הרב אורי שרקי
בין קבלה לפילוסופיה - מהפכנות היא דבר מסוכן?
סיכום שיעור מתוך הסדרה "בין קבלה לפילוסופיה" בערוץ אורות
בעריכת ר' אברהם כליפא
לפי משנתו של הרב יהודה ליב אשלג - מחבר אחד הפירושים החשובים על ספר הזוהר בשם "הסולם" - היסוד של לימוד תורת הקבלה הוא שעל הלומד להבין את מערכת היחסים שבין א-לוהים לבין העולם, לא במובן המטאפיזי כי אם במובן המוסרי: הא-לוהים הוא הבורא והעולם הוא הנברא. הבורא, מי שכל עניינו לתת הוויה לזולתו, והנברא, מי שמקבל ההוויה מזולתו. דהיינו א-לוהים הוא הנותן, והנברא הוא המקבל.
מאחר ואין דבר טוב יותר מאשר להיות א-לוהים, שהוא כל כולו נתינה, נמצא שהנברא, שהוא כל כולו קבלה, לכאורה ההפך מן הטוב. דבר הזה עלול להוביל את האדם להתיאש מן העולם. והנה, לפי משנתו של הרב אשלג, נמצא בתורת הקבלה הפתרון ההרמוני לבעיה זו, המתואר לפי ארבעת השלבים של התפתחות אישיותו של האדם.
בשלב הראשון, הנברא מופיע בכל גסותו: תינוק איננו רוצה אלא לינוק, לישון וכו', כלומר יש לו רצון לקבל על מנת לקבל. אם היינו מעתיקים התנהגות שכזו אצל מבוגר, היינו מקבלים רשע אגואיסט, אלא שאצל התינוק זה טבעי. מכל מקום לא ניתן להחשיב את התנהגותו של התינוק בתור התכלית המוסרית של נפש האדם.
בשלב השני, מתרחשת התהפכות הרצון, מרצון לקבל על מנת לקבל, לרצון להשפיע על מנת לקבל: מחנכים את הילדים לתרום דבר מה על מנת לקבל את מה שהם רוצים. אם היינו מעתיקים התנהגות זו של הילד אצל מבוגר, היינו מקבלים אדם צבוע, למשל מי שנותן צדקה על מנת שהתקשורת תפרסם את האופן שבו הוא מטיב לאחרים. הוא נותן אבל מטרתו, לקבל.
השלב השלישי, המופיע בדרך כלל בתקופת הנעורים, הינו השלב שבו מתאהב האדם בנתינה. מרוב הרגלו לתת, הוא נהיה האדם אידיאליסט. יש לאידיאליזם הרומנטי של הנתינה לשם הנתינה צד מסוכן, שהרי הוא יכול להביא את האדם לידי הרגשה שלמרות שהוא רוצה רק לתת, הוא יודע במעמקי נפשו שהוא רוצה לקבל, מה שגורם לו לראות את החיים האקזיסטנציאליים שלו כרעים. זו הסבה שאחוז ההתאבדויות בתקופת הנעורים הוא הגבוה ביותר. אם נעתיק את האידיאליזם של הנעורים אצל מבוגר, היינו מקבלים אדם משוגע, שהרי מי שיכול רק לתת מבלי לקבל, זה רק הא-לוהים בעצמו, דהיינו כל מי שעובר תקופה בנפש שבה הוא רוצה לתת על מנת לתת, הוא אינו אלא חושב את עצמו אלוה. מעניין לציין כי לרוב האנשים שהחשיבו את עצמם לא-לוהים לאורך ההיסטוריה היו אנשים צעירים ורווקים. תקופה חשובה זו, המקנה דבר אמיתי ונשמתי בנפש, שהוא הרצון להשפיע באמת, צריכה להיות תקופה קצרה.
אם כן, מהו האידיאל המוסרי של היהדות? הרי אין אנו חפצים להיות לא רשעים, לא צבועים, ולא משוגעים. תשובתה של תורת הקבלה היא: האידיאל הוא הרצון לקבל על מנת להשפיע. דבר זה דומה לשלב השני, אלא שהמטרה היא להשפיע, ולפי זה הרצון לקבל כשר שהרי מטרתו לתת. למשל, אדם האוכל ארוחת בוקר על מנת שיהיו לו כוחות לעשות ניתוח בבית החולים. האדם מקבל חיים על מנת לתת חיים. ולכן המעשה המוסרי העליון והקדוש ביותר לפי היהדות הוא הבאת ילדים לעולם.
לפי זה ישנה השלמה בין הבורא לבין הנברא: הנברא כביכול עושה טובה לבורא ומשפיע לו נחת רוח שהרי מעתה יש לבורא למי לתת. משל למה הדבר דומה, לאדם שמתארח אצל חברו שאוכל מטעמים שחבירו הכין במיוחד עבורו, על מנת שלא לפגוע בו. כמו שמצאנו בסיפור המפורסם על רבי זושא, שהיה מוכן לוותר על העולם הבא שלו, כדי שאשה אחת תלד, אך אחרי שהקב"ה אמר לו שאם ימשיך להתפלל הוא יקבל את העולם הבא שלו בכל זאת, הבין רבי זושא שיש חטא בזה שאדם מוכן לוותר על חלקו לעולם הבא. זהו אמנם שלב הכרחי בעליה המוסרית של האדם, אך מצד האמת יש מטרה לעולם ומטרה להגשמת הרצון של הבורא לתת עולם הבא לנבראיו, ועלינו להיות שותפים במגמה הזאת.