הרב אורי שרקי
הצחוק
מספר "אורי במידות" לע"נ אורי ביטון הי"ד
א. הגדרות
במאמר זה נעסוק בסוגיות בענייני השמחה ובמה שמעבר לה.
שלושה מושגים או דרגות של שמחה מצאנו:
א. ששון
ב. שמחה
ג. צחוק
לימודנו יתמקד בצחוק, אך ראשית נגדיר את ההבדלים בין המושגים.
אדם שמח כשנתמלא חסרונו, כמאמר חז"ל: "אין שמחה שלמה עד שישראל נגאלין"1. אדם שש כשחסרונו עתיד להתמלא. כאשר נראה כי חסרונו של האדם עומד להתמלא ובקשתו להענות, הוא שש. "ושאבתם מים בששון"2 – שאיבת המים מבשרת שהצמא ירווה, אך עדיין לא נתמלא החיסרון.
כשחסרונו של האדם מתמלא באופן כזה, שהשמחה הנובעת מכך רבה ממה שיכול להכיל, הוא צוחק. "ויצחק - ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ושרה הבת תשעים שנה תלד"3. הצחוק מלווה את השמחה הבלתי צפויה, הפורצת את גדרי ההרגל.
הצחוק הוא, למעשה, נושא רציני, אשר
כבר כתנ"ך, ובעקבותיו גם בחז"ל נידון לעומקו.
ב. הלץ
בספר תהילים מצאנו סתירה מהותית בין מזמור א' למזמור ב':
במזמור א' נאמר:
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב".
מכאן, שליצנות אינה דבר טוב. ישנה שלילה מוחלטת של הליצנות.
לעומת ואת נאמר במזמור ב':
"למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק, יתייצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד, על ה' ועל משיחו וכו' יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו".
אם כן, השחוק והלעג טובים והם מידה אלוהית וכבר אמרו חז"ל4, שאדם צריך ללמוד ממידותיו של הקב"ה.
הדבר קשה יותר מכיוון שידוע, שלפי המסורת התלמודית מזמור א' ומזמור ב' היו במקור מזמור אחד5, ורק מאורעות מאוחרים גרמו להפרדתם ולהפיכתם לשני מזמורים, ואם כן אנו רואים יחס דו-ערכי לצחוק6.
ננתח את הפרקים המדוברים. מזמור א' בספר תהילים דורש אמנם לימוד נרחב, אך אנו נעלה רק מספר נקודות להבהרת עניינו.
בפסוק א' מדובר על שלוש דמויות: רשעים, חטאים ולצים, ולעומת דמויות אלו עומד הצדיק. מהו ההבדל בין הדמויות?
רשע הוא הפועל נגד רצון ה'7, בניגוד לצדיק8, העושה את רצון ה'. סולם הערכים של הצדיק הוא רצון ה', לעומת הרשע, שסולם הערכים שלו הוא נגד רצון ה'. לצדיק יש סולם ערכים 'ישר' ולרשע 'הפוך'.
חוטא הוא אדם שחטא. הוא אינו מתנגד לרצון ה' כמו הרשע. סולם הערכים שלו זהה לזה של הצדיק. הוא מכיר בכך שזהו סולם הערכים הנכון, אך הוא נכשל בין בשוגג ובין במזיד. סולם הערכים שלו גם כן 'ישר'. על גורלם של שניים אלו אומר הכתוב: "על כן לא יקומו רשעים במשפט" – רשעים זוכים למשפט, אך אין להם תקומה. הרשע זוכה למשפט מכיוון שלרשע יש על כל פנים סולם ערכים. הוא זכאי לעמוד למשפט ולדעת מהו סולם הערכים האמיתי.
"וחטאים בעדת צדיקים" – לחטאים יש תקומה, אך לא בין הצדיקים. חטאים הם האנשים, המקבלים את עולמו של הצדיק, אך מכיוון שנכשלו בו, לא יעמדו בעדת צדיקים. אך שלא כרשעים, להם יש תקומה.
מכאן ממשיך הכתוב: "כי יודע ה' דרך צדיקים...". מדוע לא נכתב גורלו של הלץ?
מסתבר, שמזמור א' דן בגורל האדם בעולם הבא – הרי עיניינו הרואות צדיקים ש"עליהם" נובלים. ואם כן ברור, שהשכר והעונש שבפרק הם לעולם הבא. מכאן נובע, שגורל הלץ לא מוזכר, מפני שאין לו כלל חלק לעולם הבא, גורלו נקבע כבר בעולם הזה.
הלץ קובע כי: "אין משמעות לכלום". ללץ אין סולם ערכים, הוא משתמש בצחוק, וצוחק על הכל ומזלזל בכל. במושב ליצים – "ליצים" הוא בהיפוך אותיות צלם. למעשה, הלץ הוא האנטיתזה של הצוחק האמיתי.
אגב, ליצנות אינה חייבת לבוא בדרך
צחוק, יתכן, שדברי הלץ יהיו רציניים מאוד ופילוסופיים מאוד. יתכן ואדם יביא ראיות
רציניות מאוד לכך שאין משמעות לשום דבר. במאה העשרים אף קמה "פילוסופיית האבסורד"
בתור זרם בפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית. נראה שלסגנון כזה של חשיבה כיוון ר' נחמן
את ביטויו "אפיקורסות הבאה מהחלל הפנוי"9.
ג. "הכל הבל"
שלמה המלך עסק בנושא הליצנות בהרחבה בספר קהלת. התזה הבסיסית של ספר קהלת היא "הכל הבל"10. אין שום דבר חשוב בעולם. למעשה, גם אם נגיד, אפילו ברצינות, שהכל הבל, תמיד ישאר לנו דבר אחד, ואפילו טיפשי וקטן שכדאי להמשיך לחיות למענו. לכל אדם יש דבר שמחזיק אותו, והוא לא כלול, לגבי דידו, ב"הכל הבל"11. צריך להבין, שאם יש דבר אחד, שלמענו כדאי לחיות, אז הכל הופך להיות בעל משמעות דרכו. הנקודה הזו הופכת להיות נקודת המנוף. לכן "סוף דבר הכל נשמע"12 – אותו "הכל הבל" מקבל משמעות, זאת דרך "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה" – אותו ירא אלוהים – "כל האדם". דרכו כל האדם מקבל משמעות13.
על כל פנים, הביטוי "הכל הבל" הוא רציני. קהלת לא חזר בו מאף מילה, שאמר לאורך כל הספר גם אחרי הפסוק האחרון. אם כן, מדוע בעצם הכל הבל? הכל הבל לעומת מה? והתשובה: הכל הבל לעומת מה שעתיד להיות. כלומר: הכל הבל – הבל פיו של הקב"ה ואלמלא הדיבור האלוהי, שנותן משמעות לכל היש, באמת הכל הבל14.
תופעה מצויה היא שכאשר אנשים עוסקים
בסתרי תורה הם צוחקים. אנשים רציניים, שסיגפו עצמם תקופות ארוכות, פורצים בצחוק,
כאשר הם לומדים סתרי תורה. מה גנוז מאחורי הצחוק הזה? הצחוק מבטא לכאורה חוסר
רצינות. אדם צוחק, כשדבריו או כשדברי חברו לא רציניים. כך גם בסתרי תורה. כוונת
הצחוק של הצדיקים האלה היא כביכול, "למה שאני אומר, יש תוכן עמוק יותר, משאני יכול
לבטא במילים ועל כך אני צוחק כדי שהמילים המצומצמות שבהן השתמשתי לא תתפשנה ברצינות
יתירה, כאילו הכל הסתכם בתכנם הגלוי". זאת היא נקודת ההבדל בין הלץ לצוחק: הלץ -
כיוונו כלפי מטה, כאומר "אין משמעות לכלום". הצוחק - כיוונו כלפי מעלה, כאומר: "לכל
דבר יש משמעות כל כך גבוהה, עד שהמישור הפשוט נראה מצחיק לעומתו".
ד. בן העולם הבא
הגמרא במסכת תענית15 מספרת על אחד האמוראים, שהסתובב בשוק של בי לפט והתלווה אליו אליהו הנביא. אמורא בעל השגות גבוהות עד כדי גילוי אליהו בשוק. עם כל זה, אמר לו אליהו הנביא, שבכל השוק אין ולו אדם אחד, שהוא בן העולם הבא, כולל אותו אמורא. אחר כך הצביע לו על שניים, שנכנסו לשוק, ואמר לו שהם כן בני העולם הבא. רץ אליהם ושאלם לעיסוקם, ענו לו: 'אינשי בדיחי אנן' – אנו עוסקים בבידור, ומתהלכים ממקום למקום, וכל פעם שאנו רואים אנשים עצובים, אנו מבדרים אותם.
מדוע הם בבי העולם הבא והוא לא? יש לעשות הבחנה, בין בן העולם הבא לבין מי שיש לו חלק לעולם הבא. כלל נקוט בידינו: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"16, אבל לא כולם 'בני העולם הבא'. "בן" מורה על קביעות, ואילו "חלק" מורה על שייכות. אם מישהו נמצא בתל אביב ואומר: "אני בן ירושלים", פירושו, אני גר בירושלים, אבל יש לי חלק בתל אביב, יש לי מה לעשות פה.
רוב בני האדם הם "בני העולם
הזה", ויש להם חלק לעולם הבא. הם "מרגישים בבית" בעולם הזה, ויש להם משהו מן העולם
הבא. אבל יש מישהו, שהוא "בן העולם הבא". באופן טבעי השייכות הנפשית שלו היא לעולם
הבא ובעולם הזה יש לו רק חלק. הוא כאילו בביקור בעולם הזה. אדם כזה מתאפיין
בצחוק. בעולם הזה קשה מאוד לצחוק אל מול המציאות הקשה, ואם אדם צוחק, סימן שהוא
מעולם אחר. הוא רואה מה שעתיד להיות והוא בן העולם הבא. זה מה שאמרו אותם שני בני
העולם הבא לאמורא. הוא היה אדם רציני מאוד, אבל לא היה מסוגל לבדח אנשים, בגלל שהוא
לקח את העולם הזה ברצינות, ושני הבדרנים כאילו אומרים לו: "אנו רואים עולם אחר"17.
ה. "ילעג למו"
מכאן אפשר להבין מדוע במזמור ב' פסוק ד' בתהילים נאמר: "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו" – מזמור ב', לפי חז"ל, עוסק במלחמת גוג ומגוג18. באחריתה של ההיסטוריה הקב"ה יצחק.
במסכת עבודה זרה19 מספרת
הגמרא על יום הדין, שכל האומות נכנסות אצל הקב"ה ובסופו של דבר מבקשות ממנו, שתינתן
להן לפחות מצוה אחת כדי לזכות על ידה למה שעם ישראל זוכה, הקב"ה נותן להם את מצוות
סוכה. הגמרא מסיימת, שבסוף הגויים בועטים במצווה ויוצאים, והקב"ה יושב ושוחק,
שנאמר: "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו". אומרת הגמרא: "אמר ר' יצחק: אין צחוק לפני
הקב"ה אלא אותו היום בלבד". ומקשה הגמרא, שהרי ידענו שכל יום מחולק לשתיים עשרה
שעות, ובשלוש השעות האחרונות הקב"ה משחק עם לויתן, שנאמר20: "לויתן זה
יצרת לשחק בו" (לויתן הוא מה שעתידים הצדיקים לאכול21 והקב"ה "משתעשע"22
בתקוות העתיד)? ומתרצת הגמרא, שכל יום הקב"ה משחק עם בריותיו, ובאותו היום
משחק על בריותיו. כשהעולם יצעד לעבר תוכן חדש ויבנו עולמות חדשים, זה יפרוץ
את התוכן של העולם הישן וזה הגורם ל"שחוק האלוהי" שביום הגאולה.
ו. "ותצחק שרה"
לפי דברינו אלו אפשר להבין, בדרך אגב, סוגיה מוזרה בקשר לשרה אמנו. כששרה התבשרה על לידת יצחק נאמר23:
"ותצחק שרה בקרבה לאמר, אחרי בלותי הייתה לי עדנה ואדני זקן".
ובהמשך הכתוב24:
"ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר, האף אמנם אלד ואני זקנתי? היפלא מה' דבר? למועד אשוב אליך, כעת חיה, ולשרה בן. ותכחש שרה לאמר, לא צחקתי, כי יראה, ויאמר לא, כי צחקת".
ממה בדיוק יראה שרה? הרי באותה שעה הייתה שרה במצב של נבואה ואיך יתכן שתחשוב שבידה להסתיר את האמת? ובכל ואת היא מכחשת!
נראה להסביר, שכבר ברגע שהמלאכים
הודיעו בדבר ה' את הגזרה, שבעוד שנה יהיה לשרה בן, הדבר הופך להיות מציאות. נשמתו
של יצחק מתחילה לרדת לעולם, והציבור, שדרכו נשמתו של יצחק מתחילה לרדת, הוא נשמתה
של שרה. היא עדיין לא בהריון, אבל דדך נשמתה מתחילה להיווצר גם נשמתו של יצחק. זוהי
תופעה חדשה, ששרה לא הייתה רגילה לה, וכל תופעה חדשה, שדוחקת את רגלי הקיים, מעוררת
צחוק. באותה שעה צחקה נשמתה של שרה, שהרי "ותצחק שרה בקרבה לאמר" – עומק
העומקים של שרה צחק. אבל מה היא הרגישה במודע? יראה. שרה הייתה מלאה יראת שמים
ולכן: "ותכחש שרה לאמר, לא צחקתי, כי יראה" – משום שהיא הייתה מלאה ביראה בהכרה
שלה. "ויאמר לא, כי צחקת". היה צריך לגלות לה את זה, כדי שתתכונן נפשית להולדת
יצחק.
ז. ר' עקיבא מצחק
ישנו הבדל גדול בין צחוק ושמחה על מצבו של העולם הזה לבין צחוק כתוצאה מראיית העתיד.
הגמרא25 מספרת על ר' עקיבא, שהגיע עם חכמים להר הבית וראו שועל, שיוצא מבית קדשי הקדשים. החלו חכמים לבכות, ור' עקיבא מצחק. שאלו אותו החכמים מדוע הוא מצחק, ושאל אותם מפני מה הם בוכים. "אמרו לו: מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת"26 – ועכשיו "שועלים הלכו בו"27?. אמר להם, מפני כך אני מצחק". מפני שדווקא מתוך החורבן, אני רואה את הגאולה. צחוקו של ר' עקיבא הוא מפני העתיד, שהוא צפה.
יש להתבונן בכך שר' עקיבא לא ענה מיד על שאלתם של החכמים, אלא שאלם תחילה "מפני מה אתם בוכים". נראה שרצה ר' עקיבא ליתן בכך מקום גם לבכיים חכמים, כי אם היו כולם צוחקים, הייתה בכך אכזריות, וכדברי הרמב"ם28: "כל שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי". אך כמו כן אם כולם בוכים, יש בכך חוסר אמונה ח"ו. ולכן אמר ר' עקיבא, מכיוון שאתם בוכים אני יכול לצחק. על מנת ששני הצדדים של החורבן, הצרה והשעשוע, יבואו לידי ביטוי כאחד.
הדברים מפורשים במסכת ברכות29:
"אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא פיו
שחוק בעולם הזה, שנאמר30: אז ימלא שחוק פינו".
וממשיכה הגמרא:
"אמרו עליו, על ריש לקיש (תלמידו של ר' יוחנן), שמעולם לא מילא פיו שחוק בעולם הזה מכי שמעה מר' יוחנן רביה".
מדוע באה תוספת המילים 'בעולם הזה' לגבי ריש לקיש, והלא ברור שהוא היה בעולם הזה כשחדל מלמלא פיו שחוק? אלא שבמהלך החיים יש לנו שני זמנים. יש זמנים שבהם אנו בעולם הזה, ויש זמנים שאנו בעולם הבא.
אנו נמצאים בעולם הזה כשאנחנו
מתפללים. הצורך להתפלל מורה על כך שיש חסרון בעולם. וכבר אמרו חז"ל31,
שאין עומדין להתפלל מתוך שחוק, אלא מתוך שמחה של מצווה. מתוך שחוק אי
אפשר להתפלל, ולכן ריש לקיש אמר, שכשהוא בא להתפלל הוא אינו צוחק. לעומת זאת, האדם
נמצא בעולם הבא, כשהוא לומד תורה32. לימוד התורה הוא עיסוק בעולם
אידיאלי ובמצב אידיאלי. בלימוד תורה, הכול פתוח. במצב כזה בוודאי שימלא פיו בצחוק,
וכן גם כשצופה את הגאולה העתידה.
ח. מילי דשטותא
יש בגמרא מספר סיפורים על חכמים, שהיו צוחקים. מובא בגמרא בשבת33: "רבנן, כד הוו חלשי בגרסייהו, הוו קא אמרי מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן" – כשהחכמים היו עייפים מלימודם היו אומרים בדיחות, ואז היו צוחקים הרבנים. מה פירוש הדבר? האם באמת בגלל שהתעייפו לא יכלו ללמוד? האם הכוונה, שהיו צריכים איזו הפסקה, בדיחה טובה, כדי להתעורר? אם הדבר כך – שילכו לישון ויקומו רעננים!
אלא מה פירוש הדבר להיות עייף מן הלימוד? נראה שיש כאן רמז עמוק. בארמית, כדי לבטא עייפות לא משתמשים בביטוי "חלשי" אלא בביטוי "לאי"34. בפשט הדברים נראה, שהחכמים הגיעו לקצה גבול יכולתם בלימוד. בלימוד החכמה יש כללים ברורים ועקרונות מנחים, שאי אפשר לחרוג מהם, אך אותם חכמים הגיעו לגבול החכמה, "חלשי בגרסייהו". כאן עליהם להתקדם צעד אחד הלאה אל מעבר לחכמה, ומה שמעבר לחכמה הוא הצחוק.
נמחיש בדוגמה: כשניוטון ראה תפוח נופל, הוא גילה וניסח את חוקי התנועה הפיסיקאליים. ואולם הקב"ה הוא שקבע את החוקים. ומה קרה קודם? הפיסיקה המודרנית, עקב מוגבלותה, לא עוסקת במה שלפני תחילת הזמן. למעשה, לפני קביעת החוק – תפוחים לא נפלו! מציאות כזו היא מצחיקה, לא רצינית. הקב"ה רצה שהתפוחים יפלו – ולכן הם נופלים. לאחר הרצון האלוהי יש מקום לחכמה, שתחקור, אך המציאות שלפני הרצון – נראית כצחוק, לעומת החכמה הבאה אחריה.
לגבינו, המצויים תחת "מטריית" החכמה, מה שלפני החכמה הוא לא רציני אלא מצחיק. מלמעלה למטה זה רצון, שמוליד חכמה. מלמטה למעלה זו חכמה שלפניה צחוק. אם כן, הצחוק מקשר אותנו אל המציאות שלפני החכמה ומעבר לה, על כן השתמשו בו החכמים כשמיצו את גבולות החכמה ורצו להשיג את מה שמעבר לה.
מובא בויקרא רבה35, שעשרה דברים נקראו יקרים, והסכלות היא אחת מהם, שנאמר36: "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט". אדם, שאיננו מסוגל לסבול שום חוש הומור, חכמתו מצומצמת. גדולי המשיגים עוסקים בצחוק, ומובא בזוהר37 על רב הימנונא סבא, שהיה מקדים דברי שטות לדברי חכמה, כדי לדעת את שורש החכמה.
בעולם הזה שטות היא דבר מסוכן,
בעולמנו ישנו סדר, שבלעדיו לא יכולנו להתקיים. מדי פעם יש בעולם התפרצויות של הצחוק
העליון. אך זה יכול גם להוביל לשואה איומה. כשסדרי העולם משתנים, זה לא תמיד מצחיק,
אך מי שיודע לצחוק, במובן הפנימי של המילה, יכול לקדם את פני הרעה.
ט. לשם שמים
נסיים בהערה מדברי הרמב"ם בפרק חמישי משמונה פרקים. בפרק זה בא הרמב"ם ללמדנו את תכלית החיים והיא: "לדעת את ה'", וזאת על ידי כך שכל המעשים יעשו לשם שמים. הרמב"ם מביא דוגמאות: כשהאדם אוכל, עליו לאכול כדי להיות בריא ובשביל שיהיה לו כוח להשכיל, ועל ידי ההשכלה הוא יוכל לדעת את ה'. יוצא שהוא אכל כדי לדעת את ה'. וכן בעסקי הממון: עודף הכסף מעבר לקיום הגוף צריך לשמש לצדקה, לתרומות וכיו"ב. הדוגמה הבאה שמביא הרמב"ם היא ההתעמלות. גם הפעילות הגופנית – אין מטרתה הרגשה טובה, אלא כדי להתחזק וללמוד תורה.
גם כשהאדם מחכים ועוסק בחכמה, לא יעסוק בה אך ורק מתוך סקרנות אינטלקטואלית, אלא כדי לדעת את ה'. גם כשאדם מדבר, דיבורו צריך להיות לשם שמים, ולא דיבור לבטלה. לבסוף אומר הרמב"ם, שגם אדם שמדבר "שטויות" – דיבורו צריך להיות לשם שמים. מביא הרמב"ם את המאמר ממסכת ברכות: "רבנן, כד הוו חלשי בגרסייהו הוו קאמרי מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן".
אפשר לראות, שהרמב"ם נוקט בסדר עולה, כלומר: מתחיל מהדברים הגסים יותר – מאכל וממון, אח"כ חכמה, אח"כ דיבור ולמעלה מן הדיבור – הצחוק. אם אדם מגיע למדרגה האחרונה של הצחוק לשם שמים סימן שכל מעשיו הם לשם שמים.
יהי רצון, שיקויים בנו "ותשחק ליום
אחרון"38, ונזכה ונחיה ונראה בימי המשיח ובחיי העולם הבא ו"אז ימלא שחוק
פינו"39.
1 מדרש תהילים צח, א. ושגור בפי כל הביטוי: "אין שמחה כהתרת הספיקות".
2 ישעיה י"ב, ג. ועיין סוכה מח.
3 בראשית י"ז, י"ז
4 מכילתא בשלח שירתא, פרשה ג'
5 ברכות דף ט
6 מזמור א' מתחיל ב"אשרי האיש אשר לא הלך וכו'", ומזמור ב' מסתיים ב"אשרי כל חוסי בו", והגמרא אומרת (שם י.) שכל תהילה שמצאה חן בעיני דוד, פתח אותה באשרי וסיים אותה באשרי.
7 שרשים לרד"ק, ערך "רשע"
8 צדיק- במעשיו, עבודה זרה ו.
9 ליקוטי מוהר"ן ח"א סי' ס"ד אות ב': "יש עוד מין אפיקורסות, והם החכמות שאינם חכמות. אלא מחמת שהם עמוקים ואינם משיגים אותם, ומחמת זה נראים כחכמות... כן יש כמה מבוכות וקושיות אצל המחקרים, שבאמת אינם שום חכמה... כי כל אלו הקושיות... באים מהחלל הפנוי".
10 קהלת א', ב'
11 זה תמצית הרעיון שבשיטתו הפסיכולוגית של פרופ' ויקטור פרנקל בספרו: "האדם מחפש משמעות". הוצאת דביר, תשל"ו.
12 קהלת י"ב, י"ג
13 "כי זה כל האדם": ר' אליעזר אומר: כל העולם לא נברא אלא בשביל זה". שבת ל
14 "כל התורה שאת לומד בעולם הזה הבל היא לפני תורה שבעולם הבא". קה"ר ב, א
15 דף כט
16 סנהדרין פ"י מ"א
17 קיימת עוד אפשרות של צחוק בעולם הזה, והוא צחוק של שביעות-רצון ממצב העולם, צחוק זה מבטא ציניות מרושעת שאינה מעוניינת בתיקון העולם. זה כנראה הצחוק של ישמעאל שהיה "מצחק" (בר' כ"א, ט') בלשון הווה, כמרוצה מהעולם הזה, לעומת יצחק שצחוקו בלשון עתיד, על שם העולם העתיד לבא, וכך ניתן להבין את דברי שרה (בר' כ"א, י'): "לא יירש בן האמה הזה (מל' עולם הזה) עם בני עם יצחק" (ל' עתיד).
18 ברכות ז
19 דף ב.- ג.
20 תהלים ק"ד, כ"ו
21 בבא בתרא ע"ה
22 עיין קול הנבואה ההגיון העברי השמעי לר"ד כהן הנזיר זצ"ל עמ' רס"ג-רס"ד
23 בראשית י"ח, י"ב
24 שם י"ג
25 מכות דף כ"ד
26 במדבר א', נ"א
27 איכה ה', י"ח
28 הלכות אבל י"ג, י"ב
29 דף לא.
30 תהלים קכ"ו, ב'
31 ברכות שם
32 ולכן כינו חז"ל (שבת י.) את התפילה- חיי שעה, ואת הלימוד- חיי עולם. ועיין זהר ח"ג נו.
33 דף ל, עפ"י הנוסח של הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות פרק חמישי.
34 תרגום אונקלוס לדברים כ"ה, י"ח. ועיין מו"ק ב.
35 פ"ב, א'
36 קהלת י', א'
37 ח"ג, מז. ועי' אורות הקודש ח"א, ע"ו-ע"ח
38 משלי ל"א, כ"ה
39 תהילים קכ"ו, ב