הרב אורי שרקי

שמונה עשרה - ברכת דעת




האדם האמיתי הוא זה שיש לו דעת. בלי דעת, האדם שווה לבהמה. משום כך הדעת הינה הנושא הראשון שיש להתפלל עליו. אבל יש כאן קושי פנימי, שהרי אי אפשר לבקש דבר אם אין דעת לבקש. משום כך אי אפשר שפתיחת הברכה הראשונה בברכות האמצעיות תהיה "תן לנו דעת" כדרך שמבקשים בשאר הברכות: רפאנו, ברכנו, וכדומה. בהכרח יש דעת התחלתית אצל המבקש, שניתנת לו בחינם עוד לפני התפילה. משום כך פותחת ברכת הבקשה דווקא בשבח על הקיים: "אתה חונן לאדם דעת". דעת ניתנת ל'אדם' שחטא בעץ הדעת, ובינה ל'אנוש', שחטא בשל חסרון בינה. על גבי היסוד הראשוני אנו מבקשים תוספת: "וחוננו".

אנו מבקשים שהחכמה תהיה "מאתך". זו מילה מיותרת לכאורה. אבל המשמעות שלה היא שאנו מבקשים שמטרת אותה חכמה תהיה להודיע לנו מי אתה. דעת ה' היא המבוקש מכל החכמה ולא עצם החוויה האינטלקטואלית: "אל יתהלל חכם בחכמתו...כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (ירמיה ט,כב-כג)

לגבי תוכן החכמה שאנו מתפללים להשגתה, קיימים שני נוסחים: "דעה [ו]בינה והשכל" (אשכנז וספרדים) או "חכמה בינה ודעת" (ספרד-פולין ועדות המזרח). "דעה", בשונה מ"דעת", היא כפשוטו, יכולת לחוות דעה ולנקוט עמדה ישרה. מתוך כך עולה האדם לשורש הדעה, לסברה העומדת ביסוד עמדתו, על ידי הבינה, כלומר יכולת ההבחנה. ('בינה' היא הנקבה של המילה 'בין' המבדילה בין דבר לדבר). "השכל" במשמעות המקראית של המילה, היא יכולת ההצלחה המעשית בעקבות הבינה.

הנוסח השני "חכמה בינה ודעת" מתאר את סדר ההשכלה. 'חכמה' היא השגת עצם הדבר, 'בינה' הוא ניתוח מה שהושג על ידי החכמה, ו'דעת' היא ההפנמה, המביאה את ההכרה התיאורטית קרוב אל החיים החווייתיים.

"ברוך אתה ה' חונן הדעת". הסיומת בלשון הווה בכל הברכות, מציינת את זה שעוד בטרם התפללנו, כבר רצה ה' במתן המבוקש, אלא שעדיין הייתה חסרה העלאת הרצון של האדם לכדי השתוות עם רצון הבורא. עתה, רצון האדם אחד הוא עם רצון ה', והתפילה נענית.