הרב אורי שרקי
בהעלתך - פסח שני - גאולה מלמטה
"שבת בשבתו", סיון תשע"ג
פסח שני משונה מכל מצוות שבתורה: "ויהי אנשים, אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא... ויאמרו האנשים ההמה אליו: למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל?!" על מנת לפתור את מצוקתם, מצווה התורה שמי שאינו יכול להקריב את הפסח בחודש הראשון, מפני טומאתו או מפני שהוא בדרך רחוקה, יכול להשלים את הפסח בי"ד באייר.
הרי לא מצאנו שמי שלא יכל לשבת בסוכה יעשה סוכות שני. או שאדם שהיה מוכרח לאכול ביום הכיפורים יעשה יום הכיפורים שני! כלל נקוט בידינו: "אנוס רחמנא פטריה", אם כן מדוע לחייב? מה כל כך נורא באי עשיית הפסח מפני אונס?
אלא שכאן יש דין מיוחד, שהרי "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה), וזה קורה בליל הסדר. אדם שאינו יוצא ממצרים, כביכול אינו שייך לאומה, וגם לקבל את התורה אינו יכול. עד חג השבועות עליו לדאוג לצאת ממצרים, כדי להיות שייך לאומה.
האפשרות להשלים מכח יוזמה של האומה את הפסח - מופיעה בחודש אייר, בתאריך התואם את הפסח שבניסן. הגאולה בניסן באה מהתעוררות מן העליונים, "אני ה' - אני הוא ולא אחר". ואילו בחודש אייר זמן הגאולה נקבע על ידי בקשת האומה, כשהאומה משיגה את עצמאותה בכוחות עצמה. מה"מועד דאורייתא" של חודש אייר, נובעים "המועדים דרבנן", שזכינו להם בעצמאותנו בימינו: יום העצמאות ויום ירושלים.
גם כאן יוכל האדם לטעון: 'אני נאנס ואינני יכול להצטרף להשגת העצמאות': 'והאיש אשר הוא טמא או בדרך רחוקה'. במישור הלאומי, הטומאה או הדרך הרחוקה מיתרגמים בתור מניעה, או מפני הטומאה הלאומית - כלומר ריבוי החטאים. כשאנחנו מלאים בחטאים, אי אפשר להגיע לעצמאות. אפשרות שניה היא שאנחנו כן טהורים, אבל בדרך רחוקה, כלומר במישור הלאומי - בגלות, בריחוק גאוגרפי. יש התנצלות לאומה שאינה משיגה את עצמאותה בתנאים אלו.
התורה מזהירה מפני פיתוי אידיאולוגי. "והאיש אשר הוא טהור", שכבר זכה לטהרה ושומר מצוות ומלא ביראת שמים, "ובדרך לא היה", דר בארץ ישראל, "וחדל לעשות הפסח", ובכל זאת אינו חפץ בעצמאות, מכרית את עצמו מהגורל ההיסטורי של האומה. הביטוי חמור: "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". אבל גם במצבים כאלה של ריחוק אידאולוגי מהרצון בעצמאות, אפשר לחזור בתשובה, כנאמר בזוהר בהעלותך, שהמשיח יחזיר את הצדיקים בתשובה.