הרב אורי שרקי
עצם מעצמי - מדוע קשה למצוא בן\בת זוג?
סיכום שיעור
עוד לא עבר את העריכה של הרב (סיכום שיעור על הנושא הערוך על ידי הרב מופיע בספר "דעה צלולה")
מדוע יש קושי גדול לאדם למצוא את בן זוגו,
להבדיל מבעלי חיים אחרים? הקושי הזה אומר שיש איזשהו מישור עליון שצריך לבוא לידי בירור כשמוצאים בן זוג, ודבר
זה אינו בא לידי ביטוי אצל כל צורות החיים האחרות.
התבוננות בבריאת האדם
על מנת להבין מהו המישור העליון הנ"ל, נתבונן בפרשיית בריאת אדם ואשתו בספר בראשית:
"וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית, א'-כ"ז, כ"ח).
הביטוי "זכר ונקבה" מופיע גם אצל בעלי החיים האחרים. לדוגמה:
"וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ" (בראשית, ו'-י"ט).
אנו רואים שלאדם ולבעלי החיים יש צד משותף, בהמי, הבא לידי ביטוי בעניין הפריה והרבייה. אם כל הקשר בין איש לאשתו היה הדבר המשותף הזה, לא היה אמור להיות קושי גדול לבני אדם למצא בן או בת זוג...
אומנם תיאור בריאת האדם לא נגמר בפרק א' של ספר בראשית וממשיך בפרק ב'. בפרק א' הקב"ה מופיע רק בשם 'א-לוהים', בתור מי שמתגלה בטבע. לעומת זאת, בפרק ב' הקב"ה מופיע בשם 'ה' א-לוהים', כמי שמתגלה לנפש האדם. בהתאם לכך, בפרק ב' המין האנושי מופיע כיצירה חדשה לחלוטין:
"וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" (בראשית, ב'-כ"ג).
יש כאן הופעה חדשה לגמרי: חוץ מהמישור של "זכר ונקבה" מופיע המישור של איש ואשה. בשלב יותר מאוחר, בפרק ג', מופיע גם מישור שלישי - השמות הפרטיים, מישור שלא קיים בכלל אצל בעלי החיים:
"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית, ג'-כ').
נמצא אפוא שיש שלושה מישורים: זכר ונקבה, איש ואשה, אדם וחוה. יש עבודה גדולה לאדם כדי לעבור את שלושת המישורים האלה אל המישור האחרון. כנראה כאן טמון הקושי המיוחד שיש במין האנושי להינשא, לעומת שאר בעלי החיים.
התכנון לעומת התוצאה
עבור כל בריאה המתוארת בפרק א' בהתחלה מופיעה התוכנית שלה ואחר כך מסופר על יישומה. למשל: "ויאמר א-להים יהי אור" - זוהי התכנית, ואז מסופר על היישום: "ויהי אור". לפעמים תוצאת היישום אינה דומה לתוכנית. למשל, בבריאת הרקיע התוכנית היא: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם", אך התוצאה היא: "...וַיְהִי כֵן" - כלומר, לא כמו התכנון המדויק, אלא 'בערך'. בנוסף לכך, אחרי כל ביצוע של התוכנית יש משפט המבטא את היחס של הבורא - למשל: "וירא א-לוהים כי טוב".
בתיאור הבריאה ביום השישי, יום בריאת האדם, התורה אומרת:
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן" (בראשית, א'-כ"ד).
הקב"ה מצפה מהעולם הטבעי להוליד ארבעה סוגי חיים:
1. נפש חיה
2. בהמה
3. רמש
4. חיתו ארץ.
התוצאה היא: "ויהי כן" - כלומר, התכנון המדויק לא יצא לפועל. מה שכן יצא זה הדבר הבא:
"וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ..." (בראשית, א'-כ"ה).
לפי פסוק זה, נוצרו רק שלושה סוגי חיים מתוך הארבעה. מה שלא הצליח לצאת לפועל זו הנפש החיה. מה זה "נפש חיה"? התשובה מופיעה בפרק ב' של ספר בראשית:
"וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית, ב'-ז').
היתה ציפייה שנפש האדם תצא לפועל מכוח הטבע, אך זה נכשל. הסיבה לכך היא שהנפש החיה היא היכולת של האדם לגבור על הטבע. הטבע לא יכול להוליד דבר החזק ממנו. כיוון שהארץ נכשלה ולא יכולה להוציא את האדם, הקב"ה אומר שהוא יעשה אותו:
"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית, א'-כ"ו).
הרמב"ן מפרש את הלשון "נעשה" כשיתוף בין הארץ לבורא: הארץ תתן את החומר, הדבר הטבעי, והקב"ה יתן את הניצוץ הא-לוהי המאפשר לגבור על הטבע. לכן האדם הוא 'יצור כלאיים' - מצד אחד הוא אחוז בחוקיות של הבריאה, ומצד שני יש לו יסוד בחירי, נשמתי, הבא מהקב"ה והמאפשר לו לגבור על אותה החוקיות. כיוון שהאדם יכול לגבור על הטבע, מובן מדוע אפשר לצוות אותו להבחין בין טוב לרע ולבחור בטוב (דבר שאינו קיים בטבע).
כשהתורה מדברת על היסוד הטבעי של האדם, על האדם כיצור בהמי, ללא ה"נפש חיה", היא מתארת אותו כך:
"וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהִים" (בראשית, ג'-א').
"עָרוּם" - פירושו 'חכם'. החיה החכמה ביותר זה האדם. התורה מדברת כאן על האדם עצמו. כאשר אנו מדברים על האדם כיצור טבעי, ללא צלם א-לוהים, ללא נפש חיה, אנו בעצם מדברים על קוף מפותח מאוד. קוף כזה יכול לבנות מחשבים, להנהיג מדינה, ליצור תרבות ועוד, אך היכולות הללו עדיין לא מהוות צלם א-לוהים. השכל לא חייב לבוא מן העליונים - הוא יכול לבוא גם מן הטבע. יש שכל לכל בעל חיים, כל אחד לפי כישרונו וייחודו.
לסיכום: לאדם יש שני מוקדים. האחד, טבעי, נקרא בתורה "נחש". השני, עליון, המאפשר בחירה מוסרית, נקרא "נפש חיה".
לפי זה, כל סיפור החטא בגן עדן הוא מלחמה בין שתי נטיות הנפש הללו - בין האדם לבין הנחש, בין היסוד הטבעי ליסוד הנשמתי. מצד אחד הנחש אומר לאדם להתנהג כיצור טבעי לחלוטין, ולהתעלם מהצד הא-לוהי שבו, ומצד שני האדם המנסה להתגבר על הנטייה הזו.
איש ואשה
בתיאור הבריאה בפרק א' של ספר בראשית על כל דבר שה' בורא הוא אומר "כי טוב". אומנם יש אנשים שמסתכלים על העולם ומכריזים ש"הכל רע". איך נוצרה האפשרות לומר שהכל רע בעולם שהבורא מעיד עליו שהכל בו טוב? חייב להיות במעשה בראשית פסוק שייתן את האפשרות לומר שהכל רע. אכן יש פסוק בו ה' אומר "לא טוב":
"וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לֹא טוֹב..." (בראשית, ב'-י"ח).
ה' אומר "לא טוב" על כל הבריאה כולה. אכן, מתחת למילה "טוב" מופיע הטעם "תביר", הנְהֱגה כפסיק חזק, מה שמביא אותנו להבין ש"לא טוב" נאמר ככלל, על כל הבריאה כולה.
מה הסיבה שהכל רע?
"...הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ..." (שם).
היות והאדם לבדו, הכל רע. עד שלא נוצר האדם רק הבורא היה יכול "לתת ציון" לבריאה. ברגע שהאדם נברא יש עוד יישות בעלת כושר שפיטה. לכן ייתכן שהאדם יאמר שהכל לא טוב.
זה שהאדם נברא לבדו זה באמת אבסורד גדול - אדם, כביכול, אומר לקב"ה: 'בשביל מה בראת אותי אם אני לבד? מדוע בראת אותי עם היכולת להיפגש עם זולתי אם אין לי זולת? אם לא היית בורא אותי עם היכולת הזאת, הכל היה טוב. אך ברגע שבראת אותי עם היכולת להיפגש איתך, ואפילו עם עצמי איני יכול להיפגש, אזי הכל רע!'
כשהתורה אומרת שהאדם היה לבדו, זה לא אומר שלא היה שם זוג - הרי בפרק א' נאמר בפירוש שהאדם נברא כזכר ונקבה. לא היו שם איש ואשה בגופים נפרדים, אך הפונקציה הביולוגית של ההתרבות וכל התאוות הנלוות לכך היו כבר מקודם. למרות זאת התורה אומרת שהאדם היה לבדו.
המילה 'לבדו' בעברית באה מלשון 'לבוד' - מחובר. מכאן הטרגדיה הגדולה של האדם. הוא היצור היחיד בין כל הנבראים שמסוגל לדעת בצורה אבסטרקטית את כל מה שמחוץ לו. אין דבר שהאדם לא מסוגל להיפגש עמו. חוץ מדבר אחד - עם עצמו. האדם, כביכול, אומר לקב"ה: 'מה הרווחתי עם כל הידיעות שלי בעולם, אם אני לא יודע את עצמי? אני כל כך דבוק עם עצמי, שאני לא יכול לדעת מי אני!'
לכן הקב"ה אומר שהכל לא טוב - כל הבריאה נכשלה כל זמן שהאדם לא יכול להכיר את עצמו.
הפתרון היחיד הוא:
"...אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (שם).
הפתרון הוא להפריד את הזהות האנושית לשני חלקים. רק אז האדם יידע סוף-סוף מי הוא. החלוקה היא ל"איש" ו"אשה". לא מדובר בזכר שלקחו ממנו חתיכה ועשו אותה לבת זוגתו, אלא בייצור שלם (נפש החיה - זכר ונקבה) שהופרד לשני חלקים השונים במהות: איש - מצד אחד, ואשה - מצד שני. נבהיר שהמאורעות הללו קוראים לא בעולם הזה אלא בעולם הנשמות, בין חלקי נשמת האדם, עוד לפני שלאדם היה גוף (הגוף מופיע רק בפסוק כ"א בפרק ג': "וַיַּעַשׂ ה' אֱ-לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם").
התורה אומרת:
"וַיַּפֵּל ה' אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה" (בראשית, ב'-כ"א).
"צלע" - כמו "צלע המשכן", כלומר חצי, אחד מהצדדים. ה' לקח את אחד מצידי הנפש של האדם וסגר בשר תחתנה. ואז:
"וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" (בראשית, ב'-כ"ב).
לאחר שהאשה הופרדה מן האיש, הקב"ה מגיש אותה אל האדם, ולא אל האיש או אל הזכר (החצי השני אחרי החלוקה). הקב"ה נתן לאדם שהופרד לשני חלקים לשפוט את מצבו החדש. האדם מסתכל על שני החלקים ואומר:
"וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" (בראשית, ב'-כ"ג).
האדם - כלומר, שני החלקים ביחד, איש ואשה - אומר על צד אחד שלו שהוא "עצם מעצמי" ועל החלק השני שהוא "בשר מבשרי". זה אומר שהיסוד של האדם שנקרא "עצם" עבר לאיש והיסוד הנקרא "בשר" עבר לאשה. זה המקור בתורה לשונות בין הנפש הגברית לבין הנפש הנשית. כמובן, יש גם יסוד משותף ביניהם, וזה ששניהם נקראים "האדם".
יש באדם שלוש תכונות שאצל חז"ל נקראות חכמה, בינה ודעת. היסוד של דעת (היכולת לקבוע, לפי ההגדרה של ספר התניא) מצוי יותר באדם הנקרא איש, מאשר באדם הנקרא אשה - כפי שאמרו חז"ל, "נשים - דעתן קלה". לעומת זאת, בינה (כושר ההבחנה) נמצאת יותר אצל האשה - כפי שאמרו חז"ל, "בינה יתירה נתנה לנשים". היסוד המשותף לשניהם הוא היכולת האינטלקטואלית הנקראת 'חכמה' - היא נמצאת בשני צידי האדם, איש ואשה.
מדוע מכנים את הצד הנשי בשם "בשר" ואת הגברי "עצם"? בשר הוא חומר רגיש, זה משכן הרגשות. העצמות חסרות רגישות אך הן נותנות צורה. לפיכך, מקובל לומר על גבר רגיש שהוא נשי ועל אשה שיודעת לארגן דברים שהיא "גברית". אשה ללא איש בדרך כלל חסרה בניין, ואילו איש ללא אשה בדרך כלל חסר חיים, חוויה, רגש.
אשה או חווה?
כתוב בגמרא: "ר"ש אומר: מפני מה אמרה תורה 'כי יקח איש אשה', ולא כתב כי 'תלקח אשה לאיש' (דברים, כ"ב-כ"ד)? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש; משל, לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו" (קידושין, ב'-ב').
הגמרא מביאה בהקשר זה את הפסוק "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהילים, י"ט-ח'). מה אבד מן האיש? הנפש, החלק הרגיש. האדם הולך לחפש אצל אשתו את הנפש החסרה לו. לעומת זאת, האשה מחפשת באיש את עצמה, את העצמאיות שלה. זה שכל אחד הולך לחפש אצל השני את הדבר החסר לו זה נפלא שהרי כל אחד יוכל לדעת מי הוא: האיש לומד מהאשה מה הצד הנקבי שלו, והיא לומדת ממנו מה הצד הגברי שלה.
אומנם, המצב הזה יוצר בעיה. כשאדם רוצה להתחתן - כלומר, למצוא את השלמתו - הוא צריך ללכת אל הבלתי נודע (הוא מחפש מה שחסר לו ולכן זה לא מוכר לו). זה הקושי הגדול אצל הרווקים. בד"כ רווק מסתדר עם עצמו היטב. גם עם שותף לחדר או כמה שותפים הוא מסתדר טוב, מכיוון שמדובר באותם הכוחות והנטיות. אומנם, להכניס לחיים יישות עם נטיות שונות בתכלית זה קשה ומסובך - הרי יש סכנה שלא יהיה אפשר לשלוט עליה. אנשים לא יודעים איך להתמודד עם המציאות החדשה. יותר מזה, בנישואים צריך לא רק לקבל את השני כמו שהוא אלא גם לקבל שאחד ישנה את השני. לכן יש קושי להתחתן.
יש דרגת ביניים כדי להתגבר על הבעיה. אדם יכיר שיש עוד אישיות חוץ ממנו, אך היא עדיין איזשהו אובייקט הניתן להגדרה. זהו הפתח לשמוע בקולו של הנחש: אם האשה היא סך הכל גוף מלא רגש שנכנס לבית, אז המשיכה של האיש אליה זו ההִשָּׁמְעוּת של האיש לנחש. לכן חכמים אמרו במסכת אבות: "אל תרבה שיחה עם האשה..." - כל עוד אתה חושב שהאשה היא רק כלי לסיפוק צרכים, הכנת אוכל וכד', אל תרבה אתה שיחה (של הבל ושטויות), כי אז אתה נמשך אחרי היסוד החומרי ובעקבות כך - "...גורם רעה לעצמו, וסופו יורש גיהנם". זה בדיוק מה שהתורה מספרת לנו: מתוך שיחה עם האשה האדם שמע לנחש וירש גיהנם.
התיקון של הגורם לחטא נמצא בסוף פרק ג':
"וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית, ג'-כ').
סוף-סוף האדם קורא לאשתו בשם פרטי. כלומר, הוא מוכן להתבונן בעובדה שיש כאן עוד נשמה, ולא רק אובייקט. מכאן ואילך יש לו לא שיחה עם האשה אלא דיבור עם חווה. (לפי רש"ר הירש, יש הבחנה בין 'דיבור' - דיבורים רציניים, על דברים ערכיים או על דברים נצרכים, לבין 'שיחה' - דיבור קל של הבל ושטויות). זה סימן שהוא הצליח להתרומם מן החטא והגיע לתיקון שלו. עכשיו גם הוא זוכה לעוד שם ובמקום להיקרא "איש" נקרא "אדם".
כעת אנו מתחילים להבין מהו האתגר של הנישואים. האתגר הוא שהאדם מוכרח להסכים לקבל שינוי ע"י אישיות שהיא זולתו. הנישואים הם בעצם אקט של אמונה.
האתגר של הנישואים
נשאלת השאלה: 'אולי האדם שבחרתי הוא לא האדם הנכון?'
במקרה שקרתה טעות חמורה וממש אין ברירה, התורה נותנת לאדם אפשרות לחזור בו באמצעות פעולת הגירושין. אומנם ברוב רובם של המקרים הפיתרון הוא "אעשה לו עזר כנגדו". חז"ל אמרו שאם האדם זכה - כלומר, להגיע לתיקון מידותיו, ואז הנפש שלו צריכה חיזוק - האשה נעשית לו "עזר", ואם האדם לא זכה - כלומר, לא הגיע לתיקון המידות כראוי ולכן זקוק למישהו שיתקן אותו - האשה שעוזרת לו בכך שהיא "כנגדו".
כל אחד המצבים הללו הוא מצב של התמודדות. שמא יאמר אדם: 'יש לי קשיים, אז אולי זה לא זה?' אדרבה, איך יכול להיות שלא יהיו קשיים, שהרי הוא עצם והיא בשר, הוא רוח והיא נפש וכו'. מוכרח להיות משהו דיסהרמוני בין איש לאשה כשהם באים להיפגש - אם כל היחסים ביניהם מתנהלים על מי מנוחות לחלוטין, זה אולי סימן שהם לא יתחתנו. הם עדיין בשלב של "זכר ונקבה", כמו בטבע. בטבע אין חיכוכים. כשנשמה - שהיא מן העליונים - מופיעה בעולם החומרי, צריכים להופיע התנגשויות.
הנישואים אינם המשך של החיים של בני זוג כפי שהם היו לפני הנישואים, ואפשר להסביר את זה בצורה הבאה. במתמטיקה הרגילה אחד ועוד אחד שווה שניים, אך במתמטיקה האנושית כשמתחתנים רואים שאחד ועוד אחד שווה... שלוש! כתוב כך:
"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית, ב'-כ"ד).
רש"י מפרש: "לבשר אחד - הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד".
כלומר, כדי לחבר בין שני יסודות נשמתיים, בין איש לבין אשה, צריך יסוד שלישי. יש פה חידוש בבריאה וזה הסימן להופעת יסוד א-לוהי. כל זמן שאין חידוש, יש זכר ונקבה וממילא יש יצור (ביולוגי) שלישי. אך כשיש ליצור הזה גם נשמה א-לוהית, אישיות, זה סימן שיש משהו א-לוהי בזוגיות - הגורם השלישי, הא-לוהי. אם כן, אחד ועוד אחד שווה שלוש.
*
יש עוד שאלה: איך נמצא את הזוג המתאים? לאדם הראשון לא היה כל כך מסובך לבחור, כי היתה רק אשה אחת בעולם שהוצעה לו. לעומת זאת, אנחנו צריכים לבחור בין אנשים רבים...
הגמרא אומרת: "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני". זה לאו דווקא אומר שהיא בהכרח תתחתן אתו, אלא שמכריזים שבת זאת מתאימה לבן זה. האם הם יתחתנו או לא, תלוי בזכותם.
פעם, בימי הנביאים, ידעו את קשרי הנשמות. מאז החורבן של הבית הראשון צינורות הנשמות בעולם התקלקלו ואנו מגששים באפלה: יכול להיות שהוא מתאים לה והיא מתאימה לו, אך היא נולדה במאה ה-20, והוא במאה ה-14...
לכן הגמרא במסכת סוטה מבחינה בין זיווג ראשון לזיווג שני. בזיווג ראשון זה ממש אותה הנשמה שנפרדה בראשית היצירה. דבר זה מצאנו אצל האבות שקראו לנשותיהם בשם "אחותי" (זה אומר שזו אותה הנשמה ממש). אומנם זה מצב נדיר. בד"כ לא ברור האם זה אותה נשמה ממש או לא, כי אנו לא מכירים את סדרי הנשמות. שמא נאמר סימן: אם איש ואשה מסתדרים כמו זוג יונים, סימן שזה זיווג ראשון, ואם הם כל היום רבים, סימן שזה זוג שני? אך גם זה לא נכון, שהרי אנו רואים בתורה נשמות שהם בוודאות היו זיווג ראשון ובכל זאת היו להן הרבה חיכוכים. לדוגמה: אברהם ושרה הם זיווג ראשון, אך דווקא בשאלות הבסיסיות ביותר בהתנהלות ביתם היתה ביניהם מחלוקת תהומית...
לפיכך אי-אפשר לדעת בפועל מהו סוד הנשמות של שני בני זוג. לכן צריך להתייאש מראש מלנסות לדעת על פי סתרי הנשמות מהם סדרי הנשמות של בני זוג. צריך להשתמש בדרכים רציונאליות למציאת בן או בת זוג, ואותן לומדים גם מהאבות:
א. אברהם ושרה הכירו באופן טבעי מילדות - הם היו קרובי משפחה.
ב. אצל יצחק ורבקה נעשה שידוך.
ג. בדור השלישי החתן עצמו - יעקב - הלך לחפש את כלתו והכיר אותה בפגישה רומנטית ליד הבאר. בסוף הוא התחתן גם עם לאה שבכלל לא התכוון להתחתן איתה.
אם כך, מצאנו אצל האבות ארבעה דרכים להתחתן:
1. קרובי משפחה.
2. שידוך.
3. רומנטיקה.
4. נגד רצונך.
מה אפשר ללמוד מזה?
מהנישואים הללו יצא עם ישראל. לכן אפשר ללמוד מזה שמה שחשוב הוא לא איך מתחתנים, אלא מה עושים עם זה. זה שונה מהתפיסה הנפוצה היום האומרת שצריך קודם 'לחיות' ואח"כ (קרוב ליציאה לגמלאות...) להתחתן. הגישה היהודית היא הפוכה: כל זמן שאינך נשוי\ה, עדיין לא התחלת לחיות.
עד הנישואים האדם עדיין לא ראוי להתחיל את החיים, הוא עדיין בגלות וצריך לצאת ממנה ולהיכנס לחיים. העניין הזה עומד במרכז הבריאה. הקב"ה ממלא את הכל ועל מנת לתת מציאות לעולם הוא היה צריך 'לגלות', 'לפנות מקום', לצמצם את עצמו. מאז הקב"ה נמצא 'בגלות' והוא מבקש שמישהו יוציא אותו ממנה. לכן הקב"ה יצר את האדם, שגם הוא נמצא בגלות בראשית דרכו, ומצפה ממנו דבר גדול - 'עזרה'. כאשר האדם יוצא מגלותו, היינו, מרווקותו, הוא, כביכול, עוזר לקב"ה לצאת מגלותו. לפי זה, אדם צריך להבין שכשהוא מתחתן הוא לא עושה טובה לעצמו, אלא לריבונו של עולם - הוא מוכיח לקב"ה שבריאתו היתה כדאית.