עיון תפילה

הרב אורי שרקי

עיון תפילה

התפילה איננה דבר המובן מאליו. אצל המחנכים הדתיים, בעלי כוונות טובות, יש איזו שהיא טעות חנוכית חמורה, והיא ללמד את תלמידיהם שלהתפלל זה דבר טבעי, דבר נורמלי. ואין זה כך, משום שבאמת אין אנחנו רואים במציאות שבני אדם כל כך נוטים בקלות, לקום כל בוקר להניח תפילין ולהתפלל. וגם בשעה שהם כבר מתפללים, לא כל כך בקלות אנחנו מוצאים אותם מתפללים.

ואכן אחד הקשיים הגדולים שניצבים בפני המתפלל - היא השאלה, כיצד אפשר לקיים את מה שנאמר: 'דע לפני מי אתה עומד'. האם אני יודע לפני מי אני מתפלל? והלא מעולם לא פגשנו את רבונו של עולם פנים מול פנים? אז כיצד נדע כלפי מי אנחנו מפנים את תפילותינו? ואכן מצאנו בזמן המקרא, לאורך כל התנ"ך כולו, שכאשר מציינים שאדם התפלל - מדובר תמיד ללא יוצא מן הכלל על נביא. כי הלא רק הנביאים הם יודעים את ה' באמת. אנחנו רואים שהמקום הראשון בתנ"ך שבו מוזכרת התפילה, הוא גם המקום הראשון שבו מוזכר השם נביא. כפי שנאמר "ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל" (בראשית כ'). מכיוון שהוא נביא, הוא יכול להתפלל, ותהיה תפילתו מקובלת 'ויתפלל בעדך וֶחְיֵה'.

עד כדי כך אנחנו רואים שהתפילה אינה מובנת מאליה, שבספר איוב כאשר אסונות על גבי אסונות נופלים על גבי ראשו של איוב, מצאנו אותו מתלונן, מצאנו אותו מתווכח, מצאנו אותו משלים, אך לא מצאנו אותו מתפלל - עד שנגלה אליו הקב"ה: "ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר..." (איוב ל"ח) ורק לאחר מכן מצוין שאיוב ידע להתפלל בעד רעיו, וה' שב את שבות איוב, בהתפללו בעד רעהו.

ואם כן נשאלת השאלה, כיצד ניתן למי שאיננו נביא, להתפלל? לכאורה מאז שנסתמו צינורות הנבואה, נסתמו גם צינורות התפילה. כי הלא באמת אין זה דבר כל כך פשוט, שאדם יכול לפנות לרבונו של עולם ישירות ללא כל מָסָכִים. אלא, שחסד עשו עמנו אנשי כנסת הגדולה, שהתלמוד מציין (מגילה י"ח.): שישבו ביניהם אחרוני הנביאים, וסדרו לנו את נוסח התפילה. משום שכאשר ראו הנביאים, שתופעת הנבואה עומדת להסתלק מן העולם, חששו שמא כבר לא תהיה אפשרות לבני אדם לפנות אל רבונו של עולם בתפילה, ולכן כתבו לנו נוסח שבו הם הכניסו את כל כוונותיהם ואת כל דרכי התפילה, שהם היו רגילים בהם, ומסרו אותם לכלל ישראל. וכאשר אנחנו מתפללים בנוסח של הנביאים, אנחנו מתפללים על דעתם ועל דעת כוונתם, ולכן לא אבד מאתנו הצינור הכל כך חשוב הזה, המאפשר לנו לפנות לרבונו של עולם.

אבותינו דאגו להשאיר בידינו, איזשהו מפתח כל שהוא לתפילת הרבים. ולכן אין לנו לזלזל בנוסח התפילה, ולהמציא תפילות מדעתנו, שמא אין אנחנו יודעים כיצד לפנות באמת לרבונו של עולם…

***

חכמי אומות העולם החליטו, שהחוויה הדתית, מציאותם של דתיים בעולם, ובמיוחד של מתפללים - מהווה מבחינתם שאלה מחקרית. ולכן חקרו הרבה כדי להבין מה מתרוצץ בראשו ובלבו של האדם המתפלל. הדבר המעניין הוא, שכאשר אנחנו מתבוננים במקורותינו, אנחנו רואים שהתורה וחכמינו, שללו את החוויה הדתית שהיא, פנייה של האדם אל הבורא מיוזמתו. הדבר הזה מתואר בתורה בפרשת כי תשא בתור חטא העגל- "קום עשה לנו א -להים" (שמות ל"ב).

אין אנחנו מתפללים אלא מתוך פניית הבורא אלינו, לא מתוך שאנחנו יוזמים את הפניה אליו. מכיוון שהוא פנה אלינו - אנחנו משיבים לו תשובה.

אף על פי כן, ישנן חוויות, שעל האדם לעבור, בתור הכנה לתפילה, והן מבוארות באריכות במסכת ברכות בפרק "אין עומדים": "אין עומדים להתפלל אלא מתוך' כך וכך... אלא מתוך כך וכך"... ואף על פי שיש הנחיה כללית ש"אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", מתלבט התלמוד, מהו אותו "כובד ראש" שמתוכו אנחנו צריכים לגשת אל התפילה. ושם אנחנו מוצאים אפשרויות רבות.

חמש דעות שונות מופיעות בתלמוד. ארבע מהן נדחות, לא שאינן נכונות, אלא שאינן יכולות לשמש בסיס לתפילה עבור כל יהודי ויהודי בכל יום ויום.

הבסיס הראשון הוא - מרירות הנפש, שהיא תפילה מתוך שהאדם מרגיש מהו הדבר החסר לו. אך מכיוון שאין האדם יודע מה חסר לו באמת, ויתכן שיטעה בדבר, לא ניתן לבסס את מרירות הנפש בתור יסוד התפילה.

כמו כן גם מצאנו פרוש שני בתלמוד האומר שהיראה, מפני התוצאות של החטאים למשל, יכולה להיות היסוד לתפילה. אבל אין זה נכון אלא למי שמודע לחטאיו, או למי שחטא, מה יעשה הצדיק הגמור? כיצד יתפלל?!

אם כן באה אפשרות שלישית, שגם אומות העולם כתבו עליה - מתוך חרדת קודש. החרדה של המפגש בין הבריה הסופית של האדם, לבין האינסופיות של הבורא. אבל ההכרה הזאת, היא חדגונית מדי, היא רק ממלאת את האדם מידת דין ולא מידת רחמים.

או שמא נאמר שצריך לגשת אל התפילה מתוך חוויה אסתטית, מתוך תחושה של יופי. אבל זוהי גישה מסוכנת ביותר, כי ייתכן שהאדם ישקע בהדר של הבריאה, וישכח את ריבונו של העולם.

ולכן מסקנת התלמוד היא, שהגישה אל התפילה צריכה להיות "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהילים ב), במקום גילה שם תהא רעדה. זהו שילוב של שתי חוויות, שבדרך כלל הן סותרות- חווית השמחה וחווית היראה כאחד. שמחה - מפני שאני עומד לפני ריבונו של עולם, אך באותו זמן גם יראה - מפני שעמידתי זו לפני ריבונו של עולם, גם מעמידה אותי במשפט, וזאת המשמעות של הביטוי להתפלל, מלשון פלילים - לעמוד בדין. אך מתוך כך האדם יודע, כאשר הגיע לשילוב אמיתי, של יראה ושמחה, שלפני ריבונו של עולם הוא עומד, ועל כן באות כל ההכנות לתפילה. החלק הראשון הוא אמירת ה"קורבנות", שהונהגה ע"י חכמי ישראל תחת קורבנות המקדש ומבססות היראה בנפש. לאחריהן באה קריאת "פסוקי דזמרא" מזמורי תהילים של דוד המלך המבססות את השמחה. אחרי כן "קריאת שמע" וברכותיה, המאחדים את החוויות האלה. ורק לאחר מכן "תפילת שמונה עשרה", שהיא התפילה עצמה.