בהר - שביעית, יובל ועבדות (סיכום שיעור)

הרב אורי שרקי

בהר - שביעית, יובל ועבדות

סיכום שיעור (מכון מאיר, חשון-כסלו תשס"ח) - עוד לא עבר את עריכת הרב

ויקרא, פרק כ"ה, פסוק ח': "וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות בשנים תשעו וארבעים שנה".

כל עניין קדושת הימים בישראל הוא לפי הספרה 7. כל שבעה ימים אדם נפגש עם שבת. אשה מטהרת לבעלה בשבעה נקיים. ביציאת מצרים סופרים שבעה שבועות עד לקבלת תורה. לאומה יש שבעה ימים טובים זכר ליציאת מצרים. ולאדמה יש שנת שמיטה לאחר 7 שנים. הכלכלה, שהיא מערכת עוד יותר רחבה, מתאפסת לאחר 7 שמיטות – בשנת היובל. היקום כולו מתאפס כל 7,000 שנה. מהפרט הקטן ועד ליקום כולו הכל הולך בכפולות של 7. וכך כתוב לגבי הבריאה: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש", ולא נאמר: "כי במשך ששת ימים ברא". אלא הקב"ה ברא עולם שקיים ששת ימים - 6,000 שנה. כל יום של הקב"ה הוא 1,000 שנה, כמו שנאמר לאדם הראשון: "כי ביום אוכלך ממנו תמות", והוא מת בגיל 930 - כלומר, ביום הראשון של הקב"ה. וכן דויד המלך אומר: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור...". מכאן אנו לומדים כי המבנה של ששת אלפי שנות ההיסטוריה הוא כמו מבנה של ששת ימי הבריאה ולכן הגר"א יכל לחשב לפי סיפרא דצניעותא כי בתש"ח יברא העולם. לכן משמע שכל המשימות ההיסטוריות שלנו צריכות להיות מסוימות בששת אלפי שנות ההיסטוריה ואלף שנות השבת. וכן יש מחזורים גדולים יותר של כל ההיסטוריה של 50,000 שנה – כלומר, יובל של כל שנות ההיסטוריה. הגמרא אומרת כי הקב"ה בלילה חולף ב-18,000 עולמות שיש לו. כל עולם כזה הוא 50,000 שנה עד שמגיע ליובלו. יוצא שהיחידה הכוללת של הזמן היא 900,000,000 שנה. האם עולמות אלו מקבילים או ברצף? האר"י אומר בו זמנית ורבי נחוניא בן הקנה אומר כי זה ברצף.

והשאלה היא מדוע התורה מדברת על זה ברמז ולא במפורש? למה לצמצם את הבנתנו רק לעולם שלנו ולא לדעת את הכל? כי אם נדע איזה פסיק קטן אנחנו, אנחנו לא נתייחס ברצינות לעולם שלנו. כמו שבספר "הכוזרי" המלך שואל את החבר על מה שאומרים ההודים שיש להם ספרי היסטוריה מלפני מיליון שנה. ומה מפריע לחבר אם העולם בן 5,000 שנה או מיליון שנה? העיקר שהעולם נברא ויש אדון לעולם. מה משנה בין כמה העולם?! אלא שאם ההיסטוריה כל כך ארוכה אז אין שום חשיבות להיסטוריה שאני יוצר כי כל דבר תרבותי שאני אצור כמה זמן יחזיק? ששת אלפים שנה - עוד 20,000 שנה לא יזכרו את זה וזה מכניס ייאוש בלבבות. ההודים לא אומרים שהעולם הוא בן מיליון שנה אלא דווקא שההיסטוריה היא בת מיליון שנה. ביהדות יש עניין שנקרא "תורת הגלגולים" - עליה מדברים בשקט ובנסתר. ואילו ההודים מדברים על זה כל הזמן . והמסקנה שלהם היא: כי אין עניין בלעשות כלום ולתקן את העולם כי ממילא בגלגול הבא הכל יסתדר . כמו שעזריאל קרליבך כתב בספרו "הודו" כי הוא פגש את ראש ממשלת הודו והוא אמר לקרליבך על כל הבעיות שיש בהודו ואז קרליבך שאל את רה"מ: "אז מה לעשות?", ורה"מ אמר: "רואים שאתה לא הודי: הודי לא היה שואל מה לעשות אלא מה להיות". היהודי שואל: "יש בעיה - אז אך נפתור אותה?". ההודי שואל: "יש בעיה - איך אני אחווה אותה?". הוא לא מעוניין בפתרון.

נגיד שאני חי מאה שנה ואני זוכר את סבא שלי ורואה גם את הנכד שלי. אז אני מקיף 150 שנה. ביחס ל-6,000 שנה זה חלק לא מבוטל וזה לא בטל בשישים. אדם יכול לבנות דבר ולחוש כי יש משמעות למה שהוא עושה כי הוא בונה את העולם. לכן כאשר התורה מדברת אתנו היא מדברת על התחום הקרוב אותו אנו מסוגלים לקלוט. לא מדברים על העולם הבא כי אתה לא יכול לקלוט אותו אלא מדברים על אריכות ימים שהיא הדרך לעולם הבא.

חלוקת השביעיות בזמן היא לא תמיד אותו דבר. לעיתים הקדושה היא בתוך השביעייה ולעיתים מחוץ. למשל בכל שבוע יש שישה ימים והיום השביעי הוא הקדוש שבת. לעומת זאת חג השבועות זה שבעה פעמים שבע ויום החמישים הוא מעל. וכן יובל יש שבע שמיטות והיובל הוא אח"כ. אדם נולד, שבעה ימים ערל וביום השמיני ימול. מה ההבדל? כל פעם שמדובר על חרות זה מעל. כי לעולם הטבעי יש טבע שלא ניתן לצאת ממנו (המספר 6 הוא מספר הטבע). ואילו 7 זה היציאה לחירות מעל הטבע. היובל הוא הזמן בו אנו משתחררים משעבוד העבדים ושיעבוד הקרקעות לכן יש מימד שמעל הטבע ב-50. וכן מילה האדם יוצא לחירות מיצר העריות. השבת היא מעין עולם הבא מעין היום השמיני ואנו מחכים ליום השמיני. בסוף כל אחד מימי בראשית נאמר" "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" וכו'. ואז אומרים: "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי... ויכל אלוקים את כל אשר עשה...". לא נאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי". כי אנו עדיין ביום השביעי, כל המציאות וההיסטוריה היא ביום השביעי. רק במקדש כתוב: "ויהי ביום השמיני...", כי המקדש הוא במדרגה אחרת והוא איך יראה העולם במדרגת היום השמיני של ראיית פני ה'. זה מסביר מדוע המקדש נחרב – כי הוא שתל זר בעולמנו ולכן העולם דוחה אותו. לכן זה טבעי שהוא נחרב והזמן בו הוא בנוי זה החריג. לכן במקדש אמרו שם הויה ולא שם אדנות כי הוא במדרגת היום השמיני. בית המקדש השלישי לא ייחרב אך לא יתקיים לנצח. המקדש יתקיים רק 830 שנה (תוספות חכמי אנגליה בסוף מסכת סנהדרין). ואז הקדושה שלו תלך ותתפשט עד שהעולם כולו יהיה מקדש.

שאלה: האם יש חשיבות לזה שנאמר: "העשירי יהיה קודש לה"?

תשובה: כן, יש מדרגה של העשירי והיא לעתיד לבוא.

כלכלנים אומרים כי יש דבר הנקרא מחזור כלכלי. לכלכלה יש סדר ותהליך שחוזר על עצמו. צריך לראות איך הוא חוזר. אפשר לראות את היובל בתור מסגרת המבקרת את המחזור הכלכלי. כלומר, הכל, כל ההשקעות, נמצא בתוך איפוס של היובל. אתה מוגבל בהשקעות בקרקע ובעבדים וכו' למשך 50 שנה. התקופה הממוצעת בה אדם פעיל כלכלית היא של 50 שנה, כך שכל אדם פעם אחת בחייו הכלכליים עובר מחזור של איפוס הכלכלה מחדש.

פסוק ט': "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם".

לכן היום בו אמורים לתקוע בשופר לפי התורה הוא יום כיפור.

{הרמב"ם אומר כי אסור לחשב את זמן ביאת המשיח, אך אפשר לחשב את זמן חזרת הנבואה. ולכן משמע כי מותר לחשב דברים שהם לא ביאת המשיח.}

יוצא שצריך לתקוע בשופר ביום כיפור - ואנחנו נוהגים לתקוע בשופר בר"ה. היכן זה כתוב? אלא יש גזירה שווה: "החודש השביעי" בין יוה"כ לר"ה - ומכאן למדנו. אך יוצא שעיקר התקיעה היא ביוה"כ בזמן היובל. היובל הוא זמן של חירות בעוד ר"ה הוא זמן של מלכות. בעצם יש כאן סתירה - כי חירות היא ההפך ממלכות (קבלת עול שמים). ריה"ל אמר: "עבדי זמן - עבדי עבדים הם, עבד ה' - הוא לבדו חופשי". כאשר אני משתעבד למישהו אני אף פעם לא חופשי כי יש לו רצון שהוא לא הרצון שלי. לעומת זה כאשר אני עבד ה' אני פוגש את עצמי ולכן אני בן חורין באמת. אך אם נעמיק יותר נראה כי אני לא יכול לקבל עול מלכות שמים אלא אם כן אני בן חורין באמת. ולכן אמרו חז"ל שאין לך עוסק בתורה באמת אלא בן חורין. לכן בספרא כתוב: "המליכוני עליכם בשופר של חירות". אומר הרב קוק שהחילונות הגיע לעולם על מנת ליצור זהות יהודית חופשיה שתוכל לקבל עול מלכות שמים מתוך חופש באמת.

מידות הראי"ה: "האמונה בטהרתה על ידי אפשרות של כפירה..." - אם אתה מאמין כאשר אתה חופשי גם לכפור זו אמונה אמיתית, אבל אם אתה מאמין כי אתה מפחד לכפור זו לא אמונה אמיתית.

גם ביוה"כ התקיעה בסופו היא זכר ליובל. וזה יום של חירות מהעבודות ולכן אנו תוקעים בשופר.

שאלה: למה חג הפסח שהוא חג החירות הוא חג של שבעה ימים ולא של שמונה?

תשובה: יש מימונה וסעודת המשיח של חב"ד כי זה בא לסמן כי חסר משהו בפסח. וכן חג הפסח הוא לא חג החירות השלמה - הוא חג החופש. יצאנו לחופשי מעבדות מצרים, אך לא הגענו לחירות פנימית.

הירושלמי אומר כי הראשון שאמר הלל הוא פרעה, שכן נאמר: "הללויה הללו עבדי ה'...", וזה דבר שיכול לומר רק מי שהוא לא עבד ה' ואומר לעבדי ה' לומר הלל. כאשר הייתה מכת בכורות פרעה קם בלילה והורה למשה ואהרון לצאת . משה ענה שאנחנו לא גנבים ולא נצא בלילה. אמר פרעה: "אני מפחד שנקבל עוד מכות. תצאו עכשיו!". אמר לו משה: "אם אתה מפחד - תשחרר אותנו עכשיו". החל פרעה מצווח ואומר: "אתם לא עבדיי יותר, אתם עבדי ה' - "הללוהו עבדי ה'...". לכן אנו רואים כי ברגע שאנו לא עבדים של מישהו אחר אנו מיד הופכים להיות עבדי ה'. נאמר בהושע: "אנוכי ה' אלוקיך מארץ מצרים..." - ולא "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". כי כבר במצרים ה' היה אלוקינו.

איך נקבע יובל? ברגע שכל עמ"י יהיה בארץ ישראל, ויש אומרים שצריך גם מסודר לפי שבטים בנחלות, אז מתחילים לספור שבע שמיטות ועושים יובל.

מה עושים העבדים מר"ה ועד ליוה"כ? הם לא משתעבדים ולא חוזרים לבתיהם אלא יושבים ועטרותיהם בראשם ואוכלים ושותים ושמחים. מי משלם את הארוחות האלו? בעל הבית. מהם העטרות? זר של עלי דפנה שמסמן כי הם משוחררים ואין אדון מעליהם. אותם עשרה ימים הם ימים של חירות. פשט הגמרא הוא שזה כולל גם את יוה"כ כי כתוב 10 ימים.

פסוק י': "וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשבו".

"תשבו" - גימטרייה תש"ח.

פרק כ"ה, פסוק ל"ט: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד... עד שנת היובל יעבוד עמך...".

יש הבדל בן ההלכה כפי שהיא נאמרת באותה שעה ומשמעותו בזמן משה לבין משמעות הפסוק לדורות. כי בספר דברים יש פסוק שסותר פסוק זה. כאן מפעילים את הכלל של שני פסוקים המכחישים זה את זה.

שאלה: האם אפשר לומר כי יש הלכות שיש לשים אותם בצד עד לעוד כמה דורות ורק שם הן תהינה שייכות?!

תשובה: יש הוראת שעה של נביא ויש הוראת שעה של בית דין שמורים לשעה לעבור על דברי תורה, ואילו לעיתים אין לנו כוח להורות אך אנו נותנים לעם לעשות מה שהם רוצים. כי לא יכולים להורות הוראה כי תצא מזה תקלה ולכן אנו נותנים להם לעשות לבד - כמו תקנת ערבות ששם עמי הארצות הזיזו את האבנים בשבת ללא הוראה. כך גם בבניין הארץ, אם הקב"ה היה מבקש מהרבנים להחליט איך להקים מדינה על פי ההלכה, היו יושבים על זה כל כך הרבה עד שהיו מחליטים ש"שב ואל תעשה" עדיף. לכן הקב"ה שלח את עבדו בן גוריון שהחליט שקודם מקימים מדינה ורק אח"כ יטופלו העניינים האלו. רק לאחר שהוקמה המדינה התיישבו בתי דין ומכונים לדון איך מכניסים רוח תורה במדינה שכבר הוקמה.

אך אדם צריך לעשות הכל לפי ההלכה ולא לעשות חשבונות אלוקיים של איך מה שאני עושה הוא מתחבר לתוכנית האלוקית.

מדוע הפרשיות שעוסקות בעבדות לא ניתנו מיד אחת אחרי השנייה? אלא מדובר על ענין מורכב; חלק שייך לפרשת משפטים, חלק לויקרא וחלק לדברים. זה בשל העובדה שהמצוות במשפטים ניתנו מיד לאחר יציאת מצרים וקבלת תורה, ואז איך יכול להיות מצב של עבדות?! לכן אומרים: אם יש לך עבד עברי שחרר אותו אחרי 6 שנים ואם הוא רוצה להישאר כעבד אז זה לא ראוי ולכן הוא יהיה עבד לעולם. ואילו בויקרא הנושא הוא דיני אחיזה בארץ, היובל ופעולתו ולכן מדובר על שחרור העבדים ביובל וחזרת העבד לנחלתו ולא על שחרור עבדים לאחר שש שנים - למרות שבפועל עבד משתחרר לאחר שש שנים ואם יש יובל באמצע הוא משתחרר בו. בדברים מדובר על סיכום נושא העבדות.

פסוק מ"ד: "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה. וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו... והיו לכם לאחוזה... ובאחיכם בני ישראל לא תרדה בו בפרך".

אם אתה רוצה לקנות עבד שיהיה לנחלה וירושה אתה תקנה עבד מהגויים מסביבך ולא מאחיך בשל האחדות.

שאלה: מדוע אדם יכול לקנות עבד כנעני אך לא יכול לשחררו?

תשובה: יש מחלוקת בן רבי עקיבא ורבי ישמעאל אם זו מצווה - לא לשחרר עבדים - או רשות. אנו יודעים כי עבד כנעני שמשתחרר הופך אוטומטית להיות יהודי. לכן יוצא שיש "פתרון פשוט" לבעיות הגרות של היום: כל אלה שרוצים להתגייר - שיימכרו לעבדים ל"רב רפורמי" ואז הוא ישחרר אותם והם יהיו מיד יהודים. אך מכיוון שבמדינת ישראל יש איסור על העבדות, לכן כנראה שהמכירה בכל מקרה לא תתפוס כי דינה דמלכותא דינא...

מדוע התורה אסרה לשחרר עבדים? כי זה לא טוב לשחרר עבדים כי הם יהרסו את העולם. עבדים משוחררים גורמים לנזק גדול, כמו אחד מהקיסרים של רומי שהיה עבד משוחרר וגרם נזק גדול, וכן הורדוס וכו'. לכן אנו עושים חשבון לא של טובתו האישית של עבד אלא של טובת החברה. העבדות בטלה היום בפועל לא על ידי זה ששחררנו את כל העבדים שלנו, אלא ההיסטוריה סידרה את זה שהיו מאורעות כאלו שבטלה העבדות בשל הגלות וכו'. הקב"ה יוצר מציאות שכאשר כבר אין צורך בעבדות אזי יתבטל המוסד הזה על ידי ההיסטוריה. כן לגבי "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה": בלבל סנחריב את האומות ולכן לא יודעים מי הם. לנו יש הלכה משלנו, אך לקב"ה יש הלכה משלו והוא יוצר מציאות היסטורית שתשנה את מציאות ההלכה הזו.

הרי עם ישראל הוא עם של עבדים משוחררים - אז איך אפשר לומר שזה לא טוב לשחרר עבדים? כאשר משה רבינו ניסה לשחרר את בנ"י ממצרים הוא ראה את שני העברים נצים ואחד אמר לו: "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי". אמר משה: "אכן נודע הדבר". כלומר, אני חשבתי לשחרר את עמ"י ולא הבנתי למה הם אלו שכל כך סובלים, ועכשיו אני מבין שהם צריכים להישאר עבדים - על מנת שלא יזיקו לעולם, כי הם מושחתים ויש בהם לשון הרע. לכן משה ברח למדיין וניסה להקים שם אומה מוסרית. אז נגלה אליו הקב"ה ואמר לו שהם כל כך מושחתים רק בגלל שהם תחת מצרים. "כשהם יצאו ממצרים תראה כמה הם צדיקים".

בזמן שהעבדות הטבעית הייתה קיימת וכן הייתה עבדות מובנית בתוך המציאות הסוציו-אקונומית, אז היה צורך בכל נושא העבדות החוקית ואז זה היה מוסרי, אך היום העולם נתעלה וזה התבטל ועיין באגרת פ"ט של הרב קוק...