לימוד הלכות מהתורה

י', כ"ד, כ"ה בניסן, ב', ט"ז באייר תשס"ז, ט"ז בתשרי, י"ח בטבת, ח' באדר א', כ"ג בניסן, י"ט באב תשס"ח



שאלה 1:

הרב אמר בשיעוריו שלא ניתן ללמוד אף הלכה מהתורה, והיא משמשת כספר היסטוריה. וכל מה שאנחנו יודעים זה מהתורה שבע"פ. ישנם 13 מידות שהתורה נדרשת בהם - מה המשמעות שלהם?

תשובה 1:

13 מידות הן הדרך להראות כיצד מצויה התורה שבעל פה בתורה שבכתב במדרגת רמז.



שאלה 2:

הרב נתן באחד משעוריו דוגמא בה נפסקה הלכה ישירות מהתורה ללא שהיתה כתובה בגמרא. כמדומני דובר על יעקב ועל נדר שהוא עשה. אך זה מסתדר עם העובדה שלא ניתן לפסוק הלכות מהתורה?

תשובה 2:

זו דוגמה קלאסית למה שאני אומר. כשהרמב"ם לומד מנדרו של יעקב, אין הוא מסביר שהכתוב בא ללמדנו הלכה כי אם לספר את סיפור חייו של יעקב אבינו, וההלכה באה בדרך אגב.



שאלה 3:

אם הבנתי נכון אין מטרת התורה שבכתב ללמד הלכות כלל, זה מגיע בתורה שבעל פה, וכל הלימוד מפסוקים הוא מציאת ההלכות כרמז בתורה שבכתב, אם כן מדוע יש הבדל בין אמסמכתא בעלמא ובין לימוד מפסוק "ממש"?

ומדוע חלק כה גדול מחמישה חומשי תורה הוא רק הלכות נטו, אם התורה רוצה ללמד את הפן הרעיוני היה אפשר לכתוב בצורה ברורה יותר או בכל אופן במשל אחר, לא במשל הלכתי.

אני לא בטוח שאני מגדיר את שאלתי בצורה מדויקת, אך יש לי תחושה שדבר זה לא מתישב אצלי כשאני נפגש בדיונים הגמרתיים ובקריאת פרשת השבוע ההלכתית של פרשיות ויקרא וכו'.

אשמח אם הרב יוכל לברר מעט נקודה זו ולהגדיר בדיוק את תכלית התורה שבכתב ובעל פה.

תשובה 3:

לימוד "ממש" הוא על הלכה דאורייתא, כלומר שידוע לנו שכך נצטווה משה מפי הגבורה. אסמכתא נאמר על מה שיש בכוונת התורה שנעשה, אף על פי שלא נצטוינו במפורש. כל מה שאתה מכנה הלכות נטו אינו אלא סיפור שמצוות אלו ניתנו לישראל, ולכן זה תמיד מתחיל ב"וידבר ה' אל משה לאמר". זה פן רעיוני חשוב מאד לדעת שניתנו מצוות אלו לישראל. לכן חשוב שיווצר הרושם שמוציאים את עינו של החובל בעין חבירו. תכלית התורה שבכתב - יראת ה'. תכלית התושבע"פ - המעשה.



שאלה 4:

במאמר "התורה והמצווה" הרב טען כי תורה שבע"פ הינה יצירה בפנ"עצ שאינה משתלשלת מהתורה שבכתב, אלא רמוזה בה גרידא.

מספר שאלות:

1. הרמב"ם (אותו הרב "גייס" לשורותיו במאמרו) כותב בהקדמה למשנה הפוך לחלוטין מדברי כבודו - ההקדמה נפתחת במילים: "דע כי כל מצווה שנתן ה' למשה רבינו - ניתנה לו עם פירושה".

2. בסוף חלק 3 כתב מר: "...וכל זה עוד בטרם נכתבו הדברים בתורה..." ומכאן חילק בסברא בין אמירה בע"פ לכתוב.

אמנם, מפורש ברמב"ם שהתורה נכתבה עם האמירה - "...ויכתבו המקרא במגילות" (תחילת ההקדמה שם)ובסוף הכל נערך כספר אחד (אף דעת הגר"א אינה כדעת מר למיטב זכרוני - הגר"א פירש את "משה כותב בדמע" שבתירוץ הגמ', באופן שכל התורה היתה כתובה בידי משה ועם כל אמירה של הקב"ה היא "נפתחה" באופן נהיר).

3. בחלק 7 במאמר הרב כותב שהתלות בין התורות אינה אלא תלות של רמז בעלמא, וזוהי כוונת ה"מנא הני מילי". אמנם הדברים אינם מתמצים ב"מנא הני מילי" -שכן תורה שבע"פ כולה נובעת בצורה לוגית ייחודית ע"י 13 מידות, ודחוק מאוד לומר ש13 מידות אינם אלא "שרתי הרמז" של תורה שבע"פ ושכל המחלוקות סביב המידות שהתורה נדרשת בהם (האם רק 13 או יותר), אינן אלא מחלוקות כיצד לפענח את הרמזים. כה לשון הרמב"ם: "...ומה שלא שמע בו דבר מן הנביא(יהושע).. הוציא הדין בו בהיקש, בחוקים ה13 הנתונים לו בסיני, והן שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן".

4. בחלק 8 כבודו בונה תילי תילים על משפט הרמב"ם "עם מה שיש לי בדין זה סברה, אשמיענו בע"פ", ונראה לי הן מדבריו הן מדברי בנו, שהכוונה אינה ליצור שיטה חדשה בנידון זה, אלא לפרש באופן נקודתי את הפער העצום בין התורות שיש ב"עין תחת עין" דווקא.

ההוכחה מהלכה ו' אינה עומדת במבחן הביקורת שכן הרמב"ם כותב במפורש בסוף ההלכה "ובכל בי"ד ובי"ד שעמדו מימות משה רבינו ועד עכשיו".

מה שכתב הרמב"ם "בבית דינו של יהושע" בתחילה, אינו אלא מאחר שמחשיב את משה רבינו כבי"ד וכבר הזכירו לפני יהושע בתחילת ההלכה. ואין הכרח בפילפולו לענ"ד.

5.הסתירה בין "ומסרה ליהושע" ל"כיצד סדר משנה" אולי תיפתר אם נסביר שיהושע הינו אחד מ70 זקנים והמובחר שבהם, וממילא הוא כלול בבריתא של "כיצד סדר משנה".

6. בחלק 11 כבודו מסביר את המינוחים דאורייתא ודרבנן ומביא ראיה לשיטתו מכתובה שמוזכרת בתורה אך הינה מדרבנן - אולם, אין כל ראיה, שכן למ"ד כתובה דרבנן "מוהר הבתולות" מתפרש באופן אחר ולא ככתובה.

(ואף אם כן יפרש כך, עדיין אין באיזכור תוריי די כדי לקבוע מ"ע).

לא הבנתי את ראיתו מיו"ט של ניצחון - הניצחון הינו יו"ט מדאורייתא.

"כאשר צויתיך" - בקבלה, אין הכרח שיכתב כדי שיהיה מדאורייתא - אף לחולקים על כבודו.גם דבר הנדרש בי"ג מידות הינו בגדר דאוריתא אף שאינו כתוב במפורש, מכאן גם התשובה לאיסור בתו בעריות שהביא כבודו כראיה.

7. כיצד כבודו מסביר את המושג "הלכה למשה מסיני" הנאמר רק על הלכות מסוימות, בעוד שלשיטתו כל ההלכות הינן למשה מסיני. (בשלמא לשאר השיטות יש חילוק בין דבר המוצא בהיקש ובין דבר שאין דרך ללמדו בהיקש והוא "הלכה למשה מסיני").

8. ככלל, אינני מבין מה "הרוויח" מר בשיטתו זו על פני השיטה המקובלת. גם למ"ד שתושב"ע הינה פירוש, אין בכך כדי לגרוע מהיצירה האלוקית שבה ומכך שהיא עומדת כחטיבה מרשימה בפנ"עצ. מה גם שכבודו מכניס עצמו בדחקים גדולים, שהראשון שבהם הוא הפיכת מדרשי ההלכה והלימוד מפס', לתעשיית חיפוש רמזים ותו לא.

תשובה 4:

1. לא "גייסתי". שפתי הרמב"ם ברור מיללו במו"נ ח"ג בקשר לעין תחת עין שפשוטו של מקרא הוא לטול עין ממש. ברור שכל מצוה ניתנה עם פירושה, כלומר בשניתנה המצווה בעל פה, שהרי משה קיבל דיבור ולא כתב מאת ה', גם קיבל את ההלכה כיצד לבצע את המצוה. אין זה נוגע כלל לתורה שבכתב, שאותה כתב על פי ציווי ה' לכתוב, ובכתב תיתכן בהחלט חריגה מהנאמר בעל פה. כך שאין כל דמות ראיה לדבריך מהקדמת המשנה. מלבד זאת התעלמת מעדותו של רבי אברהם בנו, המבחינה בין פרשנות רב סעדיה, המיישבת את הכתוב עצמו כאילו הוא אומר את דברי התושב"ע, ובין הפירוש הסודי של אביו, שאע"פ שאין הוא מגלה אותו, בכ"ז אומר שמיישב הקבלה עם הכתוב. ואם דרך הפירוש הסודי כדרך פירושו של רס"ג, מה יש ביניהם? התעלמת גם מפירוש ר' יהושע הנגיד, ממשיך בית מדרשו של אבי זקנו הרמב"ם על פסוק "לא תאכלו על הדם", שהבאתי.

2. גם כאן יש לך טעות בהבנת הנקרא. הרמב"ם איננו מעלה בדעתו שאם הקב"ה מצווה על משה לומר , ככתוב "וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל", שמשה הסתפק בכתיבת הדברים בלבד והראה את הכתב לבני ישראל בלי לדבר עמהם תחילה כפי שצווה ע"י ה'. וזה דבר שכל בר דעת מבין. גם הגר"א בפירושו הנפלא לב"ב דייק מהברייתא שיש 3 שלבים: 1) "עד כאן הקב"ה אומר" 2) "ומשה אומר " 3) "וכותב". מה שאי"כ בשמונה פסוקים אחרונים שבתורה, שכאן באמת משה מסר כתב בלבד בלי דיבור: 1) "מכאן ואילך הקב"ה אומר" 2) "ומשה כותב בדמע". כך שכאן, ורק כאן, לא קדמה תושב"ע לכתוב.

3. הרמב"ם אומר במפורש בספר מו"נ עה"פ "ויתד תהיה לך על אזניך" שהדרשות כמליצות השיר. וכן כתב הריטב"א בסוגיא בסוכה על זיהוי האתרוג. 13 המידות הן הדרך לקשר את התושבע"פ ורוחה אל הכתוב. על נקראות "שהתורה נדרשת בהן" וכהבחנה המפורסמת ברש"י בכל מקום בין פשוטו למדרשו.

4. דברי ר"י הנגיד מוכיחים לענ"ד שמדובר בשיטה כוללת. יצויין שהנצי"ב הוא דוקא עקבי ומפורש בדרך הזו, כפי שעולה ממקומות רבים בפירושו לתורה שיש משמעות שונה לכתוב בימי משה ולדורות. מה שכתבת שמשה גם הוא כלול בביד, קשה להולמו דוקא במקום שבו לשיטתך ביקש הרמב"ם לחזק את מעמדה של ההלכה הפרושית מול מבקריה, ששם היה צריך להקפיד בלשונו יותר ולא להתחיל מבי"ד של יהושע. יצויין ש הרב יצחק הוטנר ב"פחד יצחק" חלק האיגרות כותב שהופעת תורה שבע"פ מתחילה עם יהושע.

5. הרשב"ץ בספר "מגן אבות" הבין שהברייתות סותרות, וענה בדרך משלו.

6. ערות הבת היא איסור דאורייתא שחייבים עליו כרת ומנוי כאחת מתרי"ג מצוות ע"י הרמב"ם, אע"פ שאינה כתובה. הירושלמי לומד 7 ימי אבילות מיוסף המפורשת בכתוב, אע"פ שאינה אלא מדרבנן. הלל על ניצחון הוא לדעת רוב הפוסקים מדרבנן אע"פ שנלמד מהכתוב "ויאמרו לאמור" שבשירת הים. כמו כן לא מצאנו מי שימנה יו"ט על ניצחון בכלל תרי"ג מצוות. דבריך שדין אינו חייב להיות כתוב כדי להיות דאורייתא הם ראיה לדברי, ואין לדמות לנדרש מי"ג מידות, שניתן להיאמר על פרטי המצוה ולא על מצוה שלימה, ללא מקור בכתוב.

7. הביטוי הלכה למשה מסיני מכוון לכל דין (גם מדרבנן לדעת התוי"ט) המקובל באומה לדורותיה בלי שנוכל להצביע כיצד נרמז בכתוב.

8. הרווים: א) האמת. ב) השחרור מהלחץ והדוחק להתאים את ההלכה לכתוב. בזה נחלקו ראשונים ואחרונים בכל הדורות. רס"ג, רמב"ן, המלבי"ם, הרדצ"ה, הכו"ק והמש"ח אכן סברו שההלכה היא גם פשט הכתוב. לא כן רש"י הראב"ע, הרשב"ם, ריה"ל (כוזרי מאמר שלישי), הנצי"ב, ולענ"ד גם הרמב"ם. מאלפים במיוחד בעניין זה דבריו של ריה"ל. הרב קוק במאמרי ראיה עמ' 110 מבאר שיש לנקוט בענייני עיקרי האמונה בדרכו של הרמב"ם להעמיד את האמונה על המועט, כדרכו להוכיח את מציאות ה' גם לפי סברת הקדמות. בדרך זו דרכתי, להציל את מי שלבו נוקפו בקוראו את דרשות חז"ל אם יחשוב שיש לו חובה דתית לאנוס את עצמו לסבור שאכן כך פשט הכתוב האמיתי.



שאלה 5:

אם הבנתי נכון אין מטרת התורה שבכתב ללמד הלכות כלל, זה מגיע בתורה שבעל פה, וכל הלימוד מפסוקים הוא מציאת ההלכות כרמז בתורה שבכתב, אם כן מדוע יש הבדל בין אמסמכתא בעלמא ובין לימוד מפסוק "ממש"?

באחד משיעוריך ציינת מתי סנהדרין נחשבת טועה. והזכרת את ההלכה - שהלכה שגם הצדוקים מודים בה, זה בכלל לא נחשבת טעות של הסנהדרין, הם פשוט לא קראו את התורה כמו שצריך. לדוגמא: "כל חלב וכל דם לא תאכלו".

מה המשמעות של הפסוק אם לא מחשיבים את התורה כמקור להלכה?

תשובה 5:

התורה מעידה שכך ההלכה. ועוד שהוא בדבר שהצדוקים מודים בו, ולהם הכתוב עיקר.



שאלה 6:

גמרא יבמות דף צב - רש"י על דברי שמואל בעניותנו: "מתוך עניות דעתנו שאין אנו יודעים פרוש המקרא". האם זה לא סותר במובן מסויים את דברי הרב לפיהם התורה שבע"פ לא באה לפרש את התורה שבכתב?

תשובה 6:

לא. המקרא מעיד שכך הדין הנמסר בעל פה.



שאלה 7:

מדוע לאורך ורוחב הש"ס, ישהם מאות מחלוקות של תנאים, ושהגמרא מבארת את מקור השיטות שלהם היא מעמידה את המחלוקת בביאור מדוקדק מאוד של הפסוקים שבתורה, כאילו שזה מקור המחלוקת, הרי לפי הסבר הרב המלוקת היא בקבלה מרבותיהם או בסברה והפסוקים זה רק לרמז בעלמא ולא העיקר?


תשובה 7:

אף על פי שמקור ההלכות איננו התורה שבכתב, הלא כל התורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב ולכן ראוי למצוא את שורשה גם שם. אל אחד נתנם.



שאלה 8:

בשיעורו של הרב במסגרת מבוא לתושב"ע הרב ניתק בסכינא חריפא בין תושב"ע לתושב"כ ע"פ הגמ' בברכות. מה לגבי שיטות הראשונים האומרות שניתן לדרוש הלכות חדשות ע"פ י"ג מידות - הלכה למעשה מתורה שבכתב!

תשובה 8:

מותר לדרוש אך אין זה אומר כלל שזה הפשט.



שאלה 9:

לפי הסברו של הרב על היחס בין תורה שבע"פ לתורה שבכתב לגבי ההלכה (שיעור במבוא לתושב"ע - מכון מאיר) מתוך דברי הריטב"א (מס' סוכה על האתרוג) הרב הסביר שאת ההלכות הם ידעו מהמסורת עוד מזמן שמשה אמר להם וכשהגמ' מביא פס' מהתורה זה רק רמז למסורת ישראל. לפי זה מהן 13 מידות שהתורה נדרשת בהן ולמה יש להן תוקף הלכתי? היה אמור להיות להם רק תוקף רעיוני/רמזי? כמו כן לפי הסבר זה מדוע הגמ' אומרת על דבר מסוים לפי הסבר אחד שהוא דאוריתא ולפי הסבר שני הוא יהיה דרבנן? הרי זה רק רמז וכל השאר אנו יודעים ממסורת? כמו כן האם זו רק שיטת ריטב"א וזו מחלוקת יותר רחבה או שזה הדעה הרווחת?


תשובה 9:

יש תוקף הלכתי לתורה שבעל פה למרות שהדרש אינו הפשט (רשב"ם בפירושו לבראשית). דאורייתא אינו מה שכתוב אלא מה שנאמר למשה מפי הגבורה. איסור בתו הוא דאורייתא אע"פ שאינו כתוב ואבלות שבעה דרבנן אע"פ שכתובה בבראשית. מה שאני אומר הוא דעת רש"י רשב"ם ראב"ע הנצי"ב ועוד רבים. בד"כ מסיבות של פולמוס נגד הקראים או הרפורמים היו פרשנים שדבקו בזהות בין הדרש לפשט והם רס"ג רמב"ן מלבי"ם רדצ"ה ועוד.



שאלה 10:

הרב מדבר רבות על כך שהתנ"ך הינו ספר שעיקרו סיפור ההיסטוריה היהודית (באופן מגמתי חינוכי) ואין הוא נכתב כדי שילמדו ממנו מצוות. א"כ מדוע ברחבי הגמרא המשנה והמדרשים, מתעקשים התנאים והאמוראים להביא ראיה לדבריהם מהתורה (שנאמר, דכתיב וכו')? וא"א לומר שזוהי אסמכתא בעלמא, מפני שכשזוהי אסמכתא בעלמא - הגמרא אומרת זאת! ועוד, לעיתים הגמרא מבקשת פסוק (מאי קרא?) כהוכחה לדבריה.


תשובה 10:

מאחר ומי שנתן את התורה שבעל פה הוא בעצמו מי שנתן לנו את התורה שבכתב לא יתכן שלא נרמזה זו בזו ולכן מבקשים את רמיזתה. עיין בהרחבה בחוברת "התורה והמצוה" שכתבתי בע"ה, הנמצאת באתר שלי ובספר "זית רענן".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)