הרב אורי שרקי
מידות הראי"ה - צדקות (סיכום שיעורים)
מתוך הסדרה "מידות הראי"ה" בערוץ מאיר
בעריכת ר' אברהם כליפא
כתוב בספר משלי (י', כ"ה): "כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם", שעליו אומר התלמוד ש-"כל העולם כולו עומד על עמוד אחד וצדיק שמו". כלומר קיימת מין ישות מטאפיזית הנקראת "צדיק" שעליה העולם עומד. ישות זו, המכונה בלשון תורת הקבלה מידת היסוד, מופיעה בעולם דרך הצדיקים.
ישנם סוגים שונים של צדיקים: ההגדרה הפשוטה של צדיק היא מי שעושה את הטוב ואינו עושה את הרע. אלא שזו הגדרה מעשית, ונשאלת השאלה מה המוטיבציה של אותו צדיק בבחירת הטוב? יש סולם רחב מאוד של מוטיבציות, מפחדנות, יראת העונש, חינוך, קבלת סמכות עד לרגש או אידיאלים. "צדיק יסוד עולם" זו מידה נבדלת לגמרי, אנשים שלמענן כדאי היה שהעולם ייברא, ולכן נקראים "יסוד עולם".
ישנה קונוטציה נוספת ל"יסוד": היסוד הוא דבר שבונים עליו, כלומר איננו מטרה לעצמו. אם כן "יסוד" מציין, במיוחד בתורת הקבלה, את הפוריות, קדושת הברית, דהיינו מה שמביא חיים לעולם. העולם איננו דבר סטטי אלא דינמי, הולך ומתפתח, הולך ומתרבה. לכן הצדיק שעליו עומד העולם צריך להיות צדיק שמכוחו יש התרבות של כוחות חדשים בעולם.
דברי הרב כאן, שמבאר לנו מהי אותה צדקות, קרובים למה שכותב רמח"ל בספרו מסילת ישרים על מידת הקדושה: יש לקדוש דבקות מתמדת ברוחניות ומתוך כך הוא עוסק הרבה מאוד בגשמיות, שהרי מרוב דבקות, הוא מפוייס עם העולם ולא מתיירא ממנו. לכן הוא יכול להתפשט על כל העולם ולהשתמש בכל דרכי העולם מבלי ליפול ממדרגתו, ואדרבא, הוא מעלה את העולם כולו.
"הצדקות היסודית..."
קשור למידת היסוד, הפוריה, המוסיפה חיים.
"...של צדיק יסוד עולם היא התביעה הא-להית התדירה שברוחו, להיות קשור, בכל חפצו, שכלו, רצונו והרגשתו לקונו,..."
לקונו מצד יחידיותו,
"...לצור כל העולמים,..."
כלומר, דרך "קונו" יש לו קישור אל הכל, "צור עולמים".
"...מקור חיי כלהחיים והוית כל ההויות".
יש כאן עליה במדרגות המקוריות: קונו - המקור שלו. צור כל העולמים - מקור העולמים. ולמעלה מן העולמים יש חיי החיים, דהיינו מה שמחייה את העולמים. ולמעלה מן החיות שבעולמים, ההויות, כל המציאות כולה הכלולה בנקודה אחת.
"כל הדברים המסתעפים, במעשים, בהשכלות, בתורניות, אינםכי-אם סעיפים..."
ענפים, נגזרות.
"...שלפעמים מתגלה על-ידם האור הקדוש של הצדקות העליונה".
אומרים על הרב יעקב משה חרל"פ, תלמידו של הרב קוק שהוא היה בעיקרו צדיק נסתר שהתחפש לצדיק נגלה. כלומר בגלוי היה נראה כמו צדיק, בפנים הוא היה צדיק נסתר. יש נקודה פנימית שאינה ניתנת להופעה במציאות.
שאלו את הרב גדליה קניג, שהיה ממנהיגי חסידי ברסלב בעיר צפת: רבי נחמן מדבר הרבה על הצדיק, מי מבין הצדיקים המוכרים לנו עונה לתיאור הזה של רבי נחמן? ענה: יש רק אחד, הרב קוק זצ"ל.
"אבלעצמותה אינה כי-אם אותו הזיו הקבוע בנשמה בעצמיות מהותה, שמתגלה בתוך נקודת-החיים היותר מרכזת..."
כלומר, המעשים מבטאים את זה אבל העצמיות של הצדקות הזו היא אותו הזיו הקבוע בנשמה.
"...שמגמתה היא הקשר התדירי והמתגבר תמיד עם האור הא-להי".
יש קשר תדירי ויש מעיין המתגבר. מתוך הקשר הזה יש התפתחות של חיים. זה לא קשר משתק אלא קשר מפרה.