הרב אורי שרקי

שמונה עשרה - ברכת סליחה (א)




ברכת 'סלח לנו' מזכירה מספר עוונות או מספר חטאים שיש לתקן אותם. היא מזכירה אותם בשני מוקדים 'סלח לנו אבינו כי חטאנו מחל (או מחול) לנו מלכנו כי פשענו'. אבל ידועים לנו מן המקרא שלושה סוגי עברות: חטא, עוון ופשע. אלא שהתפילה בחרה להזכיר רק חטא ופשע מפני שהם הקיצוניים וממילא העוון בכלל. החטא, כפי המבואר אצל רבותינו בתלמוד (יומא לו,ב) הוא העברה בשוגג, ולכן הקב"ה נקרא ביחס לעובדת היותנו חוטאים – "אבינו". הוא עדיין אוהב אותנו כאב את בנו משום שהחטא אינו אלא בשוגג. מה שאין כן בפשע, שפירושו מרד, במזיד, הרי שהקב"ה מופיע כ"מלכנו", כמלך השופט. יחד עם זאת למרות שחטאנו ולמרות שפשענו אנו מבקשים מאבינו מלכנו שיסלח. וזאת משום מה?, משום ש"א-ל טוב וסלח אתה", משום שכוונת הבורא מלכתחילה לא היתה להעניש את הרשעים ולתת שכר טוב רק לצדיקים, אלא אדרבה חֵפֵץ הבורא הוא להיטיב לעולם, אף לרשעים. כמו שנאמר בספר יחזקאל "אמר אליהם חי אני נאם ה' א-להים, אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (יחזקאל לג,יא).

ומכאן אנחנו מגיעים להבנה באחד מסתרי ההשגחה. יכולים היינו לומר שהשגחת הבורא מתקיימת לפי הנהגת המשפט בלבד, כלומר שרבונו של עולם קבע בעולמו כללים שלפיהם מי שעושה טוב מגיע לו שכר ומי שעושה רע מגיע לו עונש, ומכאן ואילך הרשות בידי כל אחד לבחור באשר יחפוץ - אם הרשע יבחר ברשע, ידע שמחירו הוא העונש, ואילו הצדיק יבחר בטוב וידע ששכרו הוא הגמול הטוב. אלא שלא כך כוונת הבורא, אלא "כי א-ל טוב וסלח אתה" - תחילה הוא חפץ בטובתם של כולם, וכל השימוש שלו בשכר ועונש אינו אלא משועבד להנהגה היותר כללית שהיא גילוי כבוד מלכותו לעיני כל בשר. ולכן רבונו של עולם מסדר את סידרי העולם באופן שלמרות הכל ולמרות שהבחירה בידי האדם לבחור בין טוב לרע, בסופו של דבר ההטיה הכללית של ההיסתוריה היא לטובה, על מנת להציל כל בני אדם מני שחת. זו הכוונה העיקרית של הברכה הזאת.

הדברים יתבארו יותר בספרו של רבינו הרמח"ל 'דעת תבונות', המבאר שישנן שתי הנהגות בהיסתוריה שמנהלות את העולם, האחת הנהגת המשפט, הידועה לנו יותר בתור הנהגת שכר ועונש. והאחרת היותר פנימית, שהיא העיקרית, והיא המוליכה באמת את מהלכי ההיסתוריה, היא הנהגת הייחוד - המגמה ההיסתורית של גילוי כבוד שמים בסופו של דבר לעיני הכל, כדי שיתגלה שהקב"ה שליט יחיד בעולמו. ההנהגה העיקרית הזאת היא שפועלת כשהנהגת המשפט כושלת. למשל, בחטא העגל כאשר לפי המשפט היה ראוי חלילה שכל עם ישראל יכלה, אמר משה לפני הקב"ה "למה יאמרו מצרים"? וכפי שגם יהושע בן נון אמר בכיבוש העי, כאשר נפלו כמה חללים מישראל במלחמה. טענתו העיקרית לא הייתה: מה חטאנו? הגד לנו במה החטא ונחזור בתשובה. אלא, "ומה תעשה לשמך הגדול?". בעיתים שלכאורה מאזן הזכויות של עם ישראל נוטה לרעה, עלינו לזכור את המגמה הגדולה הזאת, של רבונו של עולם, שיופיע שמו דרך עם ישראל. ועובדה זאת ראויה לכפר על כל חטאינו, כפי שאמר הנביא "בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבֻקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר" (ירמיה נ, כב).