הרב אורי שרקי
וַיִּשְׁלַח מַלְאָך
לבירור זהותו של הגואל הראשון
מהחוברת
"גָּאַל יִשְׂרָאֵל -
על גאולה ראשונה וגאולה אחרונה",
אברהם כהן - ארז הוצאה
לאור,
ירושלים, חשון תשס"ו.
כל הזכויות שמורות
למחבר ולארז הוצאה לאור.
***
ההקדמה לחוברת "גָּאַל יִשְׂרָאֵל"
החוברת המוגשת בזה מכילה שני מאמרים שנכתבו בהשראת תורתו של מו"ר הרב יהודה ליאון אשכנזי זצ"ל. האחד העוסק בדמותו של משה רבנו, הינו סיכום של דברים שנאמרו באזכרת הרב בשנת תשס"ד.
המאמר השני הינו ניתוח של סוגיה במסכת סנהדרין, על פי שיעורים שזכיתי לשמוע מפיו, בתוספות משלי.
רבנו, שמבטו החודר ידע לדלות ממעמקי תורה שבכתב ותורה שבעל־פה יסודות להבנת מהלכי תקופתנו הגדולה והסבוכה, השפיע על דור שלם של שומעי לקחו, ודבריו שנשארו בעיקרם בגדר תורה שבעל־פה עדיין נדרשים להיוודע בציבור הרחב. יהיו דפים אלה לעילוי נשמתו הצרורה בצרור החיים.
תודתי העמוקה נתונה לאברך החשוב ר' עז בלומן שליט"א, שאלמלא הוא לא היו הדברים רואים אור.
אורי שרקי
***
לעילוי נשמת רבנו הגדול הרב יהודה ליאון אשכנזי זצ"ל
א. הקדמה
הדברים שלפנינו נאמרו על-ידי רבנו בהזדמנויות שונות מסביב לנושא הנידון. למי שרגיל בתורתו של רבנו לא יהיו הדברים חדשים, אולם יש בהם טעם חדש ככל ששאלת הזהות היהודית במדינת ישראל מתרחבת. אין כיום סיעה או מפלגה שאיננה נדרשת לשאלות היסוד בדבר יחסה של תרבות ישראל אל התרבות הכללית, ולימוד מעמיק בפרקי האבות והיווצרות האומה הוא המפתח לליבון עניינים אלו.
הדברים שלפנינו
הינם פרי עיון במשנתו של מו"ר הרב יהודה
ליאון אשכנזי ("מניטו") זצ"ל, בדמותו של
משה רבינו גואל ישראל, עפ"י תמליל מודפס של
דבריו.
ב. גואל ומקבל התורה
משה רבנו מופיע בתורה בשני תפקידים שונים: הוא מושיען של ישראל ובד בבד הוא גם נותן התורה. אפשר היה שאדם אחד ימלא את תפקיד הגואל, ואדם אחר ימלא את תפקיד נותן התורה, משום שאלו שתי זהויות שונות. אין זה הכרחי שאדם הגואל אומה ונותן לה עצמאות מדינית יהיה גם גדול הנביאים [1]. והנה, ההשגחה העליונה שלחה את אותו אדם כדי שימלא את שני היעודים, ויש כאן כבר לימוד גדול: אין תורה שאיננה קשורה לעצמאות מדינית, והתורה היא מרכיב מרכזי בזהות הלאומית שנוצרת.
עיקר העיסוק שלנו יהיה בהיבט הראשון באישיותו של משה רבנו: משה בתור הגואל, המוציא אותנו ממצרים, כיוון שיש בו השלכות לאופייה של הגאולה האחרונה. כלל נקוט בידינו מדברי הגמרא: "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה" [2].
התורה מספרת לנו
מעט מאוד על חייו של משה רבנו. הפרטים שיש
בתורה על חייו של משה מצטמצמים לתקופה של
כשלוש שנים: מקצת מהדברים שקרו לו בצעירותו
ובבגרותו, מה שאירע בשנה הראשונה לצאת ישראל
ממצרים, ומה שאירע בשנה הארבעים לצאת ישראל
ממצרים. מתוך מאה ועשרים שנה ישנן מאה ושבע
עשרה שנה שהתורה איננה מדברת עליהן. כנראה,
אותן מאה ושבע עשרה שנה אינן נדרשות כדי להבין
את כוונת הבורא בתורתו, אך אותן שלוש שנים הן
חיוניות.
ג. גואל מבחוץ
משה רבנו נולד כאישיות חיצונית לאומה. משה גדל מחוץ לשעבוד, ואפילו מחוץ לתחושת הזרות – בעוד שבשבטו, שבט לוי, על אף שלא נתקיימה בו הגזירה: "ועבדום וענו אותם", נתקיימה הגזירה: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" [3]. במשה עצמו לא התקיימה הגזרה הראשונה ואף לא השנייה. משה היה בן בית במצרים, בארמונו של פרעה. השאלה שעולה היא: מדוע בחרה ההשגחה דווקא באדם כזה, בגורל אנושי כזה, להיות גואלם של ישראל?
אפשר להתבונן על כך משני היבטים, ושניהם נמצאים במשנת הרב אשכנזי. הראשון הוא עיקרון כללי בדברי חז"ל: "אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים" [4], כלומר, המשועבד איננו יכול להיות המקור של השחרור. מוכרח שיהיה גורם חיצוני המשחרר את העציר מבית מעצרו, משום שמדרגת השחרור איננה חלק מעולם השעבוד ולא תוכל להיווצר מתוכו. לכן, בגאולת ישראל, צריך להופיע גורם חיצוני לאומה לגמרי. המהר"ל מפראג שואל: מדוע אשתו של משה רבנו לא הייתה יהודיה, כיצד גואל האומה נושא מדיינית לאשה? הוא מתרץ זאת כך: אם משה היה נושא יהודיה, הוא היה שייך למשפחה מסוימת באומה ונהפך לסקטוריאלי. נשא משה אישה חיצונית לאומה, כדי לשמור על היותו אישיות כללית [5].
ההיבט השני הינו יותר עמוק, ורבנו הדגיש אותו פעמים רבות: קיימת חשיבות רבה לעובדה שמצרים היא זו שתורמת את הגואל. התרבות הכללית מוכרחה להיות שותפה בגאולת ישראל מן האומות, משום שהגאולה איננה גאולתו של עם ישראל בלבד, אלא גאולתה של האנושות כולה, כדברי הרב קוק זצ"ל: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו" [6]. מצרים היא אם כל התרבויות, יתכן שהיא אף הגדולה בכל התרבויות שבכל הזמנים, ובימי משה היא הייתה ראש התרבות האנושית. לכן, אם האנושות צריכה להיגאל, צריכה להיות שותפות של מצרים ביצירת תהליך הגאולה של עם ישראל [7].
אפשר לומר שזוהי המשמעות של הביטוי "יציאת מצרים". אם היינו רוצים להתייחס ליציאת עם ישראל ממצרים, היה צריך לקרוא למאורע זה "יציאת ישראל" או "היציאה ממצרים". הביטוי "יציאת מצרים" מורה על כך שהיוצאים מהשעבוד הם מצרים. על כל פנים זו הציפייה, שמצרים תצא מן השעבוד, ומשום כך יש הכרח שמשה רבנו יגדל כמצרי [8].
על מנת שתהליך
כזה יצליח, יש הכרח שהנשמה של אותה אישיות
תהיה טהורה לחלוטין. בלידתו של משה נאמר: "ותרא
אותו כי טוב הוא", והאר"י ז"ל אומר שלא
נותר בנשמתו של משה כל יסוד רע. כל הבירורים
שנשמה צריכה לעבור בעולם הזה, נעשו בטרם ירדה
נשמתו של משה לעולם הזה, ונשמתו הייתה טהורה
לגמרי
[9].
לכן, למרות שמשה רבנו היה נתון במעמקי
המצריות השקועה בחמישים שערי טומאה, הוא נשאר
בטהרתו מכל הבחינות.
ד. הבחירה
נתבונן בלימודו של הרב אשכנזי סביב הפסוקים.
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת־בַּת־לֵוִי:"
הכתוב מעלים מאתנו את שם האיש והאשה מבית לוי. בפסוק הבא: "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי־טוֹב הוּא" – היה מתבקש מן הכתוב להמשיך בקריאת השם: "ותרא אותו כי טוב הוא, ותקרא את שמו טוביה", שהרי מקובל במקרא שסיפור תגובת האם בלידה משמש טעם לקריאת שמו של הוולד. אך הכתוב סתם ולא פירש לא את שם הילד ולא את שם אמו. כך גם שם אחותו איננו מוזכר: "ותתצב אחותו מרחוק", וכן שמה של בת פרעה. כביכול רוצה הכתוב לומר לנו שמשה רבנו אינו שייך מבחינת שורש נשמתו, לא לישראל ולא למצרים. משה רבנו הוא נשמה טהורה שבאה מן האור הראשון של בריאת העולם [10]. נראה גם שחז"ל מבינים זאת כך, לכן הם מקבילים את הפסוק: "ותרא אותו כי טוב הוא" לפסוק: "וירא אלוהים את האור כי טוב" [11].
אמנם, גם מי שנשמתו טהורה, קיימת בו עדיין אפשרות הבחירה, יהיו לו התמודדויות. לא יהיו אלו נטיות שפלות אל סיבוכי יצרים, כי־אם האחריות והחופש לבחור אילו אידיאלים ראויים להופיע בעולם ואיזה מבין המגמות יש להוציא כעת לפועל.
וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת־פַּרְעֹה וַיְהִי־לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן־הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:
בת פרעה קוראת לו משה, זהו שם מצרי. ישנן שתי שיטות אצל חוקרי המקרא לגבי משמעות השם. שיטה אחת טוענת ש"משה" היא מלה מצרית שפירושה "בן", הדבר מתיישב עם המילים הקודמות: "ויהי לה לבן ותקרא שמו משה". שיטה אחרת טוענת ש"משה" פירושו "מים", דבר זה מתיישב עם המשך הפסוק: "כי מן המים משיתהו". על כל פנים, מדובר כאן בשם מצרי [12]. יש לשים לב לכך, שאנו יודעים מהכתוב את שמו המצרי של הגואל, "משה", אך לא את שמו העברי. אך נתבונן בהמשך הפסוק:
"וַתֹּאמֶר כִּי מִן־הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:"
המילה "ותאמר" נראית מיותרת. הרי אם בת פרעה היא המדברת, ניתן היה לכתוב: "ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו" או "כי אמרה כי מן המים משיתהו". המלה "ותאמר" מראה שיש כאן מישהו חדש. רבי יצחק אברבנאל אומר שהדוברת כאן היא יוכבד. יוכבד, שדברה עברית, אמרה "כי מן המים משיתהו" [13], האם העברייה נתנה דרשה עברית לשם המצרי: את משית אותו מן המים, ולכן השם מתאים. זהו חלק מבירור הזהות של משה שיש בה כפילות, ושתי הזהויות מופיעות בשם אחד.
"וַיְהִי | בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו:"
מהי משמעותה של "גדילה" זו לאחר שנאמר בפסוק הקודם "ויגדל הילד"? חז"ל אומרים, ורש"י במקום מביא את דבריהם: "הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו". ה"גדילה" כאן נושאת משמעות של "שלטון", משה, מטבע הדברים, הופך להיות ראש ממשלת מצרים האחראי, בין היתר, על בנית הפירמידות. הוא אחראי על כך שהעברים ימשיכו לבנות. הוא יודע שהוא הבן המאומץ של פרעה מלך מצרים, ראש ההיסטוריה האנושית של תקופתו, ובבא הזמן הוא ייקרא להיות היורש של פרעה. אך מנגד הוא בוודאי יודע שהוא הבן של עמרם, ושעמרם הוא ראש שבט לוי וראש שבטי ישראל [14]. בעתיד הוא עשוי להיות למלך ישראל מטבע לידתו. עליו להחליט באיזו היסטוריה הוא ישתלב, או, יותר נכון, בעד איזו היסטוריה הוא ינקוט עמדה.
לכן, "ויגדל משה ויצא אל אחיו". רבנו אברהם אבן עזרא אומר: "אחיו – אלה המצרים", הרמב"ן אומר: "אחיו – אלה העברים". כביכול משה הלך לבדוק: האם האבן־עזרא צודק או הרמב"ן: "וַיֵּצֵא אֶל־אֶחָיו", הלך לבדוק מי הם אחיו, אל מי להשתייך.
"וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" – לפי הרמב"ן, התבונן בצערם ועבודתם של העברים, לפי האבן־עזרא "סבלות" בתנ"ך אינה מילה שמורה על סבל, אלא על מטלות, "ויפקידהו על כל סבל בית יוסף". כלומר, משה יצא לראות האם העבודה של המצרים מתבצעת כמו שצריך. אם כך, עדיין אין לנו הכרעה.
"וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ־עִבְרִי מֵאֶחָיו:"
"וירא" – מה רואה משה במקום המפגש של שתי הזהויות שהוא עצמו מתלבט ביניהן? "איש מצרי" – איש במובן של חשיבות, משה רואה את מצרים כיצירה חשובה, "מכה איש עברי" – גם העברים הם יצירה חשובה. אבל הוא רואה שהאיש האחד מכה את האיש השני. "מאחיו" – כאן משה מחליט שהוא בצד של המוכה. זוהי קביעה מוסרית הדומה במקצת לרומנטיקה השמאלנית: מי שנרדף הוא הצודק.
הרב אשכנזי הדגיש שבשלב זה בחיי משה ההזדהות שלו עם עם ישראל קדמה להתגלות האלהית אליו, ונבעה מסיבות מוסריות. משה זיהה את עם ישראל כמי שמייצג את המוסר. השאלה היא האם הזיהוי הזה צודק רק מכיוון שעם ישראל הוא המוכה, אנו נראה בהמשך שמשה חזר בו מהקביעה הזו, אבל בשלב הראשון כך מכריע הגואל. כך גם מצאנו את דפוס הגאולה בדורות מאוחרים: תיאודור (בנימין זאב) הרצל גדל בתרבות האוסטרית, והוא עסוק בשאלה האם למען תיקון העולם צריך להצטרף אל התרבות הכללית, ואם כן אז באופן מוחלט, או, האם צריך לנקוט עמדה אחרת שתשמור על הייחוד היהודי. אבל כשהוא רואה את מה שעושים לדרייפוס, הוא כותב את "מדינת היהודים" ומקים את ההסתדרות הציונית [15]. "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחֽוֹל:"
מה פירוש "כה וכה"? אפשר לומר שמשה הסתכל לשני הכוונים, ימינה ושמאלה, ולא ראה אנשים. אבל אם לא היה שם איש – איך למחרת כולם ידעו שהוא הרג את המצרי? נאלץ אם כן לומר ש"ויפן כה וכה" מוסב על העברי ועל המצרי. כך גם מפרש רש"י, שמשה רבנו התבונן על המצרי, וראה ברוח הקודש [16] שמהמצרי לא יופיע עוד טוב בעולם. בפסוק הקודם ראינו שיש "איש" עברי מול "איש" מצרי, שתי מציאויות חשובות, אך מבחינת משה, המצרי הפסיק להיות "איש", מצרים חדלה לתפוס מקום. לכן "וַיַּךְ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחֽוֹל:", לא נאמר כאן "איש מצרי", מכיוון שמשה רבנו הבין שכל מה שיישאר ממצרים יישאר טמון בחול.
"וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי־אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:"
משה יוצא להיפגש עם היהודים עצמם, לבנות את האומה. הוא פוגש מציאות קשה של מחלוקות ומפלגות. התגובה להגעתו מפתיעה: "וַיֹּאמֶר מִי שָּׂמְךָ לְאִישׁ שַּׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ", שאלה מוזרה ביותר, שהרי משה היה הממונה מטעם פרעה שליט מצרים – יש לו זכות להרוג את כל מי שהוא רוצה, וברור שהוא יכול גם לשפוט אותם! אלא שמבחינת היהודים, כל זמן שהיית מצרי הייתה לך זכות להרוג את מי שאתה רוצה מבינינו, אבל עכשיו כשחצית את הקווים והחלטת להצטרף אלינו, אתה צריך להוכיח את עצמך, אתה צריך לעמוד בקריטריונים הפנימיים שלנו.
"הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת־הַמִּצְרִי וַיִּירָא משֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:"
מפרש רש"י: "נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך". זה טוב שהם משועבדים, מכיוון שזו חברה מושחתת, חברה שיש בה לשון הרע, ולחברה זו אסור להגיע לעצמאות מדינית. משה רבנו מודה שהייתה לו טעות כשהוא סבר שכל מי שנרדף גם צודק.
משה רבנו נמצא עכשיו במצב שבו אין לו אחיזה לא במצרים ולא בישראל: ברור לו שגם מצרים וגם ישראל אינן הכתובת של המוסר. "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־משֶׁה" – פרעה שומע שמשה אינו מוגן לא על ידי מצרים ולא על ידי ישראל. אם משה היה מזדהה עם עם ישראל, פרעה לא היה מנסה להרוג אותו מכיוון שהוא שייך להנהגת העם. אמנם זהו עם של עבדים, אבל בכל זאת עם שלם. לכן נותר למשה רק לברוח, מכיוון שהוא נשאר ללא מקום.
"וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל־הַבְּאֵר:"
מה משמעות החזרה על המלה "וישב"? מבאר רש"י: "מיעקב אבינו למד שלא נזדמן זיווגו אלא על הבאר". כלומר משה רבנו הלך לעשות את מה שיעקב אבינו עשה, דהיינו: להקים את עם ישראל. כך גם משה רבנו מנסה להקים עם סגולה חדש על ידי אחד מבני אברהם שהולידה לו קטורה: מדין [17]. הרב אשכנזי היה אומר שהרבה פעמים יש חיפוש כזה, יש יהודים שהתייאשו מהתרבות האירופאית אחרי השואה, אבל הם התייאשו גם ממדינת ישראל, אז הם מחפשים עם שלישי להיות הציוניים שלו... [18]
במדין למד משה "יהדות". יתרו מלמד אותו את מסורתו של אברהם אבינו. כל הקניין של בית המדרש של שם ועבר עבר ליתרו [19]. עשרות שנים משה מכין את עצמו לשליחות זו של הקמת אומה: הוא נהיה נביא, ובמשך ארבעים שנה הוא לוקח את הצאן אל המדבר, עד הר האלוהים. ארבעים שנה משה רבנו מנהיג כבשים, ואחריהן יש לו עוד ארבעים שנה להנהיג אחרים, להביא אותם אל הר האלוהים [20]. משה הוא ההצלחה של בית מדרשו של יתרו.
אחרי ארבעים שנה
של התעלות, משה רבנו שומע את דבר ה', בסנה הבוער.
"וַיֹּאמֶר
יְהֹוָה
רָאֹה
רָאִיתִי
אֶת־עֳנִי
עַמִּי
אֲשֶׁר
בְּמִצְרָיִם",
שואל הרב אשכנזי: וכי לא ידענו שעם ישראל
במצרים? אלא כוונת דבר ה' היא: עם הסגולה איננו
מדין. עמי – הם אלה שבמצרים. משה כבר בן שמונים
שנה בשלב הזה, ובגיל שמונים הוא שומע שעם
הסגולה הוא בכל זאת עם ישראל. אמנם קושייתו של
משה עדיין עומדת: כיצד יכול להיות שעם שיש בו
לשון הרע, הוא עם הסגולה? מבאר הרב אשכנזי: "עֳנִי
עַמִּי
אֲשֶׁר
בְּמִצְרָיִם",
מה גרם לעוני של עם ישראל, למצבם המוסרי השפל
– "אין עני אלא בדעת"? השעבוד במצרים. זו
תכונה חיצונית להם, ולא תכונה עצמית. הרב קוק
היה אומר: "וירעו אותנו המצרים" - המצרים
עשו אותנו רעים
[21].
לכן צריך להוציא את עם ישראל
משם.
ה. השליחות
משה מתמנה לשליחות כפולה: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל־פַּרְעֹה" זו שליחות אחת, "וְהוֹצֵא אֶת־עַמִּי בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:" זו שליחות שניה. הקב"ה מבקש לגלות את אלהותו לעיני שני עמים: אל מצרים תחילה, ולאחר מכן אל עם ישראל [22]. אך דבר זה יוצר קושי שהרי לכל אחד מהם נדרש שליח אחר – למצרים נדרש יהודי כדי ללמד על אלוהיו, וליהודים נדרש מצרי על־מנת לשחררם מן השעבוד, והנה הקב"ה אומר למשה לבצע את שתי השליחויות! תגובתו של משה היא: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל־הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי" כלומר, אמור לי מהי זהותי האמיתית, במיוחד משום שהטלת השליחות הכפולה עלי מקשה עלי עוד יותר את השאלה באיזו זהות עלי להופיע, "כִּי אֵלֵךְ אֶל־פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:" ?
עונה לו הקב"ה: "כִּי־אֶהְיֶה עִמָּךְ" . מי ששולח אותך אל בני ישראל הוא שם "אהיה", הקב"ה המתגלה כמנהל ההיסטוריה: "אהיה עמם בגלות זו, אהיה עמם בגלות אחרת" [23]. אתה נשלח אל עם ישראל בשליחות לאומית על מנת שיופיעו על במת ההיסטוריה: "כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:". אך כלפי פרעה ישנה התגלות של הנהגה שונה: "וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת כִּי אָֽנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ", מי ששולח אותך אל פרעה הוא שם "אנכי". "אנכי" הוא שמו של נותן התורה: "אָֽנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֽוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", וכך הוא גם המשך הפסוק: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת־הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּֽעַבְדוּן אֶת־הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:". ובאמת בני ישראל נמשכו אחרי שם "אהיה", ויצאו ממצרים על־מנת לממש את זהותם הלאומית, והמצרים נמשכו אחרי שם "אנכי" – הערב רב נמשך ליציאת מצרים בעיקר לשם קבלת התורה. "בהוציאך את העם ממצרים", "העם" הם הערב רב. להם יש מוטיבציה דתית, הם נמשכים אחרי המיסטיקה שבמנהיגותו של משה. סוגיית הערב רב הינה רחבה מאוד, ואין כאן המקום להאריך בה.
השיחה בסנה הייתה שיחה ארוכה מאוד, חז"ל אומרים שהיא נמשכה מספר ימים. משה מסרב לצאת אל השליחות, אף-על-פי שהקב"ה בעצמו מצווה אותו על כך. טענתו היא: אינני יודע לדבר. אין הכוונה לחוסר יכולת מילולית של נשיאת נאומים, כוונת משה היא שהוא איננו בא מאותו רקע תרבותי. הגואל מופיע מהרקע של התרבות הכללית, ולכן גם כאשר הוא מדבר על רעיונות יסודיים מתורת האבות, הדבר נשמע זר. לכן משה חושש שדיבורו לא יפעל עליהם. טענתו האחרונה של משה היא: "שְׁלַח־נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח:", ומפרש רש"י: שלח את מי שאתה רגיל לשלוח, כלומר את אהרון. אהרון גדל בבית המדרש, הוא מעורה בהנהגה הדתית והם מכירים אותו. הוא יהיה מקובל עליהם: שלח נא ביד תשלח.
התגובה מפתיעה מאוד: "וַיִּחַר־אַף ה' בְּמשֶׁה". מדוע מופיע חרון אף? הרי זו ענווה! "וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַֽהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּֽי־דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא" אהרון וההנהגה הדתית אכן יודעים לבנות את הרקע הדתי, אך אין להם יכולת מדינית. השיח של בית המדרש איננו עסוק בבניה ממשית של הגאולה, השיח שלו מרדים כל יוזמה: "בעזרת ה' יתברך אנחנו נצא מהגלות הזו, באחרית הימים ישלח לנו הקב"ה גואל, אל תדאגו, סבלנות, אמונה, בסוף נצא מפה...". ולכן רק משה, היודע טכסיסי מלכות, ראוי לשליחות זו. אולם יש כאן תוספת: "וְגַם הִנֵּה־הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּֽוֹ:", משה רבנו דאג שמא אהרון לא יקבל את הנהגתו, כיוון שהוא גדל בבית מדרש חיצוני, ואם אהרון לא יצטרף, יהיה קשה יותר לבנות את האומה. אומר לו הקב"ה: אהרון אתך. יחד עם ההנהגה המדינית תופיע דמות רבנית, כמו הרב קוק, שתתן אישור לכל המהלך, ותודיע שזו הדרך בה בחר ה' לגאול את האומה.
יש כאן נקודה
מעניינת. בכל תולדות ההסתדרות הציונית,
ואחריה בממשלות ישראל לדורותיהן, במשך מאה
שנה, ההנהגה הציונית החילונית דאגה באופן
מתמיד שתהיה לפחות דמות דתית אחת בקואליציה.
גם כאשר לא צריכים אותו מבחינה פוליטית,
מוכנים לעשות מאמצים על־מנת שישב שם רב כלשהו.
יש איזושהי הרגשה של צורך בגושפנקא ממי
שמזוהה בתור ההמשך של הזהות הישראלית
לדורותיה.
ו. לגיטימיות השאלה
שמא נאמר: איך
אפשר להגיד על משה רבנו, איש האלוהים, שהוא
מתלבט אם להיות מצרי או יהודי או מדיני? הרי זו
כפירה בסגולת ישראל! הרב אשכנזי היה רגיל לומר
עיקרון חשוב ביותר מבחינה פרשנית: כששאלה
נשאלת בפעם הראשונה בהיסטוריה היא לגיטימית,
כי צריך לברר אותה לפחות פעם אחת, וכשמשה רבנו
שואל את השאלות האלה הוא הראשון בהיסטוריה
ששואל אותן. מי ששואל את אותה שאלה פעם נוספת,
לאחר שהתקבלה תשובה, הוא אפיקורוס, אבל מי
ששואל בפעם הראשונה, הוא צדיק גמור
[24].
ז. שלש תקופות
נמצא, שישנן
שלוש תקופות בחייו של משה, וכולן בנות ארבעים
שנה
[25].
ארבעים שנה הוא היה "כאילו" מצרי,
ארבעים שנה הוא היה "כאילו" מדייני,
וארבעים שנה הוא היה ישראלי, בלי "כאילו"
- הוא מצא את עצמו. הרב אשכנזי היה מקביל את
הדבר לתיאור חייו של רבי עקיבא: ארבעים שנה
הוא היה "כאילו" עם הארץ, ארבעים שנה היה
"כאילו" תלמיד ישיבה, וארבעים שנה היה
רבי עקיבא. זוהי הקבלה מעניינת: עם הארץ
מושווה למצרי. אפשר לומר שעם הארץ הוא מי שיש
לו דרך ארץ, ואת הדבר הזה חיפש רבי עקיבא
בתקופתו הראשונה. אדם שאין לו תורה יכולה
להיות לו דרך ארץ, משום שאותה אנחנו לומדים
הרבה פעמים מהתרבות הכללית. זו סוגיה ארוכה
במשנתו של הרב אשכנזי, וראוי להאריך בה.
מעניינת גם ההקבלה בין תלמיד ישיבה למדייני:
אנו למדים שללכת למדבר וללמוד את תורת אברהם,
זה עדיין לא להיות 'ישראל'. עם ישראל הוא מי
שאחרי שלמד את התורה יצא לכבוש את הארץ. כל זמן
שהאדם בישיבה, הוא במכינה לקראת כיבוש הארץ.
בארבעים השנה האחרונות של רבי עקיבא, כשהיה
הוא עצמו, אז נלחם ברומאים ותמך בבר כוכבא
[26].
ח. בעל השמועה
האמת היא שכשמעתי את הדברים האלה של הרב אשכנזי, הרגשתי שהוא מדבר קצת על עצמו. גם עליו עברו שלוש תקופות בחיים: תקופה אחת שבה הוא גדל והתגדל באלג'יריה, תקופה שניה שבה הוא התגדל בצרפת, ותקופה שלישית שבה הוא "גמל" בארץ ישראל. זה אולי קצת נועז, אבל נראה לומר שכשהיה הרב באלג'יריה, עם כל נאמנותו למסורת אבותיו, ועם כל קבלת האבות השורשית והעמוקה שהייתה מנת חלקו, עדיין היה שואל את שאלת זהותו: כשלמד בתיכון, והמורה הצרפתי שלו היה מדבר על האדם הפרימיטיבי, הוא היה אומר לעצמו: אם הגוי הזה צודק, אז הסבא שלי פרימיטיבי. היה עליו לצאת אל אחיו ולהחליט האם הוא צרפתי או יהודי? זאת השאלה שהוא עסק בה, במיוחד היות ויהדות אלג'יריה, עם כל החיבה והנוסטלגיה שיש לנו אליה, הייתה פטריוטית כלפי צרפת בלי שום ספק. הוא אומר כאן בטקסט שלפנינו שהרבנים בצרפת, וזה כולל את אלג'יריה, הרגישו צרפתים. בשלב השני, כשהוא כבר היה בצרפת, הוא למד דווקא להיות יהודי. כלומר, הוא למד את תורתו של מורו הגדול, הרב יעקב גורדין, שלימדו את השורשיות הייחודית של תורת ישראל. זה מקביל לשלב השני בחיי משה, וגם בחיי רבי עקיבא. בשלב השלישי בחיי הרב אשכנזי, כשנמשך אחרי תורתו של מורנו הגדול, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, אז הבין שהוא גם ישראלי. אפשר לומר שכאן נמצאת התמצית של הגדרת הזהות של האיש "מניטו".
עוד צריך לומר שכשלימד את הרעיונות האלה, עשה הרב חסד גדול עם עם ישראל. הדברים האלה אינם רק עוד תרגיל בפרשנות של התנ"ך, מבריק ככל שיהיה, יש פה משהו אחר. מניטו הציל דור שלם שעבר את מעברי הזהות האלה, והסביר לאותו דור: דע לך, שתהפוכות הזהות שאתה עובר, הן תהפוכות הזהות של האומה כולה ושל משה רבנו בפרט. זה לגיטימי, זה בפנים, כבר דברו עליך בתורת משה.
אחד היתרונות של התורה של הרב אשכנזי הוא שמה שהוא לימד היה נכון. אמר לי פעם אחד ממשתתפי השיעור ב"שערי אורה": שמעתי הרבה רבנים, אבל תמיד הרגשתי שהם מדברים "על" הדבר שהם רוצים ללמד, כשאני שומע את הרב אשכנזי אני מרגיש שהוא אומר את הדבר עצמו. זה שבח גדול, הראוי לתורתו של רבנו הגדול.
הערות
1. ביטוי לשניות התפקידים ניתן לראות בכך שזיגמונד פרויד אכן סבר ששני משה היו.
2. מגילה יד, א.
3. בראשית טו, יג.
4. בראשית ה, ב.
5. גבורות ה', פרק יט.
6. מגד ירחים, חודש ניסן. וע"ע אורות ישראל פרק ה 'ישראל ואומות העולם' ואכמ"ל.
7. ומה שמצאנו במדרש: "וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה" (שמות רבה א, כו) והובא בספר נצח ישראל פרק כו לעניין העדר מצרים וחורבנה, איננו סותר לכך, שכן השיטה המצרית ודאי ראויה להישבר על־מנת שמצרים עצמה תיגאל, ועיין בכת"י גבורות ה' (הוצאת מכון המהר"ל, תשנ"ט) פרק י"ח בהוספות שאינן לפנינו: "מפני שהמלכות שיש בעולם תתעלה מתוך מלכות רביעית אל מלכות שהוא יותר במדריגה, והוא מלכות מלך המשיח, נמצא כי מלכות שיש בעולם תתעלה מתוך מלכות רביעית. וכן אצל מרע"ה, שמתוך מלכות מצרים היה מתעלה המלכות שבעולם אל מדריגה יותר נפלאה ועליונה. ולפיכך נמצא היה מרע"ה וגדל בבית פרעה. והבן הדברים אלו היטב מאוד כי הוא ענין נפלא, וזה הפירש הוא קרוב אל הפירש אשר אמרנו כנגד בפנים אחרים, והוא הנכון בלי ספק."
8. עיין בהרחבה ב"אל"ף בי"ת של יהדות" לר' הלל צייטלין הי"ד עמ' 77.
9. עיין גבורות ה' פרק יז בעניין 'כי טוב הוא'.
10. עיין גור אריה שמות א, טו: "לא רצה להזכיר שם האב ושם האם של משה עד לידת משה, לומר לך כי משה היה מתוקן לגאולה מו' ימי בראשית, ומאחר שמשה מתוקן לגאולה מששת ימי בראשית - לא היו אבותיו עיקר אצלו".
11. סוטה יב, א.
12. עיין בכל זה בחומש תורה שלמה פרשת שמות פרק ב אות עג.
13. ניתן לדקדק כך מן הכתיב: 'משיתהו', כלומר את משית אותו, וכן דקדקו במדרש הגדול לפירוש שונה: "משיתהו כתיב, אמרה ריבון העולמים את משיתהו ולא אני".
14. עיין רמב"ן ב, כג: "שהכתוב אמר: 'ויגדל משה ויצא אל אחיו' שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם...".
15. אמנם, אין זה התיאור ההיסטורי המדויק של השתלשלות המאורעות, אבל זהו הרושם הציורי שנותר מהם לדורות.
16. את הביטוי 'רוח הקודש' וכן מה שאמרו חז"ל שהרגו ב'שם המפורש', יש להבין בתור הכרה רוחנית עליונה הנובעת מעומק האינטואיציה הנשמתית השרויה בכל אדם ישר בעולם, כדברי התנא דבי אליהו פרק י: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו", שהרי כל זה מתרחש בטרם התנבא משה, ובמפורש אמרו חז"ל: "בשעה שנגלה הקב"ה למשה טירון היה משה לנבואה" (שמות רבה ג, א) וק"ו בשעת הכאתו את המצרי.
17. ניתן למצוא לכך הד בדברי יוסף בן מתתיהו שכתב ב'קדמוניות היהודים' ש'צפורה היתה דור ששי לאברהם ומשה דור שביעי'. ולעניין שייכות מדיין לקדושה, עיין תקנת השבין לרצה"כ מלובלין אות ו (כה, א במהדורת רוזנטל־ורשא).
18. ניתן להביא ראיה לכך שעניינם של ישראל לא הוברר למשה רבנו עד מעמד הסנה. בתקוני זהר מח, א: "כד נולד משה אתמר ביה לגבי בת פרעה 'ותרא אותו כי טוב הוא', דחמאת עמיה שכינתיה, ומיד דנגעה איהי ביה אתדכיאת ואתסיאת מצרעתא דילה, ומשה אתדבקת ביה צרעת, כמה דאת אמר והנה ידו מצורעת כשלג, דבההיא זמנא דנגעה ביה בת פרעה, פרחת שכינתא מניה, ובגין דא כד בעא לאתקרבא לגבה בסנה, אמרה ליה אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך, עד דיתפשט מההוא גופא דנגעת ביה בת פרעה..." וא"כ הייתה שייכת בו אותה צרעת עד מעמד הסנה, והיא רומזת לכך שעוד טרם התבררה בעולם מעלתם של ישראל: "וכבר נרמז ענין הצרעת, בעת הבוסר שלא נגמרו הדיעות להבין ערכם הנשגב של ישראל..." (עין אי"ה ברכות ב פ"ט, ו). ובגמרא נאמר שצרעתה היא 'גילולי בית אביה' (סוטה יב, ב), ומשלים לדברי הזהר שכאן.
19. עיין פרקי דר"א (חורב) פרק לט ובתרגום יונתן שמות ב, כא בדבר ה'מטה שנברא בין השמשות ונמסר לאדם הראשון' והיה נטוע בגנו של יתרו עד שבא משה, וא"כ קיימת מסורת של 'דעת אלהים' באנושות ('מטה האלהים' אשר חקוקים עליו האותות) ומשה מקבל אותה אצל יתרו.
20. עיין שמות רבה כד, ג: "'ויסע משה את ישראל' הדא הוא דכתיב: 'ויסע כצאן עמו' כאיזה צאן כצאנו של יתרו, מה צאנו של יתרו יצא מן הישוב למדבר, כך ישראל יצאו ממצרים למדבר שנאמר (שם) 'וינהגם כעדר במדבר'." וכן שם ב, ב: "ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן".
21. עולת ראי"ה ב, רעח.
22. "וְיָֽדְעוּ מִצְרַיִם כִּי־אֲנִי ה'" ז,ה, "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:" ו,ז.
23. עיין רש"י על ג, יד.
24. השאלה שעולה מתולדות חייו של משה רבנו היא כיצד נהג ביחס לעבודה זרה שהיתה הנהוגה בבית פרעה? יש לזכור שבטרם הוכרעה אצל משה רבנו שאלת מרכזיותם של ישראל או של מצרים, הובנה אצלו העבודה כאופן המפגש של אותה תרבות עם האלהות באופן שהוא לגיטימי גם לפי אמונת הייחוד, בפרט אצל האליטות הדתיות של מצרים שידעו את האמת שבורא עולם אחד הוא בכל אופני העבודה (רמב"ם הל' ע"ז, פ"א, ה"א). לפי זה, עבודה שהיא זרה לישראל עשויה להיות עבודת ה' כשרה לאומה אחרת. וכך מפורש ברבנו בחיי (דברים לא, טז ד"ה אלהי נכר). ובספר שערי אורה לר"י גיקטיליא שער ו: "כי ה' יתברך נתן כח וממשלה ושבט ביד כל שר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו ונקרא שם השר אלהים לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו". ובזוהר ח"ב לד,ב נאמר שנתירא משה מפני פרעה שהוא התנין הגדול, משום שעדיין לא ידע האם המדה האלהית המתגלה בו עליונה מזו המתגלה בפרעה. במהלך הדורות, התדרדרה העבודה "הזרה" ונהייתה "עבודת אלילים" הבזויה. והד לתפיסה זו יש אצל יוסף בן מתתיהו בפירושו המפתיע לכתוב "אלהים לא תקלל" כמתייחס אל אלהי העמים, יחד עם ביקורתו החריפה נגד האלילות. עי' נגד אפיון ב, לג-לה.
25. בראשית רבה ק, י.
26. הלכות מלכים יא, ג.