שמונה עשרה - ברכת קיבוץ גלויות

הרב אורי שרקי

שמונה עשרה - ברכת קיבוץ גלויות

ברכת "תקע בשופר גדול" - היא הברכה המסמנת את המפנה בתפילת שמונה עשרה. כל הברכות עד עכשיו היו תפילות על ענייני הפרט. הפרט זקוק לְדעת, זקוק למחילה, זקוק לתשובה, זקוק לגאולה מצרות, זקוק לרפואה וזקוק לפרנסה. מברכת "תקע בשופר גדול" ואילך, אנו עסוקים בעניינים הנוגעים אך ורק לכלל ישראל ולא לפרט.

פותחת הברכה ב'תקע בשופר גדול לחרותנו'. אם כן הסממן העיקרי של הגאולה, הוא ראשית כל   - החרות כלומר העצמאות המדינית של עם ישראל. כשאנחנו מדברים על גאולה, אין הכוונה למאורע מיסטי, או מאורע רוחני, כי אם למאורע בעל משמעות משפטית - פוליטית. זאת היציאה מעבדות לחרות, כפי שאמרו רבותינו בתלמוד (שבת קנא ע"ב): "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". ועל זה אנחנו מתפללים: "תקע בשופר גדול לחרותנו".

ומדוע אנו מתפללים דווקא שהשופר יהיה גדול? וכי מה רע בשופר בינוני, או בשופר קטן?! הטיב לפרש זאת מרן הרב קוק במאמרו "שופרות" (מאמרי הראי"ה עמ' 268), בו הסביר שהשופר הוא ההתעוררות של עם ישראל לגאולה. המוטיבציה לגאולה יכולה להיות ממינים שונים. היא יכולה להיות בבחינת "שופר גדול" - התעוררות להיפגש עם הקב"ה בארץ ישראל – "לאוקמא שכינתא מעפרא" (זהר מקץ רג ע"א). כאשר המוטיבציה לעליה לארץ ולחונן את עפרה, אינה באה מתוך מוטיבציה של קודש כזו שמצאנו אצל תלמידי הגר"א, כי אם מתוך רגש לאומי בריא – זהו "שופר בינוני", של עם החפץ לשוב אל ארצו כדי לשוב אל חייו הלאומיים הנורמליים הטבעיים. השופר הגדול בהלכה הוא השופר של איל (שו"ע או"ח תקפ"ו א), והוא המשובח ולכתחילה, אך בדיעבד "כל השופרות כשרים" (שם), וזהו השופר הבינוני של כל בהמה כשרה.

אך לפעמים אין עם ישראל חפץ להיגאל, לא מתוך מוטיבציה של קודש וגם לא מתוך מוטיבציה לאומית פשוטה ובריאה ככל עם. כי אם מתוך צרות הגלות, מתוך שהאומות רודפות אותנו. זהו שופר טמא – "שופר קטן", שאין אנחנו חפצים בו כלל וכלל. אך בדיעבד לפי ההלכה, כשהאדם לא מצא, לא שופר גדול של איל, ולא שופר בינוני של שאר חיות, הרי הוא יכול להסתפק גם בשופר קטן - כלומר שופר של בהמה טמאה, אך "אין מברכים עליו" (עי' משנ"ב שם). משום שכל שהוא "מין קללה" אין מברכים עליו (משנה ברכות ו ד). אין אנחנו חפצים בגאולה הבאה באופן כזה, אם כי גם באופן כזה הרי זו גאולה.

אנו חפצים שהקב"ה יתקע - כלומר יעורר אותנו דווקא בבחינת שופר גדול לחרותנו, לא מתוך שופר קטן.

הכתוב אומר: "ביום ההוא ייתקע בשופר גדול" (ישעיה כז יג), ולא נאמר מי הוא התוקע. אך בתפילה אנו אומרים "תקע בשופר גדול" - אנחנו אומרים שהקב"ה הוא התוקע, הוא המעורר. ההסבר להבדל הוא, שבעולם הזה אנו פונים לקב"ה שיתקע משום שלנו אין כח לתקוע. אך לעתיד לבוא יתברר, ש"קודשא בריך הוא וישראל חד הוא" (זהר אמור צה ע"א), ולכן לא יהיה ברור מי התוקע - האם עם ישראל הוא הגואל את עצמו? או האם הקב"ה גואל אותו? ובסוף יתברר שגאולת ישראל את עצמו היא בעצמה הגאולה שהקב"ה עושה בנו, ואין הפרש בין זה לזה.

יהי רצון שנזכה לגאולה שלימה.