הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-ח') - "כל המכבד את התורה..."
סיכום שיעור 51 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה ח':
"רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות".
קודם כל, הערה לשונית: אצל חז"ל משמעות הביטוי 'גופו' היא 'עצמו' - ולא מה שאנחנו מכנים בשם 'גוף', דהיינו הבשר. כמו בביטויים 'גופא דעובדא' ('גוף הדבר'), 'גוף המעשה', 'לגופו של עניין'. הפירוש היסודי של המילה 'גוף' הוא 'עצם'.
המשנה אומרת שכל המכבד את התורה - הוא עצמו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה - הוא עצמו מחולל על הבריות. למה המשנה הזאת מובאת דווקא פה?
במשנה הקודמת רבי צדוק אמר: "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם". הסיבה לכך, כפי שהסברנו בפירוש של אותה משנה, היא שהתורה לא שייכת לעולם הזה, ולכן אין להשתמש בתורה בשביל צרכי העולם הזה, וכל שימוש כזה הוא ביזוי התורה. במשנה שלנו רבי יוסי מסביר שצריך לא רק לא לבזות את התורה אלא גם לדעת לכבד אותה, ושכיבוד התורה הוא ערך חיובי.
נרחיב בענייני הכבוד.
בהקדמתו לפרק חלק הרמב"ם דן בין היתר בשאלה האם יש לנו אפשרות להבין מה זה חיי העולם הבא. הרמב"ם אומר שזה בלתי אפשרי משום שכל זמן שאדם נתון בגוף הוא לא משיג אלא את המושגים הקשורים אל הגוף, וחיי העולם הבא הם למעלה מצרכי הגוף. כפי שהרמב"ם מסביר, זו גם הסיבה לכך שהחכמים משתמשים בביטויים מושאלים ובדימויים גופניים כשהם מדברים על העולם הבא. למשל, החכמים אומרים שבעולם הבא "צדיקים יושבים, עטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה" - כאילו יש להם שם ראש ועיניים להנות מאיזשהו זיו.
יחד עם זאת, הרמב"ם אומר שאנחנו יכולים להשיג קצת מה זה העולם הבא אם נתבונן בכבוד. הרי כבוד לא בדיוק שייך לצורכי הטבע, ובכל זאת אדם מוכן להפסיד הרבה מהרווחים הטבעיים שלו, ולפעמים אפילו למות, מפני הכבוד. זה אומר שאף על פי שרדיפת כבוד היא דבר מגונה, יש בה ניצוץ של דבר עליון שבא לידי ביטוי בעולם הזה, וזה עדות לכך שיש באדם איזושהי נקודה מעל הטבע.
שאלה: האם נקמה היא גם תכונה שנמצאת מעבר לטבע?
תשובה: נקמה היא לא מעבר לטבע - זה תכונה שמצויה אפילו אצל בעלי חיים. אבל לא ראינו בעל חיים שמחפש מינוי או בעל חיים שמוכן לא לאכול מפני כבוד.
שאלה: מה 'מעין העולם הבא' בצורך זה?
תשובה: הכבוד בא לומר שיש לאדם ערך עצמי. לכאורה זה לא נכון - כי אדם כלה ובלה, וימות פעם. אלא מצד הנשמה שלו יש לו ערך עצמי. לכן הביטוי בתנ"ך עבור הנשמה הוא 'כבוד'. כמו שאמר דוד המלך (תהילים נ"ז, ט'): "עוּרָה כְבוֹדִי" - זו הנשמה שלו, זה הכבוד שלו.
"המכבד את התורה גופו מכובד" - משום שהתורה היא בעצמה הכבוד, כפי שמסביר המהר"ל מפראג.
לכן, "כל המכבד את התורה" - כלומר, יודע להעריך איפה הנקודה האמיתית של הכבוד בעולם - "גופו מכובד לבריות" - הוא מכובד על הבריות כי חשים שהוא שייך למדרגה יותר עליונה. מאותה סיבה "כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות".
בנוגע לכבוד יש עוד שאלה. הרי יש מצווה לכבד כל מיני אנשים: אב ואם, חכמים, מלך וכל אדם. לכאורה, כשאנחנו נותנים כבוד לאותם אנשים אנחנו עלולים להכשיל אותם בגאווה ורדיפת כבוד. ההסבר הוא שהמצווה לכבד אנשים לא באה על מנת לתת להם הרגשה טובה אלא בגלל הכרת הערך שלהם. למשל, אדם צריך לכבד את ההורים שלו כי הם נתנו לו את החיים ומצד זה הם ראויים לכבוד. המלך הוא מנהיג המדינה ובגלל זה ראוי לכבוד. החכם ראוי לכבוד מצד הערך של התורה או החכמה של חול שיש לו - תלוי באיזה חכם מדובר. אז אף על פי שאני עלול להכשיל אדם אותו אני מכבד, אני עדיין חייב לכבד אותו מתוך ההערכה לדבר שהוא מייצג, דבר שגדול ממנו.
שאלה: אם כך, אנחנו לא מכבדים את האדם בגלל מה שהוא - אלא בגלל מה שהוא מייצג?! זה לא נשמע כבוד אמיתי.
תשובה: ההיפך - אם רוצים לכבד אדם בגלל מה שהוא, אז צריך לעשות הערכות: עד כמה הוא מתאמץ, עד כמה ראוי לכבדו וכד'. אבל אם אנחנו מדברים על הערך שהוא מייצג, זה יותר אמיתי. זה כבוד אמיתי. אנחנו מכבדים את העובדה שהוא מתחבר אל אותו ערך. למשל, אם הוא למד תורה, אנו מכבדים את העובדה שהוא למד תורה, ואם הוא בעל שלטון, אנו מעריכים את זה שהוא מתחבר אל הרצון של האומה להיות מונהגת, וכדומה. חוץ מזה, בוודאי מן הראוי לכבד את מה שהאדם הוא אבל זה הרבה פחות אמיתי ממה שהוא מייצג.