זה סינית בשבילי!!!

הרב אורי שרקי

זה סינית בשבילי!!!

"מעייני הישועה", י"ז באייר תש"ס

אחת הפרשיות שהסעירו את הזירה הבינלאומית בזמן האחרון היא עסקאות הנשק הצפויות בין ישראל לסין. ישראל מעוניינת למכור מטוסי ביון לסין ועסקה זו נתקלת בהתנגדות חריפה מאוד של הממשל האמריקאי, עד כדי כך שאף מידידי ישראל באמריקה שותפים להתנגדות זו.

התנגדות זו מעוררת את ההרגשה שיש פה ויכוח עקרוני ולא סתם תחרות. נראה שבעצם מאחורי שאלת מכירת הנשק עומדת שאלת ההגמוניה על התרבות העולמית, הבירור מי הוא ראש החץ של התרבות העולמית. השליטה בהיי-טק, ביחוד כאשר מדובר בנושאי ביטחון, מהווה שליטה בכלכלה העולמית, הקובעת בסופו של דבר -במידה זו או אחרת- את השליטה במערך נורמות התרבות של האנושות. שיבת ציון נתפסת במידת מה כמאורע העשוי לשנות את מאזן הכוחות התרבותיים באנושות.

ואכן, שיבת ציון נתפסת בתת-מודע הקולקטיבי של בני האדם כאירוע תנ"כי בלב ליבה של המאה העשרים. מכך מתבקשות שתי מסקנות המדריכות את מנוחתו של העולם המערבי:

1. יתכן שאופן קריאת התנ"ך את ההיסטוריה הוא האופן הנכון.

2. יתכן שהאופן בו קוראת היהדות את התנ"ך הוא האופן הנכון.

מסקנות אלו מטרידות את מנוחתן של אומות העולם, והתוצאה הגלויה בשטח היא ההתעניינות חסרת הפרופורציה של התקשורת הבינלאומית במדינת ישראל מזה עשרות בשנים ובפרט מאז מלחמת ששת הימים.

לתופעה זו יש גם שורשים ברובד הדתי, מה שמגביר את החרדה על גורל הנפש הכללית - הציבורית של התרבות המערבית.

משום כך קיים ניסיון לגמד את הסכסוך הישראלי-ערבי, לסכסוך שכנים לוקאלי, באיזו פינה נידחת של העולם. לכן גם שיבת ציון תגומד לעוד הקמה של רפובליקת בננות.

כיוון שכך, דווקא הניסיון של מדינת ישראל ליצור התקשרויות אלטרנטיביות, עם השוק האירופי, רוסיה וסין, מהווה מעין ניסיון להתנער מהתלות במעצמה המערבית האמריקאית ובסופו של דבר מתרבותה. עם זאת, לא תמיד עולים הדברים לדרגת מודעות גבוהה בהנהגה המדינית.

אכן, נביאינו לימדונו ששיבת ציון באה למלא תפקיד לעיני כל אפסי ארץ ולא רק כלפי העולם המערבי, ובמובן זה יש לראות את ההתקשרות עם סין כניסיון ראשוני לאפשרות של יחסי גומלין תרבותיים גם עם העולם המזרחי. הנביא ישעיהו בפרק נ"ט אומר שבזמן שיבת ציון יתקיים "וייראו ממערב את שם ה' וממזרח שמש את כבודו כי יבא כנהר צר רוח ה' נוססה בו ובא לציון גואל".

את דבריו אלו של הנביא ניתן לפרש כך: המערב מבקש להעניק לבורא 'שם', כלומר לסמן לעצמו מטרה (כמשמעות המילה "שם" במספר ביטויים עבריים), מה שתואם את אידיאל ה"קידמה". לעומת המזרח שקבע יחס של 'כבוד' לאלוהות, ללא מתן שם (הדאו-דה-צ'ינג, למשל, מדגיש שאת ראשית ההויה אין לכנות בשם), מה שמוליד את ההשקפה הרואה בקבוע והעומד את האידיאל.

אם נחזור למושגים מקראיים הרי שבמערב יודעים את ה'שם' ובמזרח את ה'כבוד' וכאשר שתי המטרות הללו מושגות מבחינה תרבותית, זהו זמנה של שיבת ציון, "ובא לציון גואל", שהרי אצלנו האלוהות מוכרת במכלול גילוייה, לכן אנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו" אחרי הכרזתנו על אמונת ייחוד הבורא. אשרינו שזכינו בדורנו לראשית-ראשיתה של האפשרות למילוי תפקידנו הכלל-אנושי בכדי שיתקיים בנו "ונברכו בך כל משפחות האדמה".