הרב אורי שרקי

מקור האהבה

מתורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

"מעייני הישועה", ג' באב תשס"ג




"ואהבת לרעך כמוך". מכאן שאהבת הזולת שורשה באהבת עצמו. בזולת אנו מכירים עוד "אני" הראוי לאהבה מצד צלם האלוהים שבו, באופן שווה לאהבה שאנו חשים כלפי עצמנו מצד צלם אלוהים שבנו. ומכאן ליחס העמוק שבין שתי האהבות, של רעך ושל עצמך, עם האהבה השלישית, אהבת ה' שבסיום הכתוב: "אני ה'". שאלת יסוד של המוסר מימים קדמונים היא את מי להעדיף. האם לבכר את חברי על עצמי, כבמוסר הנוצרי, או שמא את עצמי על פני זולתי כמחשבה הלאומית-גרמנית החדשה (פיכטה)? שאלה זו העולה בכל חריפותה במחלוקת בין בן-פרטא ורבי עקיבא בנוגע לשני הולכי מדבר שכמות המים העומדת לרשותם מצומצמת, האם ישתו שניהם ואל יראה אחד במות חבירו או שמא "חייך קודמים לחיי חברך", נפתרת מעצמה אם נעלה למישור עליון של הסתכלות שבו יתברר שאין "אני" לעומת "אתה", אלא אחריות של שנינו על כללות החיים. ולפי זה תיתכן גם קדימה להצלת החיים הנתונים לאחריותי הישירה, חיי עצמי, על חיי חברי, בלי לגרוע כלל מאהבת רעי, שהוא ממש כמוני. את זאת מבטא הרב בתמציתיות (אורות הקודש ב, תקסח):

"על פי המחשבה הגדולה של אחדות ההויה בטלה היא השאלה שלאהבת עצמו, שאלה [המעדיפים את הזולת על האני] שמוה לראשית החטאת, ואלה [המעדיפים את האני על הזולת] ליסוד המוסר. לא יש [=אין] כי אם אהבת הכל, שהיא באמת האהבה העצמית הנאורה והעליונה."

המחשבה שניתן לאהוב את עצמו מבלי לאהוב את זולתו מקורה בבורות, שאינה מבחינה בכך שאני וזולתי אחד: "והאהבה העצמית המזויפת, האוהבת את הניצוץ הקטן, המתראה לעיניים הטרוטות, ושונאת את העצמיות המחוורת, הרי היא סמיות עיניים, שאינה פחות כסל מאשר היא רשע".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)