הרב אורי שרקי
אחרי מות - הבטחות צריך לקיים (על ההפטרה)
מתוך הספר "350 מילה"
כשאדם מבטיח לזולתו דבר-מה, מובן מאליו שעליו לעמוד בדיבורו. הלוא זו המשמעות הפשוטה של כל התחייבות. לכאורה הוא הדין וקל וחומר בהבטחות של הקדוש ברוך אל האדם, שהרי א-ל אמת הוא.
אך אם נעמיק בדבר, דווקא הבטחה א-לוהית הרבה יותר קשה לקיום מאשר הבטחה אנושית. הבטחה א-לוהית איננה התחייבות פורמאלית. היא מכוונת אל הזהות של האדם. ומשום שכל אדם עובר שינויים בחייו עולה השאלה - כערובה לקיום ההבטחה - אם הוא עדיין נושא את הזהות שאליה הופנתה מלכתחילה ההבטחה. כך שיש לשאול, האם עם ישראל של אחרית הימים הוא אותו העם שה' כרת עמו את בריתו? אמנם הסגולה הישראלית תמיד קיימת, אבל העבירות החמורות מעיבות עליה.
הנביא בהפטרתנו (יחזקאל כב, א-טז) מונה עשרים וארבע עבירות חמורות - בעיקר של שפיכות דמים וגילוי עריות. גם קלקולים חמורים בענייני בין אדם לחברו ועושק דלים, ואף חילול שבת וביזוי קודשים נכללים ברשימה. אך הכואבת מכול היא הגזל: "והנה הכיתי כַפִּי [הבעת צער] אל בצעך אשר עשית, ועל דמך אשר היו בתוכך" (יג). אמרו חז"ל: "כ"ד חטאות סידר יחזקאל, ומכולם לא חתם אלא בגזל" (קהלת רבה א, יג ורד"ק). נראה שחומרתו המיוחדת של הגזל היא משום היותו העוון שיותר מכול מבטל את הדמיון של ישראל לזהות האנושית המקורית. לכן דרשו חכמים על אדם הראשון: "'אדם כי יקריב' - מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל" (ויקרא רבה ב, ז ורש"י).
לפיכך יש הכרח לייסר את האדם ולזככו עד שיהיה ראוי לשמו, ואת האומה עד שתשוב להיות ראויה לשם ישראל. רשימת העבירות הארוכה והדברים הקשים שמטיחה הנבואה בעם אינם ביטוי לייאוש מישראל, חלילה, כי אם מבוא להבעת הכאב הא-לוהי על קיצוניות הזיכוך שעל האומה יהיה לשאת על מנת לשוב אל עצמיותה: "היעמוד לבך, אם תחזקנה ידיך, לימים אשר אני עושה אותך?" (יד), כלומר התוכל כנסת ישראל לשאת את מאורעות הימים שבהם ה' "עושה" אותה מחדש? ואם תאמר שיוותר על כך, עונה הכתוב: "אני ה' דברתי ועשיתי" כביכול ידיו אסורות מפני ההבטחה.
מכאן להכרח הגלות כדי לזכך את האומה: "והפיצותי אותך בגויים, וזריתיך בארצות, וַהֲתִּמֹּתִּי טומאתך ממך" (טו). בסופו של דבר ההבטחה תתקיים כאשר תשוב אלינו זהותנו האמיתית: "ונחלת בך לעיני גויים, וידעת כי אני ה'" (טז).