הרב אורי שרקי
בין מדינה יהודית למדינת הלכה
ב' בשבט תשפ"ד, מוסף "שבת" של "מקור ראשון"
הימים הם ימי מלחמה בהם נדמה כי כל המחלוקות מאחורינו, ועם ישראל נמצא במקום חדש ובריא יותר. אולי דווקא כעת, כשהלבבות פתוחים יותר לשמוע - זה הזמן לברר את המושגים החשובים והנפיצים שמלהיטים פעם אחר פעם את השיח הישראלי, ולנסות לרדת לעומקם, מתוך הבנה שרק שיח אמיתי ועמוק יכול להביא לליבון הדברים, במקום האחיזה בעמדות דוגמטיות ו"מוכנות מראש" אליהן משתבללים במהלך דיונים פוליטיים בימי שגרה.
מהי מדינת הלכה?
על מנת לפזר את הערפל השורר בסוגיה זו, שמעטים לצערנו ירדו לעומקה, יש להבחין בין שלשה מושגים: 1) מדינה יהודית - מציאותנו כיום, 2) מדינה דתית - הבלתי רצויה, 3) מדינת הלכה שעליה נסוב הדיון.
א. מדינה יהודית, היא מדינתו של העם היהודי, היא מדינת ישראל. למותר להזכיר כי זו קמה בתור מימוש זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, כפי שמופיע במגילת העצמאות. תוכן הזכות נתון לדיון, ומגילת העצמאות מכילה בקרבה הגדרות שונות ויתכן אף סותרות זו את זו ביחס לזכות זו.
יהדותה של המדינה אף מעוגנת בחוק השבות ובמספר חוקי יסוד, ובפרט בחוק יסוד "הלאום". מאחר והזהות "יהודי" משמשת בהגדרת הלאום וגם בהגדרת הדת ברישומי משרד הפנים, מתבקש שמאפייניה היהודיים של מדינת ישראל ישאו מרכיבים שמקורם בדת היהודית, כגון הקביעה שיום השביתה מעסקים יהיה השבת, ושפתה הלאומית - העברית.
אמנם זכותו של העם היהודי למדינה אינה מותנית בהיותה של המדינה בעלת משטר דמוקרטי, אך העם היושב בציון החליט שהמשטר שעל פיו מתנהלת המדינה יהיה דמוקרטי. החלטה זו אף היא מעוגנת בחוקי יסוד. ועם זאת, יש להבחין בין זכות מהותית למדינה לבין צורת המשטר, גם אם שני המרכיבים של הנוסחה "יהודית ודמוקרטית" חביבים עלינו. יהדותה של המדינה היא מהותה. דמוקרטיה היא שיטת הממשל הנהוגה בה.
על בסיס יהדותה של המדינה, התקבלה מעורבות מסוימת של ההלכה היהודית בפרהסיה הציבורית ואף בתכני התרבות בישראל. הסטטוס-קוו בענייני דת נולד גם הוא מכך, ואף ההצעות לאמנות חברתיות המכבדות את הפרהסיה הזו, כגון אמנת גביזון-מדן. שיווי המשקל העדין בין יהודית לדמוקרטית הוא זה שמאפשר את קיומה של האמנה החברתית המשותפת לכלל הציבור בישראל, גם אם נחשפות חריקות ממנו מדי פעם. לכן אם חפצי חיים אנחנו, אין לבטל את מאפייניה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית.
מהי מדינה דתית?
מדינה דתית היא ישות מדינית הכופה את אורח החיים הדתי על אזרחיה. שיטה זו נהוגה במדינות מוסלמיות כאיראן, סעודיה ואפגניסטן. במדינות דיקטטוריות בעלות איפיון אידאולוגי דוגמטי, כגון סין, קוריאה הצפונית, וייטנאם וקובה, קיימת כפיה של ערכי הקומוניזם על הפרט. זו אמנם אינה מדינה דתית, אך אופייה הוא כשל מדינה דתית מבחינת אכיפת החוקים על הציבור.
מידה מזערית של כפיה אנטי-דתית על הפרט קיימת במדינות מערביות מסויימות האוסרות את לבישת הרעלה במרחב הציבורי, את ברית המילה או את השחיטה היהודית. ככלל, הרעיון הזה לא מקובל לחלוטין ברוב מדינות העולם.
לעומת זאת, אין זה מיותר להזכיר שההלכה היהודית אינה אוכפת על היחיד שום התנהגות דתית. דבר זה ברור כשמש לכל מי שלמד את הסוגיות ההלכתיות והתלמודיות הנוגעות בשאלה זו. כל לומדי ההלכה התלמודית יודעים היטב שכל דרכי אכיפת ההלכה שהוזכרו הן בתנ"ך והן בספרות הרבנית, נוטרלו לחלוטין על ידי ספרות זו עצמה. התנאים למימוש אכיפה זו חודדו עד כדי אבסורד על ידי הפוסקים, באופן שגם בתנאים האופטימליים של קיומה של סנהדרין מתפקדת בלשכת הגזית לא ניתן לממש הלכה למעשה שום כפיה (עיין משנה מכות א, י).
מדינה דתית אינה עומדת על הפרק מבחינתו של המשפט העברי (עיין אגרות הראיה, אגרת כ), גם אם רוב אזרחיה יהיו דתיים, ולכן את החשש הזה, שהוא העומד בבסיס הפחד העמוק של אחינו הליברלים - כדאי ואפשר לפוגג.
מהי מדינת הלכה?
מדינת הלכה היא מדינה המכירה בתקפותו של המשפט העברי בתור הנורמה העקרונית של החקיקה. כדי להבין על מה מדובר, רצוי ללמוד את ספרו המונומנטלי של סגן נשיא בית המשפט העליון, פרופסור מנחם אלון: 'המשפט העברי' (יצא לאור בהוצאת מאגנס). ניסוח המשפט העברי בכלים מודרנים הולך ומתרקם לאורך השנים על ידי צוות המחלקה למשפט עברי של משרד המשפטים בראשות הרב פרופסור נחום רקובר ועוד מומחים בעלי שם. כשם שזכה העם היהודי לשוב אל ארצו, אל שפתו ואל עצמאותו, כך ראוי לו לשוב אל המשפט היחודי שלו, בעל מסורת משפטית מפוארת של פסיקה, בלי תלות מחייבת במשפט המנדטורי או העות'מני.
שני מרכיבים משמעותיים לענייננו יש למשפט העברי: האחד, הגדרה מחודשת של מקור סמכותו של הריבון. והשני, היחס לחקיקה ולפסילת חוקים.
אחת השאלות החוזרות ונשנות בתורת המשפט היא מקור הסמכות של הריבון. במדינה המודרנית קיים קושי מובנה בקביעת מקור הסמכות השלטונית. מקובל לומר שהעם הוא הריבון והוא המעניק לנבחריו על פי שיטה מוסכמת את השילטון. בישראל, הריבון הוא הכנסת, כלומר הרשות המחוקקת, הנבחרת על ידי הציבור, והיא הנותנת תוקף חוקי - אם כי לא חוקתי לפי שעה - לרשות השופטת ולרשות המבצעת. אמנם יש לכנסת סמכות עקרונית לבטל את הרשויות האחרות, אך עקרון הפרדת הרשויות חזק דיו כדי למנוע מצב כזה.
הקושי המהותי שיש בהצבת גוף כלשהו כריבון הוא בכך שהמדינה מחליפה את הא-ל. זו הסיבה העמוקה לרתיעה של חוגים מסוימים, כגון חסידות סטמאר מעצם הרעיון המדיני. מדינה ריבונית היא, לשיטתם, מרידה בריבון האמיתי - בורא העולם. אמנם דעה זו אינה מקובלת להלכה אצל רוב באי בית המדרש, אך יש בה ניחוח של אזהרה מפני הגאוה של האדם, המציב את עצמו כתחליף לאלוהים. במדינת הלכה בעיה זו פתורה: הריבון הוא הבורא והוא מקור סמכותה של המדינה על כל מרכיבי מוסדותיה, גם של השיטה הדמוקרטית.
המרכיב השני נוגע ליחסי החקיקה הפרלמנטרית וההלכה. ברגע שהמשפט העברי מוכר כבעל תוקף חוקי, יש בידיה של ההלכה להכיר בכל חוקי הכנסת כ"תקנת הקהל" (עיין קובץ "תחומין" כרך ג, סידרת מאמרים בדבר תוקפם ההלכתי של חוקי המדינה). מונח זה הוא מנגנון המאפשר לתת הכרה הלכתית מחייבת לכל חוקי הכנסת, הרבה מעבר לעיקרון של "דינא דמלכותא" המוכר בספרות ההלכתית. זהו מצב חדש הפותר את התסבוכת הקיימת אצל מקבלי סמכותה של ההלכה ביחס למערכת משפט הנחשבת בעיניה כ'ערכאות של גוים', מה שמונע משומרי מצוות לגשת אליה ישירות, ומסבך את ההליכים המשפטיים בחברה הדתית.
במדינת הלכה, כל מוסדותיה של המדינה ממשיכים לתפקד כפי שעשו מאז קום המדינה: הכנסת, הממשלה, בית המשפט העליון, ביקורת המדינה. אלא שכל אלה כפופים לחוקה, שמכילה את ההלכה כקריטריון עליון לחקיקה.
בשביל ליישם את התיאוריה הזו יש לכונן גוף עליון, בדומה למועצת החוקה של צרפת, או בית המשפט לחוקה, בו יכולות להיפסל החלטות של הממשלה, הפרלמנט או בית המשפט בשל אי התאמתם לחוקה או לערכי היסוד של החברה. הגוף העליון הזה, התואם את תפקידו של הסנהדרין בימי קדם, יקבל את הלגיטימציה שלו מהציבור בדרך שתהיה מוסכמת על הכנסת וברוב מוסכם שיבטא את הקונצנזוס התרבותי של כלל החברה בישראל.
במתווה זה, כשם שבשם הערכים הליברליים רואה בג"ץ לעצמו סמכות לפסול חוקים, בניגוד להגיון הדמוקרטי, כך יינתן כוח לפסול חוקים מעטים העומדים בניגוד לבסיס המשפט העברי. עם זאת, סביר מאוד להניח שמספר החוקים שייפסלו על ידי מועצה זו, יהיה קטן בהרבה מאלה הנפסלים היום בבג"ץ, וכי הנטייה הכללית שלה תהיה שלא להתערב ללא צורך.
לשאלה האם מדינת ההלכה חייבת להיות דמוקרטית, נענה כי מדינת ההלכה אינה קובעת כלל מהי צורת המשטר שעל פיה תתנהל המדינה, ונושא זה נותר נתון לחלוטין להכרעת העם (העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין על דברים יז, יד). גם חירויות הפרט יישמרו לחלוטין, בדיוק כמו בכל רחבי המדינות המערביות, ב"במדינת ההלכה", וכך גם זכויות האדם הבסיסיות. יש לציין בכנות כי לא כל מה שמוגדר בתרבות הליברלית כזכויות, מוגדר כך על פי ערכי המשפט העברי. אך ללא ספק, כל מה שהוגדר ללא עוררין כזכויות בתרבות הכללית מקובל במשפט העברי.
ההבחנה בין חרויות לזכויות איננה תמיד מובנת מאליה. למשל חירותו של האדם לאכל מזון שאינו כשר, לחלל את השבת, להתלבש ככל העולה על רוחו, לקיים חיי תרבות כראות עיניו, לפעול לשם קידום דעותיו ואמונותיו במסגרת חופש הביטוי, וכל כיוצא בזה - כל אלה מתקיימים מסגרת חרויות הפרט, ולא ייפגעו. לעומת זאת, התביעה למתן הכרה רשמית מצד החברה כנורמה מחייבת, כגון ההכרה בזוגיות חד-מינית כשוות ערך חוקי לזוגיות הקלאסית, או חיוב הרשויות בתמיכה בערכי תרבות שאינם עולים בקנה אחד עם הקונצנזוס הערכי של עם ישראל, לא תקבל ביטוי חוקי.
מצעד הגאווה, כדוגמת קצה המבטאת התנגשות בין העולם הפרטי של האדם לציבוריות הישראלית יוכל, לדעתי, להתקיים, מאחר ואין המשפט העברי מתערב בעולמו הפרטי של האדם, אין כל מניעה לפעול באופן הנוגד את ההלכה, גם במסגרת פעילות ציבורית.
מגילת העצמאות - המדינה הרצויה
אני מאמין שמדינת ההלכה, במתכונת שהובהרה לעיל, רצויה ועשויה להתקבל בציבור הישראלי הרחב, ברבות השנים. ראשית, יש להסביר שלא מדובר על מדינה דתית הכופה את הלכותיה על האדם הפרטי, ולהסביר כיצד במבנה המוצע לא רק שאינו פוגע ביסודות המוזכרים במגילת העצמאות אלא אדרבה, יונק מהם באופן מלא. אני מאמין שכינונה של מדינה כזו ייצור לכידות ישראלית משמעותית הנגזרת מחזון משותף, ויקרין גם כלפי כל העולם כולו, המצפה לראות בנו ממלכת כהנים וגוי קדוש.
את מהלך ההסברה לכינון השינויים החוקתיים הללו יש לבסס על יסודותיה של מגילת העצמאות הנפלאה:
א) הזכות למדינה לעם היהודי מעוגנת בהיסטוריה הרוחנית והתרבותית שלו, ועל תפילותיו ותקוותיו של העם היהודי בימי גלותו. מה שכולל את ההסתמכות על התנ"ך ועל המסורת היהודית.
ב) המגילה נחתמת "מתוך בטחון בצור ישראל", שהוא ביטוי מקראי המציין את הבורא, בתור מקור הריבונות של המדינה העברית.
ג) המדינה תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל.
ד) המדינה תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.
כל אלה יכולים לשמש בסיס מוסכם לכינונה של המדינה היהודית והדמוקרטית לפי ההלכה, ואני משוכנע שמדינה זו רחוקה מאד מאותה מדינה דתית ממנה מפחדים רבים כל-כך, מסיבות שבטעות יסודן. מדינה יהודית - יש לנו כבר היום, ב"ה. מדינה דתית מעולם לא התכוונו להקים. ומדינת הלכה, במובנה האמיתי - היא החזון שלנו. היא החזון של מדינת ישראל.
ט"ז בשבט תשפ"ב
הרב אורי שרקי
מדינת הלכה?!
תגובה לתגובתו של ד"ר פרידמן
מוסף "שבת" של "מקור ראשון"
ד"ר שוקי פרידמן הוא בדיוק האיש שבזכותו אני יכול להבהיר את המסר. הלוא הוא שבוי בכל התויות שהדביקו למושג מדינת ההלכה עד להפיכתו לדחליל. על מנת לבסס את בהלתו ממדינת הלכה, עליו להשתמש במכלול הסטיגמות השקריות והמתלהמות שמשמשות כתחליף למחשבה בכל הדיון הזה, כולל עיוותים של הדברים שכתבתי. מלבד זאת הוא חושף את הסתירות הפנימיות שבהשקפת עולמו של מוסמך לרבנות שדבריו נוגדים לכאורה את התורה.
השימוש הקריקטורי בצמד המילים "דתי-משיחי".
יש להבהיר שחזון מדינת ההלכה איננו דתי כי אם מדיני. כל קורא אובייקטיבי בתורה מבין שהיא אינה אלא חוקתו של העם העברי במדינתו. הפיכתה של היהדות לדת, המתמקדת בחיי היחיד והקהילה, היא תוצאה של הגלות ולא מהותה.
משיחי. כיצד הפך הערך הנעלה הזה למפלצת תקשורתית? הלוא מי שאינו משיחי איננו מוסרי. הרצון לחיות בהווה ללא חזון מכנסת את האדם בדאגה לצרכי קיומו המיידיים ומשחיתה את אצילות נפשו. משיחית היא כל השקפת עולם הסבורה שיש בידי האדם כלים להגיע לעולם טוב יותר. הציונות החילונית היא משיחית כי היא רוצה להגשים את חזון שיבת ציון, בן גוריון הוא משיחי כי הוא רוצה בחברה צודקת, היהדות היא משיחית כי היא חפצה בתיקון העולם.
ברור לי שחזון מדינת ההלכה עשוי להתקבל הרבה יותר אצל החילונים מאשר אצל הדתיים. המחשבה שיש לתורה רלוונטיות לחיים המודרנים מבהילה את הדתיים, המעוניינים בהמשך קיומה של היהדות כהתכנסות מסביב לשולחן השבת, ללא אחריות על עולמו של הקדוש ברוך הוא.
כבר אמר ההוגה היהודי-גרמני פראנץ רוזנצוייג: "אלוהים לא ברא את הדת, הוא ברא את העולם". התפיסה הדתית-חרדית שמציג ד"ר פרידמן היא שאלוהים הוא נשיא הכבוד של המועצה הדתית של היקום, ודבר אין לו עם המדינה. ד"ר פרידמן מעדיף להגביל את הקב"ה לתחום שבו הוא לא נושך ולא בועט, ולהשאיר את עולם הערכים לשיפוטה של הדיקטטורה הבלתי נבחרת של בג"ץ.
דחיית החזון העברי לעתיד בלתי נראה של איתערותא דלעילא, חוברת אל החרדיות האנטי ציונית, שתוצאותיה המצערות ידועות לכל.
ההכרה באל כמקור הריבונות, שד"ר פרידמן לועג לה, היא הבסיס שעליו מושתתת החוקה האמריקאית, הבריטית, ושל עוד מדינות דמוקרטיות שאין לפקפק בערכי החירות שלהן. לעומת זה הרצון של "ושכחת את ה' אלוהיך" היא המבססת את האפשרות של הפיכתה של המדינה לאלוהות, כבהשקפה הפאשיסטית.
ולעניין המשפט העברי, שד"ר פרידמן טוען שזכה לאוזן קשבת גם בקרב משפטנים חילונים, ובחדא מחתא סותר את עצמו כשהוא מציין שהמשפט הישראלי כמעט חף ממשפט עברי. בעצם, המשפט העברי מעולם לא נוסה הלכה למעשה, כך שהטענה שהוא לא רלוונטי למדינה המודרנית חסרת כל בסיס. הגבלתו לתחום המעמד האישי, עם קיצוץ גרוטסקי של יכולות האכיפה של בתי הדין הרבניים, היא ששיוותה לו את הפנים הנלוזות שהפוליטיקלי קורקט מיחס לו.
הרעיון של חוקה הלכתית איננו חדש. די לציין שדוד בן גוריון שקל את הצעתו של הרב הרצוג בעניין, ושפרופסור ישעיהו ליבוביץ' אף הוא רצה בה בראשית ימיה של המדינה.
התיאורים האימתניים של תפקודה של מדינת הלכה שד"ר פרידמן משתמש בהם, בפרט ביחס למועצת החוקה שאני מציע להקים, מתעלמים משתי נקודות. האחת, שחוקה הלכתית לא תקום אלא ברצון העם, שהוא האחראי האמיתי על גורלו ועל אופי משטרו. המצב כיום הוא של היעדר מוחלט של משמעות לבחירתו של העם, ולערכים שהוא חפץ בהם, כשההפיכה המשטרית מנכסת לגוף הפרוגרסיבי והלא דמוקרטי את הזכות הבלעדית לקבוע את ערכי היסוד של החיים הציבוריים. השניה, שמועצת חוקה היא זו שתתן ביטוי למכלול הערכים שהעם חפץ בהם, ועל פיהם ינוהלו חיינו. טוב היה עושה ד"ר פרידמן אם היה משתמש בכשרונותיו לשם קידום המשפט העברי והנגשתו לציבור במקום לתת ביטוי לרגשות טינה קמאיים נגד הדת.
הרב אורי שרקי
תגובה לתגובות הנוספות
מוסף "שבת" של "מקור ראשון"
המקורות ההלכתיים שנידונו בתגובתו של ד"ר אלחנן שילה אינם רלוונטיים לתחום של "הלכה למעשה". הכפייה הקיימת בחוק - בכל חוק - דבר אין לה עם מנגנוני הכפייה החברתית. האפשרות לחוקק חוקים שיש בהם ביסוס לאורתודוקסיה קיימת כבר כיום, ואינה קשורה למבנה החוקתי המוצע על ידי. שילה מתעלם ממנגנון "תקנת הקהל" המעניק תוקף לכל החקיקה הדמוקרטית. ההכרה באל כמקור הריבונות מקובלת במדינות דמוקרטיות מובהקות, כארה"ב ובריטניה. נראה לי כן חיוני שהערכים שעל פיהם תתנהל המדינה ישקפו את ערכי הרוב המוחלט של העם, מה שכעת איננו קיים כלל, כשבג"ץ כופה את ערכיו על הציבור.
במענה לדברי מתן חסידים: אכן, כצפוי רעיון מדינת ההלכה מבהיל בעיקר את הדתיים, ולכן הוא מוצג תמיד באופן קריקטורי. רעיון המועצה העליונה איננו זהה לסנהדדין, אלא מהווה ייצוג של ערכי העם באופן מאוזן ודומה משום כך לסנהדרין. ייתכן שהדבר יבוא לידי ביטוי בהקמת בית עליון, או במועצת חוקה, ככל שיוסכם באמנה ציבורית מחודשת. אין מה לחשוש מקידום רעיונות אמת משום שהציבור הדתי אינו בשל להם. אדרבה, זו מלאכתם של מחנכים להבהיר את מושגי האמת עד שיוטמעו. הבה הצטרף נא לבניית הכלים.
ותגובה לעמיתי בית המדרש הניאו-רפורמי: כל מי שיש לו דעה חושב שהוא צודק, ושהסובר לא כמוהו - טועה. כך שאין מה להתבייש בעמדה הרואה את סמכותה של ההלכה כדבר ה׳ הנמסר בבית המדרש מדור לדוד, עם מנגנוני התאמה פנימיים לו. בינתיים מי שמחליט מהם ערכי העם הוא גוף בלתי נבחר ולא דמוקרטי, המכתיב אג׳נדות הנראות לו, במנותק מהלך הרוח של עם ישראל כמכלול.