הרב אורי שרקי
קריאת שמע - ברכת "אמת ויציב"
(הברכה הראשונה אחרי קריאת שמע)
הברכה השלישית של 'קריאת שמע' - ברכת 'אמת ויציב' - המסתיימת במילים 'גאל ישראל', מגלה מימד חדש, שלא הכרנו בברכות עד הנה. עד הנה, עסקנו כביכול בריבונו של עולם בתור א-להי עולם, הן א-להי העולם הטבעי והן א-להי נשמת האדם, אך התפיסה הזאת הינה סטטית במידה מסוימת.
כאן, אנו פוגשים את הקב"ה בתור מנהל את המהלך ההיסטורי, בתור א-להי הזמן, א-להי השינויים, א-להי השעבוד והגאולה - זאת משום שאנו נמצאים כבר אחרי אמירת 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'.
ידיעתנו את ה' הינה בעלת השלכות. לא די בכך שנכיר במציאות הבורא בתור 'א-להי עולם', בתור הסיבה הראשונה, צריך גם להכיר את הבורא בתור 'ה' אחד', המתערב במהלך ההיסטורי. ניתן לומר במידה מסוימת של העזה שלא איכפת לנו שיש ריבונו של עולם אם אין הוא מתערב בנעשה בעולם! לכן הידיעה ש'ה' א-להינו ה' אחד' הינה בעלת משמעות עבורנו, במידה והאחדות הזאת פועלת גם על מהלך ההיסטוריה.
אנו מכירים את הקב"ה בתור גואל ישראל דווקא. רגיל היה רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל לומר: 'ישראל האמיתי הוא ישראל הנגאל'. במידה מסוימת נוכל גם להסיק מכאן שא-להי ישראל האמיתי הוא א-להי ישראל הגואל דווקא, המתערב במהלך ההיסטורי. אנשים שטחיים רגילים לומר, שקיימות שתי תפיסות: התפיסה הרואה בהקב"ה א-ל סטטי העומד בראש העולם, לעומת התפיסה הרואה את הקב"ה בתור מנהל את מהלך ההיסטוריה, ושזאת מחלוקת בין הרמב"ם לבין רבי יהודה הלוי. ריה"ל מדגיש יותר את צד השראת השכינה דרך המהלך ההיסטורי, ואילו הרמב"ם רואה יותר את הקב"ה בתור יושב ראש העולם כביכול, בתור הסיבה הראשונה של כל המציאות, בלי קשר אל ההיסטוריה. ברור שתפיסה זו היא שטחית, ונובעת מחוסר הבנת התפיסה ההיסטורית היהודית.
ישנם שני סוגי תקופות בהיסטוריה לפי הסיפור המקראי: תקופות של גלות, ותקופות של גאולה. בזמן הגלות אין ההווה יכול לפרנס את חייו הפנימיים של היהודי. בזמן הגלות הדבר היחיד שנותן לנו חיים, הוא זכרון גאולת העבר וצפיית גאולת העתיד - ואילו ההווה הוא הזמן המתוח בין העבר המפואר לעתיד הנכסף. לכן בזמן של גלות, ריה"ל מדגיש דווקא את היסוד על פיו א-להי ישראל מתגלה בהיסטוריה. ואילו הרמב"ם, מדבר על הזמן שבית המקדש קיים - בזמן ששכינה שורה בפועל בישראל ובמדינה היהודית, וההווה הוא מקור כל השמחה וכל ההכרה הדתית. אין צורך כל כך לזכור את העבר ולצפות לעתיד. ההווה - הוא בעצמו ממלא את הנשמה. אז מופיע הקב"ה בתור 'א-להי עולם', כפי שמתאר אותו הרמב"ם.
דברים אלו במיוחד תואמים את דעתו של הרמב"ם להלכה, שבית המקדש במידה מסוימת לא חרב, שכן 'שכינה מעולם לא זזה מהר הבית' (הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז) - מתוך כך הרמב"ם יכול לתאר בפנינו עולם של יהדות שכולו חי כאילו בזמן שבית המקדש קיים. על כן בדברי הרמב"ם באה יותר לידי ביטוי התפיסה המתבטאת בשתי הברכות הראשונות של קריאת שמע, בה ריבונו של עולם הוא א-להי עולם, ואילו בדברי ריה"ל מודגשת התפיסה הרואה את ההנהגה בהיסטוריה ומתבטאת בברכת 'גואל ישראל' הסמוכה לתפילה.
מתוך שאנו מכירים שהקב"ה הוא הגואל - הוא המתערב בהיסטוריה, מתוך כך אנו נגשים להתפלל אליו בתפילת שמונה עשרה ופותחים ב-'ה' שפתי תפתח'. יהי רצון שיפתחו שפתותינו ותתקבלנה תפילותינו ברצון.