הרב אורי שרקי
כי תשא - סיכום שיעור על הפרשה
מתוך סדרת שיעורים על ספר שמות, מכון מאיר, סיון תשס"ו
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
נשיאת ראש
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם"
הפירוש הפשוט של נשיאת ראש בנ"י הוא ספירתם. בכל זאת, הביטוי "לשאת ראש" הוא יחודי, לכן נציע פירוש נוסף:
הראש הוא החלק הגבוה באדם. נשיאת ראש, א"כ, מטרתה להבליט את החלק הגבוה באדם. רוצים להבליט ענין יחודי, שורשי בעם.
במה הפרשה שלנו עוסקת? בחטא העגל. מדוע התורה מקדישה לכך חלק כה משמעותי ממנה? מה המטרה בביקורת הזו כלפי העם?
התורה באה להראות עד כמה אנו עם סגולה. להראות לנו שהסגולה איננה פונקציה של המעשים, אלא היא טבועה בנו. לכן אין לנו במה להתגאות בכך, שכן היא אינה תלויה בנו.
הדבר מתקשר לדבריו המפורסמים של הרב קוק ב"אגרות ראי"ה", אגרת תקנ"ה, בתגובתו אל הרידב"ז שטען כי אין לקרב את החילוניים שבדורם:
"ומה שכתב מר לתמוה עלי, במה שאני מקרב את הכל, גם את פושעי ישראל כי להחזירם בתשובה, וכתבתי לו ברמז כוונתי: שכל מי שהוא מוכשר לעסוק בפנימיות רזי תורה, ומתמלא יותר מאור החסד של תורת חסד, ועליו החובה לעסוק בתיקון נפולים ובקירוב רחוקים, שבלשון חכמי הסוד נקרא זה גם כן בכלל 'ליקוט ניצוצי הקדושה מתוך הקליפות'. ומצא בזה סתירה לברכת המינים... ישים נא כבוד גאונו ליבו לדברי ואבאר לו, לא בלשון של סתרי תורה, שחושב מר להיות כבר יודע שאינו יודע בהם. אלא, בדברים פשוטים באמת – אלו ואלו דברי א-לוהים חיים.
ידע הדרת גאונו, ששני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת ישראל וההתקשרות האלוקית עמהן. האחד הוא – סגולה. כלומר, טבע הקדושה שבנשמת ישראל בירושת אבות... והסגולה הוא כח קדוש פנימי, מונח בטבע הנפש ברצון ה' כמו טבע כל דבר מהמציאות שאי אפשר לו להשתנות כלל...
והשני – הוא ענין בחירה. זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד תורה...
החלק של הסגולה הוא הרבה... אלא שברית כרותה היא שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כי אם לפי אותה המידה שהבחירה מסייעת את גילויה, על כן הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדשות האמונה ותלמוד תורה".
לכל יהודי יש שני צדדים – סגולי ובחירי [1]. הסגולה בזמן הזה מתגלה רק דרך הבחירה. במילים אחרות, אדם שהוא צדיק זוכה לשני דברים: יש לו הקדושה של היותו צדיק (תורה, מצוות ומעשים טובים), ובנוסף לכך הדבר חושף ומגלה את הקדושה הסגולית שבו. מכאן, שאמנם הסגולה אינה מותנית במעשים, אך ההתגלות של אותה סגולה כן מותנית בהם.
חטא העגל הוא הזדמנות פז לגלות את הסגולה הפנימית של עמ"י, שאף על פי שחטאו – נותרו בסגולתם.
אגב, מי שמתגייר – מקבל את הקדושה הסגולית. מתי? כאשר הוא מגיע לבית הדין ומתגייר הוא מקבל נשמה. הגמרא במסכת שבת אומרת שנשמות של גרים העתידים להתגייר היו בהר סיני. אין הכוונה שלכל גר כבר היתה נשמת יהודי, אלא שיש נשמות שהן ב"מצב המתנה" וכל הבא להתגייר זוכה לנשמה כזו.
*
"...ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם: זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש"
מדוע יש נגף כאשר סופרים? כי כאשר עוברים מן האיכות לכמות, יש פוטנציאל לנפילה. הפתרון: נותנים מחצית השקל שמראה את השייכות שלי אל שורש נשמת האומה. למה דווקא חצי? כי החצי תמיד מזמין את ההשלמה של החצי השני.
*
לכפר על נפשותיכם
"ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה ונתת אתו בין אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים: ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם..."
למה צריך כיור? לשם טהרה. מעניין שכלי זה לא הופיע לא בפרשת תרומה ולא בפרשת תצווה. בתרומה ניחא שלא הופיע, כיוון שאין שם חטא – שכן זוהי פרשיתו של משה. לעומת זאת, בפרשת תצווה כן היינו מצפים שיופיע הכיור, הואיל והיא עוסקת בתורת אהרון שמיועדת לחוטא. אלא שבפרשת תצוה עדיין אין חטא, פרשת תצווה מדברת רק על האפשרות של חטא – ואז די במזבח הנחושת כתוספת על תורת משה. אך כאשר יש טומאה בפועל (בחטא העגל), אז צריך גם את הכיור. (הקב"ה מקדים תרופה למכה ולכן פרשת הכיור מופיעה בתורה לפני חטא העגל).
ומדוע דווקא נחושת? נחושת היא מלשון "נחש". חטא נגרם על ידי ההשפעה של הנחש על נפש אדם.
בספר דניאל המלך נבוכדנאצר חולם חלום. בבוקר הוא לא זוכר אל חלומו והוא קורא לדניאל לאחר שהרג כמה מחכמי בבל. דניאל מגלה לו את חלומו ואת פשרו. בחלומו הוא ראה פסל גבוה מאוד העשוי מארבע מתכות: ראש מזהב, ידיים וחזה מכסף, מתניים מנחושת ורגליים מברזל וחרס. לאחר מכן יש אבן שמפילה את החרס וכל הפסל נופל.
דניאל מסביר לנבוכדנאצר שחלומו מסמל את ההיסטוריה של כל המעצמות. הזהב – זוהי בבל (מלכותו של נבוכדנאצר). הידיים והחזה – זוהי מלכות פרס שבאה אחריה (יקרה, אך פחות). המתניים מנחושת – זוהי מלכות יוון, ולבסוף – ברזל וחרס, מלכות רומי.
למה יוון היא דווקא במתניים? כי זהו מקום הערווה. רגילים לחשוב שמלכות יוון היא פילוסופיה, אך האמת היא שהיוונים היו מומחים גם לגוף וגם לרוח. מה שהיה החסר היה האחדות בינהם. וכך אמר רבי יהודה הלוי: "אל תפתך חכמה יוונית אשר אין לה פירות, כי אם פרחים".
כל עוד רואה אתה את בני מצד האיכות - אז הם מחוברים יחד לנשמתם, שכן בנשמה מנוחת הסגולה, ואז לא שייך בהם חטא. ברגע שדנים את ישראל שלא מתוך האיכות, אז הם כבר אינם מחוברים לשורש נשמתם, הם מפורדים זה מזה, או אז החטא נזכר וצריך לכפר על נפשותם.
*
שמן משחת קודש
"ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים: וקדה חמש מאות בשקל הקדש ושמן זית הין: ועשית אתו שמן משחת קדש רקח מרקחת מעשה רקח שמן משחת קדש יהיה"
מהו אותו שמן משחת קודש? זהו שמן בו משחו את הכהנים לדורותיהם ואת המלכים. כמה פעמים בהיסטוריה הכינו את השמן הזה? פעם אחת בלבד, בימי משה, ומאז הכנתו ע"י משה במדבר לא נעשה שנית. זהו שמן שבכדי להכינו היה צורך בכחצי טון זיתים.
מטרתו של השמן היא להראות שיש יסוד נצחי לאומה, ולכן השמן לא נגמר לעולם.
המיקום של השמן דווקא כאן הוא כדי להדגיש שלמרות החטא של עמ"י שיופיע בפרשה יש לעם יסוד של נצח, שאינו תלוי בחטאיהם. (אותו שורש של תחילת הפרשה).
*
החלבנה
"ויאמר ה' אל משה קח לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה, סמים ולבנה זכה, בד בבד יהיה"
נספור: "סמים" – שניים, "נטף, שחלת וחלבנה" – חמישה עד כה. "סמים" – אותה כמות שהיתה עד כה, שוב – סה"כ עשרה. ובנוסף לכל אלו – לבונה זכה.
מדוע הקטורת מופיעה כאן? בשביל החלבנה. המיוחד בחלבנה הוא שיש לה ריח רע, וכששורפים אתה עם יתר הסממנים, היא נותנת ריח טוב. זהו משל לרשעים שצריך לכלול אותם בתוך הקודש, אחרת הקטורת כולה פסולה. כל זה מופיע כרקע לחטא העגל (שוב אותו מוטיב).
אחד עשר הוא השורש של החטא. כל דבר שבקדושה הוא בעשרה. אחד עשר הוא היציאה מן הגדר.
*
יהודה ודן
"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה: ואמלא אתו רוח א-להים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה... ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר צויתך"
שני האומנים הראשיים הם בצלאל ואהליאב – הראשון ממטה יהודה והשני ממטה דן. ההבדל בין שני מטות אלו הוא שיהודה הוא הנעלה מכל השבטים – שכן המלכות אצלו בקביעות, ודן הוא השפל שבכולם - הוא ההפך מהמלכות, זהו השבט האנרכיסטי:
למשל נאמר: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". חז"ל אומרים שהיה זה שבט דן שהיה הענן פולטן בגלל שעבדו ע"ז. העבודה הזרה שלהם היתה פסל מיכה, שהיה התגובה למלכות ישראל באותם ימים. המלכות בישראל עברה מצפון לדרום: היא החלה ביהושע בן נון משבט אפרים שממוקם בשומרון. לאחריו, המלכות עברה לשאול משבט בנימין – באזור ירושלים, כאשר אשת שאול היתה מבנות שילה משבט אפרים. לאחר מכן המלכות עברה לדוד משבט יהודה, שנשא את בת שאול (שוב המלכות עוברת דרומה בהדרגה). בדיוק בתקופה זו מסופר בספר שופטים שאנשי שבט דן עזבו את הדרום ועברו צפונה, וכן חטפו את פסל מיכה ולקחו איתם את נכד משה שימלוך עליהם. כלומר, הם רצו להפך הסדר ההיסטורי. מסופר בספר אלדד הדני מתקופת הגאונים שכשירבעם רצה להלחם ברחבעם, הוא פנה אל שבט דן בכדי להלחם בשבט יהודה, הם אמרו שהם לא ילחמו באחיהם ועזבו את הארץ והלכו לנהר פישון והתיישבו שם. במעברם לאיזור שהוא דרומה ממצריים הם ניסו שוב לחזור אחורה בזמן, לפני יציאת מצריים, לפני הופעתו של ישראל כעם שבו יכולה להיות מלכות.
דוגמא נוספת היא שמשון הגיבור משבט דן שנמסר לפלשתים כשהוא קשור בחבלים והוא חובל בהם ותוקפם. הוא נושא גויה בגלל שהיא "ישרה בעיניו". דרכו אינה כדרך שאר השופטים, הוא היה אנרכיסט ביחס אליהם.
אגב, שני שבטים אלו קרוים אריה: "גור אריה יהודה, ו-"דן גור אריה יזנק מן הבשן".
מכל זאת אנו למדים שבכדי לבנות את המשכן צריך את המעולה שבשבטים ואת השפל שבהם – צריך את כל סוגי השבטים בכדי שהשכינה תשרה בישראל.
*
חכמת האותיות של בצלאל
חז"ל אמרו כי: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ".
מכאן למדנו:
א. שמים וארץ נבראו באותיות
ב. צריך חכמה גדולה בכדי לדעת לצרפן
ג. המשכן בנוי בתבנית אותן האותיות
למה בדיוק התכוונו חז"ל במימרא זו?
אצל אפלטון מופיע הרעיון של עולם האידיאות הגורס כי עולמנו הוא השתקפות של עולם עליון. רעיון זה מהיכן מקורו? מבני שם. בתרבות השמית היה מקובל לומר שהמקדשים מטה מכוונים כנגד מקדשים של מעלה. כיוון שהמקדש הוא תמצית של כל העולם כולו, אז ממילא אפשר לומר שמקדש של מעלה הוא עולם האידאות המקביל לכל עולמינו. להבדיל, במשכן משה הדברים מפורשים בכתוב: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, וכן תעשו" - משמע שיש משכן תבניתי שהמשכן שלנו הוא ההשתקפות שלו. לכן צריך חכמה רבה בכדי להשיג השגות עליונות, להבין כיצד בנוי העולם האידאי ואיך הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בעולם שלנו.
משכן של מעלה הן האותיות בהן נבראו שמים וארץ. נסביר: העולם נברא ע"י דיבור, אמירה ("בעשרה מאמרות נברא העולם"). דיבור מורכב ממילים המורכבות מאותיות. כלומר, האותיות הן אבני היסוד של המילים. עוד יותר מכך, הדיבור הוא ביטוי ממשי לרצון. הרצון של האדם מתגשם ע"י המילים. מצד שני, כל מילה בפני עצמה היא ג"כ סוג של רצון. גם המילה עצמה כוללת רצונות בתוכה – כל אותו ואות היא רצון בפני עצמה. דוגמא לכך היא האות מ' שהיא הביטוי האוניברסלי של תינוק כשהוא קורא לאימו: אמא, ממי, ממושקה... לא בכדי, שכן שורשה בפעולת היניקה, בטבע, ולא בכדי בעברית, האות מ' היא מ' המקור. כלומר, לכל הדברים הללו יש שורשים אפילו בטבע.
חכמת האותיות היא החכמה לדעת איך האותיות – שהן בעצם אבני היסוד של הרצון הא-לוהי - מקבלות צורה בעולם שלנו, בתבנית המשכן, וזאת בכדי שהשכינה תשרה עליהם. לכן בוודאי שיש צורך בחכמה גדולה, חכמה א-לוהית ע"מ להתעסק בכלי המקדש, ולא די ב"כשרון טבעי".
אגב, המילה "אות" הוא מלשון "להתאוות" המבטאת רצון. מילה זו מתחילה ב"או", שזהו איווי לא מבורר עדיין. כאשר מוסיפים את האות ת' אז כבר הדבר מתווה את הצורה הברורה, הרצון קיבל את צורתו. יש ספר בשם "ריש מילין" של הרב זצ"ל שמברר את הדברים בצורה עמוקה.
"ואמלא אתו רוח א-להים בחכמה ובתבונה ובדעת"
חכמה – השגת עצם הדבר. בינה – יכולת הבחנה. דעת – הפנמה. תבונה היא בינה שיש בה צד של מעשה, ולכן בפסוק כאן המדבר על עשיית המשכן יש שימוש בתבונה ולא בבינה.
*
שבת
"ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם"
אנו רואים כאן ציווי על שמירת שבת והענשה על מי שאיננו שומרה, ובזה חותמים את הנאמר בהר סיני, שהחלה בפרשת יתרו. לכאורה, מה עושה השבת במיקום זה (בסמוך למשכן)?
(אגב, כשמשה יורד מן ההר הדבר הראשון אותו הוא מצווה הוא השבת, ורק אח"כ על המשכן. את זה אפשר להסביר בכך שמשה מצווה בכיוון ההפוך – הוא קיבל מלמעלה למטה, וכעת הוא מחזיר מלמטה למעלה).
חז"ל למדו מסמיכות השבת למשכן שמה שאסור לעשות בשבת נלמד ממה שנעשה עבור עבודת המשכן, ונרחיב על כך אי"ה בפרשת ויקהל.
בכדי לספק את התמיה שלנו - לפחות באופן ראשוני - נאמר כי השבת והמשכן חד הם. השבת היא המשכן שבזמן. כלומר, ע"י השבת יש לנו מפגש עם הא-לוהות בזמן, וע"י המשכן יש לנו מפגש עם הא-לוהות במקום.
*
לוחות האבן
"ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע א-להים"
חז"ל נותנים לנו תיאור יחסית מוגשם של מסירת הלוחות: הלוחות ארכן ששה טפחים, שני טפחים בידי משה, ושני טפחים בידי הקב"ה, ושני טפחים חלק באמצע. שואל המהר"ל: מדוע חלק שני טפחים? מדוע לא היתה נגיעה ממש בין ידיהם?
תשובתו היא כי אדרבה, אם לא היה "חלק" לא היה חיבור. ישנה הלכה: שנים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. זה נוטל עד היכן שידו מגעת, וזה נוטל עד היכן שידו מגעת, והשאר יחלוקו. (מה שאמרו שיחלוקו את כל הטלית מדובר שהם אוחזים בקצות הטלית).
ז"א, שאם היה מגע בין ידי משה לידי הקב"ה אזי לא היה חיבור, שכן היתה חלוקה ברורה – מה ששייך לעליונים שייך לעליונים, ומה ששייך לתחתונים שייך לתחתונים. דווקא זה שיש טפחיים ריקים באמצע גורם לחיבור, הופך את המצב לכך שהם שותפים לדבר.
בכלל, דווקא הנתק שיש בין הנברא לבורא הוא זה שמחבר ביניהם. יש מחשבה דתית הגורסת כי בכדי להגיע אל הא-לוהות צריך לעלות ולעלות באיזשהו רצף לינארי עד לא-לוהות. לפי מה שראינו אין הדבר כן, אלא עולים ועולים – עד שמגיעים למקום ממנו צריך לקפוץ, ואז אפשר להמשיך ולעלות...
ניתן לדייק זאת מהנאמר בסולם יעקב נאמר: "סולם מוצב ארצה" – לכיוון הארץ, מכאן שהסולם עומד בשמים. מצד שני נאמר: "וראשו מגיע השמימה", מכאן שהוא עומד דווקא בארץ. מסקנה – יש שני סולמות, וביניהם "ריק".
הזמן בו אדם נמצא לפני אותו ריק הוא זמן מסוכן, זהו זמן שבו עמלק מחכה בפתח. זהו זמן שבו יש העדר הכרת הנוכח – היכולת לעמוד מול הא-לוה ולומר לו "אתה", למרות שכל המסכים כבר הוסרו ולכאורה אין הפרדה בינך לבין הבורא.
הפסוק מדבר א"כ על רגע נשגב של האנושות כולה, שבו יש מפגש נקודתי בין האינסוף לבין הנברא. היינו מצפים שהאירועים הבאים יהיו טובים לא פחות, והעולם כולו יהיה מושלם. בדיוק ברגע הזה מגיע חטא העגל.
"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו א-להים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו"
המדרש בירושלמי מדגיש זאת ואומר שהדרישה לעשות את העגל הייתה בדיוק ברגע בו משה אחז את הלוחות, ויותר מכן – ביקש הקב"ה לקחת את הלוחות, וגברו ידי משה.
המהר"ל אומר שידי משה גברו כיוון שהתורה מטרתה להינתן, ולכן ידו של המקבל גברה. כלומר, השאלה היא מהי בעצם התורה – האם התורה היא חכמה שמיועדת לחכמים ולראויים לקבלה, ואם הם אינם ראויים – היא נלקחת בחזרה (כאשר עמ"י חוטא למשל), או שמא התורה היא דיבור ה' אל עמו, ואז אין משמעות לדיבור אם אין אם מי לדבר.
חטא העגל מתאר איזושהי הוה אמינא שאם עמ"י חוטא הוא יחדל מלהיות חס וחלילה, כלומר שהדבר הניתן חשוב יותר מאשר המקבל, וכאן התברר שהמקבל (עמ"י) חשוב יותר מהתוכן הניתן (התורה). ועל אף שמשה מכה בעמ"י, הוא מכה רק באלו שחטאו ולא בכל העם.
המהר"ל ב"נצח ישראל" אומר שיש מאבק בין הנבדל לבין הטבע. הטבע דורש אחידות, והנבדל דורש חריגה. החריג והאחיד מתנגדים זה לזה. למשל – עשו ניסוי עם 100 אפרוחים, 99 מתוכם בצבע צהוב, ואחד שחור. בפועל, הצהובים הורגים את השחור, וזאת כיוון שהחריג הוא בלתי נסבל.
כעת המפגש של משה - החריג - עם האינסוף הוא דבר חריג ביותר שהטבע מתנגד לו והוא מנסה להשיב את ההומוגניות, לכן לא יתכן שעמ"י יגיע למעלה עליונה ולהיות נשגב מכל העמים ע"י קבלת התורה, מבלי שהטבע, יצר הרע, יביע התנגדות למהלך. כמעט בכל פעם שאדם עולה – יש גם משיכה לנפילה. לפי זה החטא הוא כמעט בלתי נמנע, וזה מה שראינו כבר בפרשת משפטים: "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך", ורש"י אומר שם שהקב"ה בישר להם שיחטאו. כלומר, הטא העגל הוא כבר מוכרח מעת נתינת התורה, אך מבחינה חינוכית כמובן הקב"ה לא יכול לומר זאת בפירוש ולהתיר את החטא.
אם נביט בפסוק נראה כי מה שהתחיל את כל הסיפור היה "בשש משה לבוא". כלומר, אין התעוררות של העם לחטא העגל אלא עד שמשה ממש מקבל את הלוחות. כל זמן שאין נוכחות א-לוהית השוכנת באדם בדמות הלוחות, אין שום נטיה באדם לעבוד ע"ז. דווקא כשהגיע הזמן לקבלת הלוחות ע"י הא-לוה, והן עוד לא הגיעו, דווקא אז יש התעוררות לעבוד ע"ז.
מבט פשוט על החטא יגרוס כי הלוחות השניים הם בדיעבד.
[1] אנו מברכים בבוקר: "ברוך שלא עשני גוי". מכאן שמצד האמת האדם בחר להיות יהודי, שכן יכל להיות גוי. כך כתוב במסכת ראש השנה, דף י"א: "כל מעשי בראשית לדעתן נבראו", ורש"י על אתר: "שאלן אם רוצים להברא ואמרו: 'כן' ".