הרב אורי שרקי

מרחבעם לברית עם

הרהורים בעקבות נפילת רחבעם זאבי הי"ד

"מעייני הישועה", ט' בכסלו תשס"ב




רציחתו של גיבור ישראל, השר זאבי הי"ד, הפגישה את כולנו עם ערכיה הנצחיים של הציונות הקלאסית, לרגע נדמה היה שכל הציבור בארץ נזכר בערכיה של ארץ ישראל הישנה והטובה, בערכה של הגבורה הפלמחי"ת, וריח של ארצישראליות שורשית נשבה באוויר העולם.

אלה שדווקא תופעה זאת מעוררת הרהור נוגה, שהרי אין כיום במערכת החינוך או במערכת התרבות הישראלית העכשווית, נתונים המאפשרים צמיחתן של דמויות מהסוג של גנדי או של בניו, אין מסר של ציונות ארצישראלית מודרנית, דבר זה אומר דרשני! יש שיטענו שציונות זאת עברה מן העולם ומתה, אבל ברור הדבר שאין חיזיון שווא במציאות וציונות זאת, אם היום אינה מצליחה ומונחלת כראוי, סימן הוא שזקוקה היא להתחדשות וטרם הגיעה הזמן לקבוע את מותה. תביעת ההתחדשות הזאת מצאה לה שני אפיקים:

האחד, העלאה על נס של ערך השלום עד כדי הפיכתו למיתוס תלוש מן המציאות. כשדורשי הגשמתו של המיתוס נתקלים בקרקע הקשה של המציאות, מוצאים הם תירוצים, כגון: "זאת אשמת ערפאת", או "אשמת ההנהגה העכשווית של הרשות הפלסטינית ויש להמשיך בתהליך כי אין דרך אחרת" וכו', מן הביטויים התפלים, המראים על כך שמיצגיה של שיטה זאת אינם מבינים את הפרופיל האנושי של המזרח התיכון בכללו, ושל שכנינו הערבים בפרט.

השני, נאמני ארץ ישראל, כפי שרגילים לכנותם, פועלים מתוך מסירות נפש רבה לשם התיישבותנו בכל מלא רוחב ארצנו אך לא תמיד יודעים לתת תשובות לשאלות הבוערות של השעה כגון: מה יהיה מעמדם של הערבים בא"י השלמה? כיצד יש לחסל את הטרור? וכו', ונראה שגם בדרך זאת יש כשלון כח. הרגשת חוסר המוצא שתולה על גבי רקע של מבוכה עולמית גדולה בעקבות המאבק בין האיסלם למערב. נראה הדבר שפתרון המבוכה נעוץ בהגדלת מרחב ההסתכלות. אין אנו נמצאים בסכסוך לוקאלי בין שני שבטים יריבים באזור נידח של העולם. אנו נמצאים, לאמיתו של דבר, במוקד ההתהוות של האנושות החדשה. ניטש היום מאבק גדול בין המזרח למערב על ההגמוניה התרבותית בעולם, ועלינו לתת תשובות על מקומנו בתהליך זה. האופציות המרכזיות הינן:

1. לראות את עצמנו כחלק אינטנגרלי של העולם המערבי הנתון במאבק נגד העולם המזרחי. עמדה חלשה זאת, של קרוב עני של ארה"ב, מוצגת מידי פעם ע"י אנשי ציבור במחנות השונים. יש בכך הנחה שארה"ב היא משענת הקנה של מדינת ישראל ושהיא הסכר האחרון בפני הברבריות העולמית.

2. האופציה האנטי-אמריקאית, הפרימיטיבית, הששה לאידה של אמריקה בנפילת מגדליה. ביטול האמירה כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. מאחורי עמדות מוסרניות דרשניות אלה מסתתרת לפעמים גם אנטי-ציונות מובלעת שאינה מקבלת עדיין את ערכה של המלכות והמדינה.

3. האופציה השלישית היא כנראה מהווה את המוצא מן המבוכה של שני המחנות שהזכרנו בתחילה, והיא לראות את מדינת ישראל כבעלת מסר מיוחד, מבחינה תרבותית, לשני חלקיה של האנושות, המזרחי והמערבי כאחד. ברגע שיוכר בתוכנו, באופן אמיתי, שיש לנו מה לומר לעולם, שאלות השלום וא"י תפטרנה מאליהם, משום שאומה שבטוחה בצדקתה התרבותית אינה יראה מפני דרישת העוצמה המדינית, ומתוך כך מדינה זאת תוכר כלגיטימית בעיני העולם כולו, ותמשוך אליה דרישת שלום והכרת צדקתה בהתפשטותה הגיאוגרפית.

והרי כאן מספר נקודות שכדאי להרהר בהן בדבר מציאת הנתיבות למסר הכלל-אנושי שלנו:

1. יש להרים את הכפפה המוסרית שמציב בפנינו אותו רשע מאפגניסטן. מלחמתו במערב ניזונה מטיעון מוסרי שהתרבות המערבית מדורדרת, שאינה מאמינה יותר באלוהים, מפתחת מתירנות, ומגרה את היצרים. טיעונים אלה המהווים מבחינתו של אותו רשע הצדקה למלחמתו, דורשים מבחינתנו תשובה, והיא שרק מתוך התרבות הישראלית המקורית ניתן להשפיע מוסר וקדושה לאנושות, ולא בדרכי פראיות וברבריות כמקובל אצל שכנינו.

2. יש לבוא במסר מוסרי ברור בדבר אופי המלחמה ברע וביטול העמדה ההומניסטית החלשה הרואה בהפעלת אלימות נגד אלימות רע! שריד זה של הנצרות הוא האחראי לשפך דם רב במלחמות עולם.

3. יש לטפח מעבדה רוחנית בארצנו, המופנית לתיקון העולם כלומר, עלינו להוות כתובת נגישה ומקרינה להשפעתנו התרבותית והעולמית. דבר זה דורש הקצאת משאבים יחד עם מאמץ, הן מצד תלמידי חכמים והן מצד כל בעלי הרצון הטוב ועמוקי המחשבה שבקבנו לידע לנסח את המסר הישראלי המיוחד, ומתוך כך יתקיים בנו: "ואצורך ואתנך לברית עם, לאור גויים".