הרב אורי שרקי
שמונה עשרה - ברכת סליחה (ב)
אין תשובה אלא אם כן קיימת תודעה של ריחוק. רק כאשר אני יודע שאני רחוק ממקור החיים, מתעוררת בקרבי ההשתוקקות לשוב. משום כך מוצבת ברכת "השיבנו" אחרי ברכת "חונן הדעת". ניתן לומר שמאותה שעה שיש לי דעת, גם מתברר לי הריחוק שלי מהבורא. בקשת השיבה אינה מבוססת על ההכרה שיש בי חטא. שהרי היא נאמרת על ידי כל אחד מישראל, בין חוטא בין צדיק. אבל אם חטאתי, אני משתמש בכוח של התשובה שנברא בעיקרו כדי להעלות את הצדיק הגמור אל ה', גם כדי לתקן את החטא. דומה הדבר לעבודת הקורבנות, שבעיקרה נועדה לקרב אל ה', ובדיעבד משמשת גם לכפרת העוונות. מאחר ואין להניח לכתחילה שהאדם חוטא, יש להבין את נוסח בקשת "סלח לנו אבינו כי חטאנו" במובן של "אם חטאנו". "חטא" הוא בשוגג, "עוון" במזיד, כלומר מתוך הכרה בעבירה. "פשע" הוא במרד הכרתי נגד רצון ה'. ברכתנו מזכירה רק חטא ופשע משום שהם הקצוות, וממילא עוון בכלל. במצב של חטא בשוגג, עדיין ה' קרוב אל האדם, והפניה אליו היא "סלח לנו אבינו כי חטאנו". מה שאין כן בפשע, שהמרחק גדול יותר, וה' נהיה לנו למלך, שהמרידה בו קשה ביותר: "מחול לנו מלכנו כי פשענו".
מחילה היא גם עמוקה יותר מסליחה. סליחה היא מחיקת החטא, אבל מחילה היא יצירה מחדש של האדם עצמו, מלשון "לחולל". כי המורד זקוק לבניה מחודשת של כל זהותו, בעוד שהשוגג אינו נדרש אלא לתיקון מעשיו, כי אישיותו נותרה חיובית.
"כי א-ל" – הרוצה לברוא, "טוב" – שבריאתו מכוונת להיטיב ("אם אחפוץ במות רשע"), ומשום כך "וסלח אתה". "ברוך אתה ה', חנון" – הרואה את הסגולה הפנימית העושה את האדם ראוי לסליחה, "המרבה לסלוח" – מכל הצדדים שזקוק החוטא לסליחה בשל ההשלכות המרובות של החטא.