הרב אורי שרקי
יחזקאל ועמוס - מה יאמרו הגוים (הפטרת קדושים)
ניסן תשע"ה
הנהגת ה' את העמים היא אוניברסלית. כשם שמוציא הקב"ה את עמו מעבדות לחירות, כך הוא מוציא עמים אחרים לאור עולם: "הלוא כבני כושיים אתם לי בני ישראל נאם ה', הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים, ופלשתיים מכפתור ואת ארם מקיר" (עמוס ט, ז). אלא שבעוד שיש קץ לתולדותיהם של העמים, עם ישראל מובטח שאף אם ייענש מאוד על חטאותיו, בכל זאת לא יכלה: "אפס כי לא אשמיד את בית יעקב" (שם שם, ח). הפליה זו בין ישראל לעמים אינה באה על רקע של אדישות לגורל העמים, כי הלוא כבר נאמר בהגדרת יעודו של אברהם אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". אדרבה, נצחיות עם ישראל משרתת את האנושות בכך שעם ישראל משמש בעין תיבת זכרון של התרבויות האנושיות, הממשיכות את קיומן הנצחי על ידי הרשמים שהן מותירות בזכרון הקולקטיבי של עם הנצח. כך למשל, מה שנותר חי ממצרים הקדומה הוא הרושם שהותירה מצרים ביצירת הזהות הישראלית. דווקא עם ישראל הוא שמשלם על ייעודו זה מחיר כבד, של צירוף אחר צירוף, כדי למלא אותו בעל כורחו, עד השלמת תוכנית ההשגחה של שיבת ציון, כמבואר בסיום ההפטרה של פרשת קדושים (שם שם, טו) כמנהג האשכנזים.
ההפטרה כמנהג הספרדים מבארת מהו האינטרס הא-לוהי בקיום ההבטחה של נצחיות האומה: "למען שמי" (יחזקאל כ; ט, יד). פיזור ישראל וגלותם היא חילול השם, ומשום כך יש לגאול אותם, אף אם לא היטיבו את דרכיהם. השיקול הראשי בהנהגת ההיסטוריה הוא קידוש השם. רמח"ל בספרו "דעת תבונות" ביאר שמדובר בשילובן של שתי הנהגות של ההשגחה: הנהגת גילוי יחוד ה', שהיא העיקרית, ונספחת לה הנהגת המשפט. מכאן עולה שאלה מוסרית: כיצד יתכן שבמאורע המשמעותי ביותר של ההיסטוריה, הגאולה, קיום המעשים הטובים איננו נכנס בחשבון? המתח הזה בין הכרח הגאולה לבין שרירות לבו של האדם, הוא התובע מעם ישראל את קיום המצוות ביתר שאת על מנת שלא ליצור דיסוננס בין הערכים של הנהגת המשפט, המופיעה בכל תוקפה בברית של פרשת בחוקותי, לבין הערכים של הנהגת הייחוד, המודיעה שה' תמיד פועל למען שמו, יהיה אשר יהיה. משום כך חותמת ההפטרה (פסוקים יט-כ) בבקשתו הנמרצת של א-לוהי ישראל: אני ה' א-לוהיכם, בחוקותי לכו ואת משפטי שמרו ועשו אותם, ואת שבתותי קדשו, והיו לאות ביני וביניכם, לדעת כי אני ה' א-לוהיכם".