שמונה עשרה - "א-דני שפתי תפתח"

הרב אורי שרקי

שמונה עשרה - "א-דני שפתי תפתח"

המשפט הפותח את סדר התפילה שלנו הוא: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". פסוק זה מקורו בספר תהילים בפרק נא, "למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת-שבע" (פסוק א). שם דוד עומד במצב שבו הוא דן את עצמו כחוטא, כשנסתלקה ממנו רוח הקודש. הוא מבקש מרבונו של עולם שרוח קודשו לא תילקח ממנו: "ורוח קדשך אל תקח ממני" (פסוק יא), ומבקש שתהיה לו אפשרות להתפלל "ה' שפתי - תפתח, ופי יגיד תהילתך. כי לא תחפץ זבח ואתנה, עוֹלה לא תרצה. זבחי א-להים - רוח נשברה, לב נשבר ונדכה - א-להים לא תבזה" (פסוקים יז-יט).

אם כן דוד המלך היה במצב, שבו הוא חשש שאין לו זכות להתפלל. והוא מזכיר באותו הקשר את העדר האפשרות להקריב קורבנות משום שמשכן שילה אז חרב, ובניין בית במקדש בירושלים טרם נעשה, והקרבה בבמה איננה הקרבה שלמה, אם כן אין אפשרות לדוד המלך לכפר על כל חטאיו. ולכן ביקש שלמרות זאת יוכל להתפלל.

אפשר מתוך כך להבין, מדוע רבותינו תיקנו את הפסוק הזה בתחילת התפילה רק אחרי החורבן. בזמן שהיה בית המקדש קיים, האדם היה מכפר לגמרי על כל עוונותיו, ומתוך כך ניגש להתפלל. אבל בזמן הזה שאין לנו אפשרות של כפרה שלימה, שמא יאמר האדם אני בא לבקש מרבונו של עולם משהו, אבל זה שלא קיבלתי אינו מפני שלא התפללתי אלא בגלל שלא הקרבתי את קורבנותי. צריך אז להזכיר לו שגם דוד המלך עמד במצב כזה, והיתה לו זכות בכל זאת להתפלל.

אלא שכאן צריך להבין מה בפסוק הזה נותן את הזכות באמת להתפלל? שם ה' שבתחילת הפסוק, איננו שם הוי"ה כרגיל בכל התנ"ך, כי אם שם אדנות א-ד-נ-י שבא לבטא את אדנותו של הבורא. פירוש רש"י על הפסוק הוא: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך: - מָחוֹל לי, ותן לי פתחון פה להגיד תהילתך" (רש"י פסוק יז). אם כן הבין רש"י, שהשם א-ד-נ-י פירושו בהקשר המיוחד שבו דוד המלך אמר אותו, הוא: מָחוֹל לי.

מה הקשר בין הדברים? שעיקר החטא הוא המרידה של החוטא בדבר ה'. משעה שאדם קיבל על עצמו את הקב"ה כאדון, מאותה שעה הוא ממש מסולק מן החטא. לכן כל תיקוני התשובה והכפרה שצריכים לבוא אחר כך, הם משניים ביחס לעצם העובדה שקיבל את אדנות הבורא. ברגע שאדם אמר את השם בכוונת א-ד-נ-י כבר ראוי שיִמַּחֵל לו. לכן רש"י פירש מחול לי, ומתוך כך תן לי פתחון פה להגיד תהילתך.

דבר זה הוא חשוב ביותר מאז שחרב הבית, ומאז שהתפשטה בעולם הטענה הנוצרית שהיא - שמכיוון שאין כפרה לעם ישראל בגלל החורבן, אין לו גם אפשרות להתפלל. לכן פתח רבי יהודה הנשיא את כל המשנה כולה במשפט "מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שכהנים נכנסים לאכול בתרומתן" (ברכות פ"א מ"א). כלומר - מצאת הכוכבים. התלמוד כבר שאל, וכי לא היה פשוט יותר לומר "מאימתי קורין את שמע בערבית - מצאת הכוכבים"? אלא אומר התלמוד, שכוונתו של רבי יהודה הנשיא בראשית כתיבת התורה שבעל פה היתה, ללמד אותנו שאין הכפרה מעכבת מלאכול בתרומה. כלומר כהן שנטמא וטבל ביום, כלומר חזר בתשובה מבחינה מסוימת, למרות שעדיין לא הקריב את קורבנותיו שהוא עתיד להקריב רק בבוקר, כבר יכול לאכול בתרומה. שנאמר "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים" (ויקרא כב).

דבר זה בא ללמדנו שהעיקר באדם הוא קבלת עול מלכות שמים, חזרתו בתשובה או טהרה מטומאתו. והכפרה - אם הוא יוכל להקריב את קורבנותיו - מה טוב, ואם לא יוכל - אף על פי כן רצוי הוא לפני ה', ורשאי הוא להתפלל.