הרב אורי שרקי
ראש השנה - העמידה בדין מתוך חירות, שופר ובריאת העולם
סיכום שיעור (מכון מאיר, אלול תש"ע) - עוד לא עבר את עריכת הרב
ראש השנה הוא הזמן של החירות. כל זמן שהאדם עבד הוא לא עומד בדין - רבונו של עולם אומר לו: "אתה לא יכול לעשות כלום כי אתה משועבד, אז ממילא אתה לא עומד בדין". ברגע שהאדם יוצא מעבדות לחירות אפשר לדון אותו. אם כן, לעמוד בחירות זה אחריות.
האם הדבר הזה כדאי לאדם? כלומר, אפשר לדמיין מצב שבו הקב"ה אומר לאדם שהוא פוטר אותו מכל משפט ודין: "תעשה מה שאתה רוצה ולא תקבל שכר או עונש". לחילופין יכול להיות מצב שבו הקב"ה אומר לאדם: "אני לא מוותר לך - אני רוצה שתקיים מצוות ולא עבירות. אם תעשה עבירה הכי קטנה, תחטוף על המקום". מה עדיף לאדם בין שני המצבים האלה?
באפשרות הראשונה, אפילו אם אדם הופך להיות מיליארדר, בעל שלטון וכד' - בכל זאת לקב"ה לא אכפת. אדם כזה הוא בעולם נורא, עולם שחסר משמעות לחלוטין. זהו עולם שלא כדאי לחיות בו. לעומת זה אם אדם עומד במשפט סימן שהוא חשוב למישהו, ולהיות חשוב למישהו זה שווה גם אם אדם חוטף. האדם מעוניין שיהיה לעולמו משמעות גם אם יהיה מחיר כלשהו.
באותו הקשר נעיין בדיני בינוני וצדיק. לפי ההלכה, בינוני זה מי שיש לו מחצה עוונות ומחצה זכויות - אם הוא עושה עבירה אחת יתירה על זכויותיו, מוחלין לו שנאמר: "מעביר ראשון ראשון". אחרי שמוחלין לו, הוא חוזר להיות בינוני, עושה עבירה שניה - עוד פעם מוחלין לו, הוא עוד פעם חוזר להיות בינוני וכן הלאה. לעומת זאת עם צדיק הקב"ה מדקדק "כחוט השערה". לכאורה, המסקנה היא שיותר כדאי להיות בינוני מאשר צדיק. אומנם הריטב"א כותב שאסור להיות בינוני.
שאלה דומה היא האם כדאי להיות אידיאליסט? התשובה היא שאידיאליסט לא שואל את עצמו האם זה כדאי - אם הוא אידאליסט, אז השאלה של הכדאיות לא עומדת בפניו. ברור שלאידיאליסט יוצא בסוף טוב. למשל, כשמשה רבנו היה מוכן לוותר על עולם הבא שלו כדי להציל את עם ישראל (אחרי חטא העגל), האם הוא לא שם לב שהמוכנות הזו לוותר על עולם הבא שלו זה מקנה לו עוד יותר עולם הבא? לא - כי אחרת זאת לא היתה מסירות נפש.
הדברים האלה נכונים גם לגבי ראש השנה.
*
ראש השנה נקרא בתורה "זכרון תרועה מקרא קודש". מצד שני, כפי שאומרים חז"ל, העולם נידון בארבעה פרקים ובראש השנה, שהוא אחד מהם, כל בני עולם עוברים לפני הקב"ה "כבני מרון".
יוצא שלפי התורה שבכתב ראש השנה הוא יום הזכרון ולפי חז"ל הוא יום הדין.
יום הזכרון זה יום טוב - זוכרים אותנו וזה אומר שאנחנו חשובים. אבל חז"ל אומרים שאם סופרים אותנו אנחנו נעמוד בדין, שהרי אנחנו נחשפים לדין.
אם כן השאלה היא האם להיות בשמחה או בחרדה בראש השנה?
הספרדים אומרים בפיוט שנקרא "עת שערי רצון": "עין דמר בוכה ולב שמח". זה משקף את הדואליות של החוויה של ראש השנה: שמחה וחרדה כאחד. הדואליות מגיעה עד כדי כך שהפוסקים נחלקו בשאלה האם מותר להתענות בר"ה או לא. יש שאמרו שמותר להתענות שהרי אנחנו בחרדה, ויש שאסרו, כיון שזה יום של שמחה גדולה, יום טוב.
בואו נראה מה כתוב על זה בתנ"ך.
בספר נחמיה כתוב שעזרא אסף את כל הציבור בראש השנה (ביום הראשון של החודש השביעי). הוא אסף את כולם בכיכר שער המים והוא קרא להם את התורה והעם התחיל לבכות. עזרא קרא להם עד חצי היום - 6 שעות. בצהריים הוא שאל אותם: "מדוע אתם בוכים? הרי זה יום קדוש!". למה הוא לא היה יכול להגיד את זה בבוקר?
אגב, רואים משם שהוא עשה שני ימים של ראש השנה - גם ביום השני הוא עשה אותו דבר: קרא חצי יום בתורה אז אמר להם ללכת. יוצא שהוא קרא בתורה סה"כ 12 שעות. איזה חלק של התורה אפשר להספיק לקרא ב-12 שעות? כל חמישה חומשי תורה - הקריאה שלו לא הייתה כקריאה שלנו. בבוקר עזרא נהג כפוסקים שאומרים שצריך להיות עצובים ואחרי צהריים הוא נהג כאלה שאומרים שצריך לשמוח.
זאת החוויה של ראש השנה - הכפילות. הקרבה והשמחה - ולעומתם החרדה מיום הדין.
*
למה עומדים בדין לפני הקב"ה דווקא בראש השנה?
בראש השנה קורא משהו מיוחד: יש מפגש ישיר עם מי שברא אותנו. בד"כ זה מפגש לא ישיר - אנחנו מודעים שיש מסכים בינינו לבין הבורא: מסכים של הטבע ומסכים מנטליים. בכל זאת משהו מהנוכחות הא-לוהית חודר בתוך העולם. אנו מציינים את זה בראש חודש, שהוא יום של שמחה על זה שהתחדש הירח, "המאור הקטן": במשך 24 שעות הוא היה חשוך, לא ראינו אותו, ואז הירח התחיל להראות מחדש. האור של הירח בא מהשמש, אבל אנו לא עושים חג על השמש, משום שמהירח אנו חשים את הנוכחות הא-לוהית בעולם - אור עקיף, לא אור ישיר, בהתאם למסכים בין אדם לבין הקב"ה. אבל בראש השנה, שחל בראש החודש, אנו בכל זאת מעלימים את ראש חודש - אנו לא מזכירים את ראש החודש בתפילה במפורש, חוץ מתפילת מוסף. בתפילת מוסף אנו אומרים: "את מוספי יום הזיכרון הזה" (לא "את מוסף יום הזיכרון הזה ואת מוסף ראש החודש הזה") - כאילו אנו רוצים לומר שעכשיו המימד של ראש החודש לקוי ומכוסה ואנו רוצים מימד אחר: אנו לא רוצים את מלכות הבורא באופן עקיף אלא באופן ישיר. זאת משום שזה היום שהקב"ה בראנו (לפי דעת רבי אליעזר בתלמוד, זה יום בריאת העולם) והבריאה היא פעולה של התגלות ישירה של הקב"ה.
הדבר הזה בא לידי ביטוי בסיפור של בריאת האדם, כפי שנאמר בספר בראשית: "וישמעו את קול ה' מתהלך בתוך הגן לרוח היום". אדם וחוה התחבאו משום ששמעו את קול ה'. מהו הקול הזה? זה היה הקול של שופר, משום שזה היה ראש השנה. הם התחבאו - וכנגד זה אנו "מוחבאים" מהקב"ה כל הזמן, אלא אם כן הקב"ה מתגלה. לכן יש בראש השנה העלמה של המלכות הא-לוהית הבאה באופן עקיף, דרך הירח, ודיבורים על ההתגלות הישירה שהיא מתבטאת בקול השופר.
שאלה: מדוע הקב"ה תקע בשופר?
תשובה: כי הוא רצה למלוך. תקיעה בשופר נעשית ע"י נפיחה. הקב"ה היה הראשון שנפח: "ויפח באפיו נשמת חיים". ראשית הווית האדם היא מנפיחה א-לוהית. כלומר, הקול שהם שמעו זה המשך הקול של "ויפח באפיו נשמת חיים", וכיוון שהם היו במצב של חטא הם לא יכלו לשאת את מעמד פנים אל פנים והם היו מוכרחים להתכסות.
מסקנה: אנו לא תוקעים בראש השנה כדי לעורר את עצמנו לתשובה אלא בשביל המלכת ה'.
למה בכל זאת כתוב "עורו ישנים משנתכם"? זה נאמר על "תקיעות דמעומד" - התקיעות של מוסף. התקיעות שלפני מוסף - "התקיעות דמיושב" - הן כדי להמליך את הקב"ה. כיוון שאנו ממליכים אותו עלינו זה מעורר אותנו לתשובה באופן עקיף, כי המפגש עם הא-לוהות והחזרה לנקודת בריאתנו יוצרים בנו את השאלה האם אנו מתאימים למה שציפו מאיתנו כשנבראנו.
את הפסוק "שמע ישראל" אנו אומרים פעמיים כל יום וגם בחלק של מלכויות בתפילת מוסף של ראש השנה. מהי משמעות הפסוק בכל אחד מהמקרים?
כשאנו אומרים "שמע ישראל" כל יום אנו מבטאים את הנאמנות שלנו למלך.
בראש השנה אנו ממליכים את המלך - היום שבו הקב"ה מקבל כביכול את המינוי, משום שביום זה הוא בורא ועצם המעשה של הבריאה היא המלכה. לכן לאמירת "שמע ישראל" במלכויות יש משמעות אחרת לגמרי - זה טקס ההמלכה של בורא עולם.
אם כן, לכאורה, היינו צריכים לחגוג בראש השנה את העובדה שאנחנו נבראנו, ואז המרכז של כל התפילות של ראש השנה היה צריך להיות - לכאורה - אנו, בני האדם. אבל המרכז של התפילות זה הקב"ה. אלא שביום הזה אנו מידמים לבורא: הוא נתן לנו קיום ואז אנו נותנים לו מלכות. הבריאה היתה העלם של הקב"ה, ועכשיו, אחרי שהוא נתן לנו קיום, אנו "מחזירים" אותו בכך שאנו ממליכים אותו עלינו. יוצא שההמלכה היא "החדירה" של האינסוף אל העולם שלנו.
אם כן יש יחס מאוד חשוב בין העובדה שנבראנו, לבין העובדה שאנו בני חורין, לבין העובדה שאנו עומדים למשפט.
הדברים האלה חוזרים על עצמם בתפילה של ראש השנה:
במלכויות - כיוון שקבלתי את האני, אני ממליך את ה' על האני שלי. זה בבחינת 'נפש': מאחר שיש לי 'אני' אני שואף להיזכר ומתוך כך לעמוד למשפט. זה מה שאני אומר בזכרונות וזוהי בחינה יותר עליונה של האישיות שלי - ה'רוח', אותו חלק שבי ששואף כלפי מעלה ומוציא אותי מן היציבות. אבל כדי לעמוד לדין באמת אני צריך להיות בן חורין. לכן אני צריך את "השחרור העליון" ולגלות את החלק החופשי שלי שקוראים לו "נשמה" ואת זה אני עושה בשופרות. השופר פותח אצלי את החלק שבי שהיה חבוי בתוך הטבע, ולכן גם השופר נראה צר והולך ומתרחב, וזה מראה שיש בי חלק שמתפתח עד אינסוף - הנשמה. במלכויות אני מודע לנפש, בזכרונות - לרוח, ובשופרות - לנשמה.
שאלה: אם אני ממליך את ה' על ידי תקיעת שופר, למה הברכה שאנו מברכים על המצווה היא "לשמוע קול שופר" ולא "לתקוע"?
תשובה: התקיעה צריכה לפתוח בך משהו והפתיחה היא רק דרך האוזניים. נסביר למה הכוונה. יש ביטוי שלקוח מהמסורת היוונית: "השקפת עולם". השקפה באה דרך עיניים. לאדם יש ציור איך מצטייר העולם ("השקפת עולם"), ובאמצעות הציור הזה הוא, כביכול, כובש את העולם תחתיו. מה שאין כן "שמיעת עולם" (הביטוי שהרב דוד כהן - "הרב הנזיר" - השתמש בו). כשאדם שומע הוא בעמדה פסיבית והוא נותן למימדים יותר רחבים מן ההשקפה שלו לחדור לקרבו. המימדים היותר הרחבים האלה הם החירות הפנימית שלו שהיא הנשמה. לכן המצווה היא לשמוע קול שופר.
שאלה: למה אין מצווה על כל אחד לתקוע בשופר ולשמוע את קולו?
תשובה: בשביל זה יש שליח ציבור (בעל תוקע) שהוא תוקע לכל הציבור - כי מלך מולך על ציבור, לא על יחיד.
שאלה: מה ההבדל בין נפש, רוח ונשמה?
תשובה: הנפש זה ההכרה שלי המודעת, מה שאומר בי "אני" - ההוויה הפסיכו-פיזיו-ביולוגית שלי. ברוח יש משהו שמושך אותי כלפי מעלה - כמו בלון הליום ששואף כלפי מעלה אבל קשור למטה. אנשי רוח הם אנשים כאלה שמשהו לא יציב בקרבם ושואף כלפי מעלה. ויש בי מה שדומה לבלון שהשתחרר לגמרי - זה החירות עצמה - הנשמה שלי. זה מה שאני באופן אידיאלי, ללא מעורבות בעבדות הטבעית. (להרחבה עיין בספר "נפש החיים", שער א', פרק ט"ו).
שאלה: אם השמיעה יותר עליונה, למה בתלמוד בבלי בהבאת דברי משנה אומרים "תא שמע" ובתלמוד ירושלמי ובספר הזהר (שמדרגתם יותר עליונה מהבבלי) "תא חזי"? גם נאמר אצל רבותינו שלא תהיה שמיעה גדולה מראיה.
תשובה: יש שלוש מדרגות: ראיה, ולמעלה ממנה - שמיעה, ולמעלה ממנה - הראיה העליונה.
*
נעמיק בנושא של ראש השנה ובריאה.
העולם נברא יש מאין ולכן הוא חופשי - אין מה שיגביל אותו באופן מהותי. (אילו היה נברא יש מיש אז היש הראשון היה משפיע על היש השני ומגביל את חירותו).
לאחרונה יצאה תיאוריה מדעית חדשה של הפיזיקאי סטיבן הוקינג. (אני לא לוקח אחריות על מה שאני אומר על התיאוריה הזאת משום שלקחתי את מקורותי מהעיתונות האינטרנטית ומה שנמסר לציבור בעיתונות הוא מדע פופולארי מעובד, ולכן אין אפשרות לבחון באופן מדעי את הנאמר).
הוקינג אומר: אין א-לוהים משום שדי בנוכחות כוח הגרביטציה כדי שהעולם יופיע מכלום. כלומר, עד עכשיו חשבתם שכח זה קושר בין שני גופים ולכן צריך שיהיו גופים ולזה נסחף כוח הגרביטציה. אבל הוקינג הגיע למסקנה שזה הפוך: כח הגרביטציה הוא הראשוני ומכוחו מומצאים הגופים, ומכוחו כל ההוויה כולה. לשיטתו, כוח הגרביטציה קדמון והכל מוסבר ע"י נוכחות כוח הגרביטציה. מסקנתו: אין צורך בא-לוהים. הוקינג אף מוסיף הערה שהדת בנויה על סמכות והמדע על עובדות ולכן המדע ינצח. אפשר ללמוד מזה הרבה דברים חשובים ביותר:
א. הוקינג סובר שהעולם הופיע יש מאין (כוח הגרביטציה הוא לא ישות) - זאת פגישה מעניינת עם היהדות. אפשר לראות פה גם גלגול מחודש, מדעי, של תיאוריה פילוסופית עתיקה (של אפלטון) של חומר יולי קדמון (חסר צורה ולכן גם לא כל כך ממשי) שממנו נברא העולם.
ב. הוא לא מבין מי זה א-לוהים, כי עבורו א-לוהים הוא בכלל "היש". מבחינתו אפשר להגיד על א-לוהים "יש" או "אין". אבל לפי חכמת הקבלה א-לוהים הוא למעלה מהם. אחת מעשרת הספירות היא "כתר", שזה ה"אין", והספירה השניה, "חכמה", היא ה"יש", והא-לוהות היא מעל כל זה, היא הטרנסצנדנטית המוחלטת עד כדי כך שהאר"י אמר על הקב"ה "האפס המוחלט" - איפה שהמחשבה נאפסת.
מה שהוקינג עשה לקב"ה זה שירות אדיר כי הוא שחרר אותו מלהיות תשובה לנוסחה מתמטית. הוקינג סבר שאם יש א-לוהים הוא חייב להיות קיים בתור הכרח מדעי ואז הקב"ה היה, כביכול, בבעיה: הוא לא היה צריך להתגלות לאף אחד כיוון שכולם יודעים על קיומו מתוך הנוסחה המדעית. אבל עכשיו, אחרי שהוא שחרר את הא-לוהים מלהיות חלק מהטבע, יש סיבה טובה לא-לוהים להתגלות. למה הקב"ה טרח להתגלות במהלך ההיסטוריה? משום שאין שום דבר בטבע שמורה על קיומו.
הוקינג בעצם נפגש מבחינה מסויימת עם תורת הקבלה האומרת שההוויה אפשרית דווקא ע"י סילוקה של הא-לוהות.
מיהו הא-לוה אצל הוקינג? כוח הגרביטציה. הוא הפך אותו לישות פנימית להוויה. הוא מאמין בא-לוהות אימננטית ובמובן זה הוא כמו שפינוזה. אבל כוח הגרביטציה שלו איננו בעל כוונה ורצון. לכן העולם של הוקינג הוא עולם אבסורדי. במונחים תנ"כיים, הוא קורא את התורה מפסוק ב' של ספר בראשית ואילך. מתוך התוהו הופיע היש, אבל אין מאחרי זה הכוונה שלומדים עליה מהפסוק הראשון. אם הקב"ה לא היה מגלה לנו בפסוק הראשון שלתוהו יש ראשית, לא היינו יודעים זאת. יוצא שהוקינג מפנה את השטח להתגלות של הכוונה שהייתה לפני התוהו ובוהו ("בראשית ברא א-להים") - הוא מפנה את השטח לחידוש הנבואה.
המהר"ל בספרו "נצח ישראל", פרק ג', דן בשאלה: איך יתכן שמן האחד יצא הריבוי? (גם אפלטון ועוד פילוסופים יווניים שאלו זאת).
תשובת המהר"ל היא שהקב"ה - האחד - השפיע, וחזר והשפיע, בעולם רק דבר אחד בלבד והוא הראשית, ומכוחה נתהווה הכל והופיע הריבוי. "בראשית ברא" - פירושו, לפי המהר"ל, "על ידי ראשית הקב"ה ברא".
זה מזכיר את הוקינג: כוח הגרביטציה הוא הכוח היחיד שהושפע ע"י הסילוק של האינסוף מהמציאות וע"י זה הכל נתהווה יש מאין.
הרב אשלג מסביר בתורת הקבלה שלו שכל ההוויה כולה הופיע מדבר אחד - הרצון לקבל. במונחים של הרמח"ל - הקב"ה רוצה להטיב. מה מונח בעצם הרצון של ההטבה של מישהו שרוצה להטיב? מישהו שיקבל. אבל המישהו שיקבל בלוע במי שרוצה להשפיע ואין לו נוכחות. מאחר שהקב"ה מעוניין בהשפעה, באיזשהו שלב (ביטוי מושאל) הרצון לקבל נפרד מהרצון להשפיע והוא מהווה את ראשית הבריאה. מאחר שיש רצון לקבל, אזי הכל מושפע על אותו רצון לקבל שהוא מופיע כמין ישות ריקה ומתוכה מתהווה כל המציאות.
כוח הגרביטציה הוא כוח המשיכה - במובן מסוים זה הרצון לקבל. אם כן, מעניין שהאינטואיציה המדעית פוגשת את הרעיון של הקבלה שהרצון לקבל הוא ראשית כל הוויה. הוקינג מאמת את מה שאומר הרב קוק באורות הקודש - שההתפתחות המדעית בעולם תכריח לחשוף סתרי תורה, כי ההכרות התפתחו עד כדי כך שאי אפשר להסביר אמונה פשוטה לאנשים בינוניים בלי הצעת רזי עליון. בדומה לכך הרב קוק אומר על תורת האבולוציה שלא משנה אם היא נכונה או לא אבל עצם הופעתה בעולם הכריחה לגלות סתרי תורה. אותו דבר כאן: התיאוריה של הוקינג, נכונה או לא נכונה, מכריחה את בעלי ההסברה התורנית לפנות אל השאלות האלה לא במונחים פשוטים אלא במונחים של סתרי תורה.