבוד הינו הזמנה של האדם להעמיק את ידיעת מי שהוא רחוק ממנו.

לעיתים קרובות זקוק האדם לאישור חיצוני למעלותיו, המכונה בקשת הכבוד, שמהווה מעין פיצוי על תחושת הריקות הפנימית. האדם לא מספיק מכובד בעיני עצמו ומתבייש מעצמו, בצדק או שלא בצדק, ובמקום לתקן את עצמו הוא מחפש אישור מבחוץ בין על מעלות שיש בו בין על מעלות שאין בו, על מנת לקבל הרגשה טובה שהוא שווה משהו. לכן מבקשי הכבוד הרבה פעמים מגוחכים, משום שניכר שהם חיים מזה שמכבדים אותם.


ד. "כל מה שהשלמות הפנימית יותר חסרה..."

האדם לא תיקן את עצמו.

"...כן הטבע מחפש להשתלם לצד חוץ".

מחפש פיצוי והשלמה בזה שמכבדים אותו.

"רק במעמד שפלות הנפש יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים,..."

לעומת זה, אדם שיש לו חיים פנימיים עמוקים, לא רק שאינו זקוק לכבוד, אלא שהכבוד שנוא בעיניו.

המשנה אומרת (אבות א, י): "שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", רבנות דהיינו שררה. שואל רבי חיים מוולוז'ין (רוח חיים, על אתר): אם תשנא את הרבנות, הרי אתה מפנה את הדרך לריקים שחפצים להיות בשררה ואוהבים את הרבנות. אלא עליך לשמש ברבנות, ולשנוא את הרבנות שלך, "שכל מה שיכבדוהו יהיה לתועבה בעיניו".

"...בין במה שיש בו בין במה שאין בו".

בספר אור לנתיבתי, ישנו פרק שבו מדריך הרב צבי יהודה את האדם שמכבדים אותו במה שאין בו: אם הוא יכחיש בפניהם את אותה המעלה שמייחסים לו, הם יגידו עליו יש לו עוד מעלה, הוא עניו! לכן כותב הרצי"ה שעל האדם לשמוח על זה שאנשים מכבדים את המידה שחושבים שיש לו.

"ועל כן חייב האדם להגדיל את רושם השלמות הפנימית, ודבריו ביחושו להכרת עצמו לאחרים יהיו תמיד במשקל הראוי".

לפעמים האדם צריך לומר אני פלוני. כתוב בגמרא (נדרים סב, ב) ונפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמו): שמותר לתלמיד חכם שמגיע למקום שאין מכירים אותו, להודיע שהוא תלמיד חכם, מצד כבוד התורה שהוא מייצג. מוסיף הרב שכל זה צריך כמובן להעשות לפי שיקול דעת.


ה. "כשהאדם מתכבד בעולם,..."

כלומר בחברה.

"...ולבו דואב בקרבו על מה שהעולם מוטעים בו, יגנוז אותו הדאבון וישתמש בו לשמח בעת אשר יזדמן שיקבל איזה עלבון".

סוף סוף יודעים מי אני באמת!

"הנעלבים ואינם עולבין, שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושים באהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' ".

לכאורה היה צד לומר שהאדם לא צריך להתרגש כלל, בין אם אמרו עליו דברי שבח, בין דברי גנאי, שהרי מה שחשוב לו זה אך ורק אם זה אמת או לא. בספר חובות הלבבות, מידה זו מכונה מידת ההשתוות. אלא שאם לאדם לא איכפת כלל ממה שאומרים עליו, זה סימן שהוא המית משהו בקרבו, הוא לא כל כך חי. לכן "הנעלבים" מי שבאמת נעלב, "ואינם עולבים" זוהי המעלה יותר גדולה, משום שזה באמת פגע בעומק נפשו, ואף על פי כן הוא לא עולב, שנאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", צריך גבורה, יש מעלה בזה שהאדם מתגבר, כי זה מורה על זה שהוא לא איבד את חוש החיות.

לכן לפעמים טוב לנהוג במידת ההשתוות, אדישות, במיוחד בתחילת דרכו של האדם, כדי שלא ייחס יותר מדי חשיבות למה שאומרים עליו, ולעפמים טוב להעלב, ואף על פי שנעלב אינו עולב, כי יש לו ערכים גדולים מזה.


ו. "לפעמים צריכים לקבל כבוד, וליהנות ממנו,..."

דבר זה לכאורה מסוכן, אלא:

"...כדי לאמץ [לחזק] את הכחות הרוחניות לעבודות רמות, כשם ששותין כוס יין להחליף כח ולחדש צהלת הרוח,..."

זה נותן כוח ואנרגיה. הסכנה שהאדם יתמכר לזה, שאם לא יכבדוהו, לא ייעשה.

"...ולעולם תהיה העין צופיה על הכח התמציתי שבכבוד, שהוא מצד הרוממות האמתית שיש במעלות,..."

צריך האדם להפנים איך הכבוד טוב מצד זה שהוא מקדם ערכים חשובים.

"...ובזה האדם מתעלה, ובעילויו הוא קורא בשם ד' בצדק".


ז. "הבריחה מן הכבוד, כל מה שהיא מתעמקת בנפש..."

כלומר כשהאדם רגיל לברוח מן הכבוד.

"...הרי היא מיישבת את הדעת, ומיישרת את השכל,..."

שהרי כל זמן שהאדם רודף אחרי הכבוד הוא איננו מסוגל לחשוב באופן אובייקטיבי, ותמיד יחשוב איזה כבוד זה יביא לו, או איזה בזיון הוא ירחיק ממנו.

"...ומוציאה מן הכח אל הפועל את הסגולות הטובות היותר נסתרות שבמחבואי החיים, והכחות הרוחנים הולכים ופורחים, מתענפים ומשתרגים ומכים שרשים עמוקים במעמקי הרוח, והאדם הולך ומתעלה והוה לברכה לעצמו ולעולם.

ואפילו אותה התכונה של הבריחה מן הכבוד, שבאה מתוך איזה הכרח,..."

לפעמים יש לאדם אינטרס לברוח מהכבוד.

"...אף על פי שאינה כל כך טהורה ואידיאלית,..."

שהרי בסופו של דבר מרוויח האדם מבריחה זו.

"...מוארה באור קודש, כזו שבאה מתוך נדבת הלב הפנימית, הבאה מתוך הכרת קודש בהירה בערך האדם בנפשו ובקדושת הענוה ורוממות טהרתה. מכל מקום גם היא מאשרת היא את האדם התומך בה את צעדיו. ומתוך ההכרח בא אחר כך הרצון, ורוח החיים של ענוה טהורה ושוקטה, שהיא פארן של כל המדות החמודות, הולך הוא ומתפשט על כל האופי של האדם המחשב את דרכיו ברוח נכון ומקבל בחפץ ושמחת לב את כל הדרכים שהבריחה מן הכבוד באה על ידם.

והכבוד רודף אחריו בפנימיות נפשו,..."

רגילים לחשוב "שהכבוד רודף אחריו" היינו מכבדים אותו למרות שהוא בורח מזה. מחדש כאן הרב שהכוונה היא שאם האדם בורח מן הכבוד החיצוני, ירדוף אחריו הכבוד הפנימי, שהיא המודעות להארת נשמתו של האדם, כפי שכבר הזכרנו, שהנשמה נקראת גם כבוד שנאמר "עורה כבודי".

"...מגדלו ומרוממו ושומר את תום טהרת קדושת התוכן של ענות הצדק, ההולך ומתעמק ברוחו. ועקב ענוה יראת ד' ".


ח. "צריכים תמיד למצא את הצד המכובד שבכל ענין,..."

ברכת אשר יצר, שאנו מברכים בכל יום מספר פעמים ביום, תוקנה על מנת שנודה לקב"ה על מערכת העיכול שלנו. יש בשולחן ערוך סימן שלם העוסק בה, יחד עם ביאורים עמוקים מאוד בסידור עולת ראיה. ברכה זו לא רק מודפסת בכל הסידורים, אלא גם תלויה על הקירות ברוב פאר והדר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. אולי מן ראוי היה להסתיר יותר עניין זה, העוסק בדבר שהוא לא כל כך אסתטי... אלא שזה מכובד לדבר על מערכת העיכול, משום שזו השגחה נפלאה של ה' על האדם, שנתן לגופו יכולת לסנן ולהבחין בין מה שצריך לפלוט לבין מה שצריך לשמר.

כמו כן בתחום המידות, ניתן בהחלט לבקר את האדם שהעליב את חבירו, אך ניתן גם לראות בזה תעוזה וביטוי עצמי. הרי נשאלת השאלה: מדוע אותו אדם מתנהג בצורה לא מכובדת שכזו? אין אלא משום שהוא רוצה לבטא כוחות מסויימים שהוא לא מצא דרך לבטא אותן אלא בצורה לא מכובדת. לכן נתינת הכבוד לאותן כוחות מאפשרת לעשות את ההבחנה ולרפא את האדם מלעשות דבר לא מכובד.

גם מצאנו אצל הגויים אסכולה יוונית בשם סטואה, שטענה שכל דבר יפה. למשל הם אמרו שהקמטים של הזקנים יפים הם משום שהם מבטאים את הזקנה. זהו מבט הנותן משמעות לכל דבר.

"...אז יגלה אור העולם כולו, בכבודו העליון, ויחל להתקיים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ".

הפסוק בשלמותו אומר: "בילע המות לנצח ומחה ה' א-להים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דיבר". כתב הרב קוק בספר אורות הקודש, שהדבר הלא מכובד ביותר שיש בעולם, הוא המוות. איך יתכן שהאדם, נזר הבריאה, שצריך לדעת את א-להים, חייב לעבור את החרפה של המוות? מכאן מסיק הרב שמאחר והמות הוא מום ביצירה, נועדו ישראל להסירו, ועל זה נאמר "וחרפת עמו יסיר". ולמה דווקא "עמו", מבאר הרב נתן רענן, שהמוות טבעי לאומות העולם, ובלתי טבעי לעם ישראל, עם נצחי במהותו, ולכן חרפה זו מורגשת יותר אצל עם ישראל.

כאשר אנו מתחילים לראות את צד הכבוד של כל דבר, ואפילו של המוות, מתחיל תהליך שיביא בסופו של דבר ל"בלע המוות לנצח". דבר זה ייעשה בשלבים - כפי שכותב הרב שם: החיים יהיו יותר ארוכים, לאחר מכן יפסיקו להתחייס אל המוות כאל דבר מזעזע, ולבסוף יחיו המתים.


ט. "אורו של משיח..."

כלומר, המגמה העתידית.

"...כשזורח בלב,..."

כלומר כשאדם מכוון את חייו כלפי ההארה העתידית.

"...הוא מלמד לכבד את הבריות כולם..."

משום שכל עוד לא הגיע האדם אל האחרית, יש בריות שהוא מכבד ויש שהוא לא מכבד. אבל המטרה הסופית היא הכבוד הכללי, לכן כשאדם מוזרח מאורו של משיח הוא מכבד את כל הבריות כולן.

"...והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרשו והיתה מנוחתו כבוד".