הרב אורי שרקי
דעת תבונות - שיעור 5, פסקאות כ"ד-ל"א - השתלמות האדם, הבחירה החופשית
סיכום שיעור 5 מתוך סדרת שיעורים (מכון מאיר, תשע"ח-תשע"ט)
סיכום: דוד מימון כהן
עוד לא עבר את עריכת הרב
(כד) ...ואמנם כאן אנו צריכים להקדמה אחת עיקרית מאד.
נדייק: ההשתוקקות העצמית של הנשמה היא הדְּבֵקוּת בבורא. קשה לבאר את התוכן של הדבקות הזו כל זמן שלא משיגים אותה - הרי אי אפשר לתאר חוויה במונחים שכליים. יחד עם זאת, אנחנו מבינים שהדבקות קשורה לאיזושהי הידמות של הנברא אל הבורא. אנחנו לא יכולים לפרט מה היא ההידמות הזו, אבל יש צורך לדייק יותר בנושא של התענגות של הנשמה אל הבורא. זה מה שאומר השכל.
(כה) אמרה הנשמה - ומה היא?
השאלה הזו במקום, אבל לכאורה היה אפשר גם בלעדיה - היה אפשר פשוט לכתוב שהשכל אומר: 'וכאן אנחנו צריכים הקדמה עיקרית והיא...'. הרמח"ל הכניס את השאלה של הנשמה כדי להרפות את המתח הלימודי.
(כו) אמר השכל - שהא-לוה ב"ה היה יכול ודאי לברוא האדם וכל הבריאה בתכלית השלמות...
היה ראוי שמעשה ה' יהיה שלם, כמו שה' הוא שלם. למשל, בפסוק הראשון בתורה כתוב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א). כשאנחנו קוראים את הפסוק הזה אנחנו אומרים לעצמנו שאם מי שברא את השמים והארץ הוא א-לוהים, אז אפשר להניח שהם נבראו בתכלית השלמות. אולם בפסוק ב' רואים שזה לא כך: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם..." - כל העולם בכאוס. לפי דברי הרמח"ל כאן, א-לוהים יכול היה לברוא עולם בלי תוהו ובוהו וחושך, אבל הוא לא רצה. נותר לבאר את הסיבה לכך.
...ולא עוד, אלא שמחוקו היה ראוי שיהיה כך, כי להיותו שלם בכל מיני שלמות - גם פעולותיו ראוי שתהיינה שלמות בכל שלמות...
כאן הרמח"ל מעמיק את הקושיה עוד יותר: אם הקב"ה היה יכול לברוא עולם שלם, למה הוא ברא אותו לא שלם?!
...אלא שכאשר גזרה חכמתו להניח לאדם שישלים הוא את עצמו, ברא הבריות האלה חסרות השלמות...
למדנו שהכוונה בבריאה היא להעניק לאדם מעמד של בורא. אחד המאפיינים של המושג בורא זה האוטונומיה - הבורא הוא המקור של מציאותו. לכן ראוי שגם האדם יהיה בעצמו המקור של שלמותו. מושג הזכות בא לענות על השגת מעמד זה. על ידי מעשיו ומוסריותו האדם זוכה בהשלמת זהותו, ובאמצעותו נדמה לא-לוה - כי הוא שותף במעשה בראשית ביצירת עצמו.
שאלה: כשאומרים שאדם צריך להגיע למעמד של בורא, האם אין בזה דווקא טעם אלילי?
תשובה: ממבטו של האדם יש בזה טעם אלילי, אבל לא מבחינת הבורא שהוא כל יכול. למשל, יש סְבָרָה שהרמב"ם מייחס לאנוש, שכיוון שהקב"ה נתן כבוד לנבראים גדולים, מן הסתם רצונו שנעבוד להם. הסברה נראית טובה אך המצב אינו כך - כי הקב"ה לא רצה שנעבוד להם. היה יכול לרצות את זה - אבל לא רצה.
שאלה: למה אי-אפשר שה' יברא את האדם שלם, ורק יתן לאדם הרגשה כאילו הוא עשה את הכל בעצמו?
תשובה: אם ה' נותן לאדם הרגשה של תענוג ובאמת אין לו תענוג, הרי זו תרמית. כדי לעשות שבאמת יהיה תענוג, צריך שאדם יפעל למען עצמו. זו אמת עצמית: אם אדם לא משלים את עצמו, אז הטוב שהוא מקבל אינו שלו.
שאלה: יש כאן הנחת יסוד שהאדם נדרש להשלים את עצמו, מה עם שאר הנבראים?
תשובה: אין עוד נבראים. יש ברואים - אלה המקבלים את הקיום שלהם בלי מאמץ. על ידי השלמת האדם הכל משתלם רטרואקטיבית.
מובא במדרש בראשית רבה כי ביום הראשון הקב"ה ברא שמים מן העליונים והארץ מן התחתונים, ביום השני ברא רקיע מן העליונים, ביום השלישי אדמה מן התחתונים, ביום הרביעי מאורות מן העליונים, ביום החמישי עופות ודגים מן התחתונים - בסה"כ יש כאן "תיקו" בין העליונים לבין התחתונים. ביום שישי הקב"ה רצה לברוא את האדם ועשה את גופו מן התחתונים ואת נשמתו מן העליונים - ולכן, אומר המדרש, יש שלום בעולם בין העליונים לבין התחתונים. האדם מהווה חוליית איחוד בין כל המציאות. דרכו של האדם יש שלום בעולם, אבל בתוך האדם עצמו יש מתח בין השמים והארץ שבו.
שאלה: אם מטרת הבריאה היא השלמת האדם, איך זה מסתדר עם דברי חז"ל: "אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ" (משנה אבות ב, ח)? לכאורה, זה לא הוגן: אם אדם נוצר בשביל זה ועשה את מה שהוא נוצר בשבילו, אז מגיע לו להחזיק טובה לעצמו על ההשלמה.
תשובה: יש אדם שלמד תורה הרבה ויש אדם שלמד תורה קצת. האדם שלמד קצת נוצר כדי ללמוד קצת, והאדם שלמד הרבה נוצר כדי ללמוד הרבה. לכן, "אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ" - כי זה סימן שנוצרת כדי ללמוד תורה הרבה, ולכן מבחינה זו השלמת את עצמך לא יותר ממי שנוצר כדי ללמוד קצת והשלים את עצמו בקצת.
...והרי זה כאילו עכב מדת שלמותו וטובו הגדול שלא לעשות כחק גדולתה בבריות האלה, אלא לעשותם באותה התכונה שרצה בה לפי התכלית המכוון במחשבתו הנשגבת…
בדברי הרמח"ל יש העזה מסוימת. הרמח"ל אומר שא-לוהים הגביל את יכולתו. (במונחים אנושיים, הגבלת היכולת דומה למצב בו אדם קושר לעצמו את יד שמאל, ובכך מגביל את עצמו לפעול רק בעזרת יד ימין). כוונת הרמח"ל היא שה' הגביל את ההתערבות שלו במה שנעשה. יש הרבה רע בעולם וא-לוהים כביכול עומד בצד ולא עושה עם זה כלום.
נראה עד איפה ההגבלה הזו מגיעה, ונברר האם זו רק הגבלת היכולת המעשית או שגם הגבלת הידיעה (היכולת שלו לדעת מה קורה).
נושא הגבלת הידיעה של הקב"ה קשור לשאלת הידיעה והבחירה שנידונה כבר אצל הראשונים.
הרמב"ם אומר שהקב"ה הגביל את השגחתו, אבל לגבי ידיעתו הוא אומר שאע"פ שהוא לא משגיח על הכל הוא יודע הכל. לכן, לדעת הרמב"ם, אע"פ שה' הגביל את מעשיו, הוא לא הגביל את ידיעתו.
לעומת זאת, לפי הרלב"ג, א-לוהים הגביל לא רק את יכולתו אלא גם את ידיעתו. הרלב"ג לוקח ברצינות תהומית את חירות האדם ואומר שאם א-לוהים יודע מראש את מה שהאדם יבחר, אז בטלה בחירתו החופשית של האדם. על מנת להציל את הבחירה, הרלב"ג מוכן להגביל את הידיעה הא-לוהית. הוא לא מוכן לקבל את התירוץ של הרמב"ם בנושא והוא מוכיח את שיטתו מפסוקים מפורשים, כגון: "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה" (בראשית יח, כא). הרלב"ג מאד האמין בשכל של האדם וגם מאד האמין בבחירה החופשית. מכיוון שהוא לא ראה מוצא אחר כדי להציל את הבחירה החופשית מאשר להגביל את הידיעה הא-לוהית, הוא היה מוכן לקבל את הסְבָרָה הנ"ל. במובן הזה הוא גיבור מחשבתי.
רבי חסדאי קרשקש (1340-1410) אמר שדברי הרלב"ג הם כפירה ואסור לקבל אותם. התשובה של רבי חסדאי קרשקש לשאלת הידיעה והבחירה היא שיש לאדם הרגשה של בחירה, אבל באמת, מצד הסיבות שמביאות את האדם למעשה בפועל, אין לו בחירה, במובן שה' מביא את האדם, באמצעות שרשרת סיבות, למצב שבו יש לאדם רק אפשרות יחידה "לבחור" בה. כלומר, הקב"ה ברא לאדם הכרה של רצון חופשי, אך מצד האמת אין לאדם רצון חופשי.
על יסוד דבריו של רבי חסדאי קרשקש התפתחו זרמים שונים ביהדות וכיוונים שונים של מחשבה שרואים בבחירה החופשית דבר לא משמעותי, אם בכלל קיים.
רבינו יצחק אברבנאל אמר (בפירושו לבראשית יח, כ) שרבי חסדאי ביקש לברוח מכפירתו של הרלב"ג ונפל לגרוע ממנה: רצה להציל את הידיעה, אך פגע בבחירה. רבי יצחק אברבנאל מאוד לא אהב גם את דברי רבי חסדאי וגם את דברי הרלב"ג. את שאלת הידיעה והבחירה הוא פתר לפי שיטתו של הרמב"ם שהזכרנו קודם.
אע"פ שדברי הרלב"ג נדחו, היו להם חיים ארוכים - הרי אפשר לפתח חיבה מסוימת לדברי הרלב"ג מצד העוצמה של אהבת החירות שלו. למשל, רבי אליעזר אשכנזי, החברותא של מהר"ם אלשיך, אומר בספרו "מעשה השם" אותו הדבר כמו הרלב"ג: שיש הגבלה של הידיעה. (המהר"ל מפראג, בספרו "דרך חיים", מביא את דברי רבי אליעזר אשכנזי ומבקר אותם קשות. המהר"ל לא חוזר לשיטת הרמב"ם על מנת לענות לשאלת הידיעה והבחירה אלא יש לו שיטה אחרת, שלא נפרט אותה כאן). יש גם פירוש למושג "הסתר פנים", המופיע בפסוק "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים" (דברים לא, יח), לפיו במצב של הסתר פנים הקב"ה "סוגר את העיניים" ו"לא יודע" מה קורה במציאות.
הרמח"ל לא חושב כמו הרלב"ג, אך עצם המוכנות לדבר על הגבלה כלשהי של הכוח הא-לוהי נותנת כוח לדברי הרלב"ג, כיוון שאין הבדל מהותי בין הגבלת יכולתו של ה' לבין הגבלת ידיעתו.
הראשון שדיבר על הגבלת יכולתו של א-לוהים היה רבי אברהם הררה, תלמידו של רבי ישראל סרוג (שהיה תלמידו של האר"י). רבי אברהם הררה היה הראשון שנתן פרשנות פילוסופית לקבלת האר"י. הוא הסביר, במונחים של האר"י, שכאשר הקו לא יורד עד הסוף, הכוונה היא שיש הגבלה ביכולת הא-לוהית.
...וכאן נכללת ידיעה אחרת, והיא, מה שאמרו ז"ל (חגיגה יג ע"א), "ש-די - שאמר לעולמו די"; ושהשמים היו נמתחים והולכים עד שגער בהם כמו שכתוב במדרש (מדרש תנחומא על בראשית, סוף פרשת מקץ). והיינו, כי ודאי היה יכול לברוא יותר בריות ממה שברא, והבריות עצמם יותר גדולות ממה שברא; ואם היה רוצה לברוא בריותיו לפי ערך הפועל, לא היה להם שיעור, כמו שאין שיעור לו וליכלתו. אבל בראם לפי ערך הנפעל, דהיינו ששיער בהם המדה והתכונה הנאותה בהם לפי המכוון בהם. ונמצא, שעכ"פ עיכב, כביכול, יכולתו הרבה ובלתי בעלת תכלית, שלא תפעל בבריותיו כמו ערכה, ולא תפעל אלא לפי ערך הבריות האלה הנפעלות ממנה.
הרמח"ל מדבר על שתי הגבלות:
- הקב"ה הגביל את עצמו: 'אמר לא-לוהותו די'.
- הקב"ה הגביל את בריותיו: 'אמר לעולמו די'.
השם "ש-די" מציין את הגבול בין היכולת של הבורא לבין העוצמה של הנברא.
(כז) אמרה הנשמה - כל זה מוכרח ודאי, כי מן האמונה הוא שהא-לוה יתברך שמו הוא כל יכול בכל פנים, ואי אפשר לשים שום גבול או שיעור ליכלתו כלל. וכל מה שאנו רואים שנברא ממנו בשיעור מיוחד ומוגבל - לא יהיה לפי ערכו (יכולתו) ח"ו, אלא לפי מה שגזר רצונו לפעול.
הנשמה אומרת שכל הדברים שהשכל אמר לפני כן מובנים מאליהם, מכיוון ש"מן האמונה הוא" - יש אמונת יסוד של היהדות שהא-לוה הוא כל יכול, ואנחנו רואים שהבריאה מוגבלת, כי כך הוא רצה. במילים אחרות, הקב"ה הוא כל יכול ולכן גם "נמנע הנמנעות" - הוא היה יכול לברוא גם דברים בלתי הגיוניים על פי השכל שלנו.
למשל, האם הקב"ה היה יכול לברוא עולם שבו 2+2=5?
זה קשור לשאלה האם התבונה היא סובייקטיבית.
לפי הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג, פרק ט"ו, וראה שם ח"א, פרק ע"ה), יש אמת אובייקטיבית ויש דברים שמצד האמת הזו הם בלתי-אפשריים באופן מהותי (כגון השוויון בין 2+2 לבין 5) ולכן נמנע מהקב"ה להפוך אותם לאמת. הרמב"ם מוסיף (שם): "ומי יתן ואדע מה נמנע ומה לא נמנע". ז"א יש גבול ליכולת של ה', אבל הרמב"ם לא יודע איפה הגבול הזה נמצא.
בימינו, בעקבות החסידות והמושגים הפופולריים של "כל יכול", קשה לאנשים לקבל את דברי הרמב"ם - אבל צריך לדעת שזו דעתו.
לעומת הרמב"ם, הרשב"א טען שאין דבר שהוא נמנע ביחס לבורא, אלא שהבורא הוא "נמנע הנמנעות" (שו"ת הרשב"א חלק ראשון תשובות תי"ג-תי"ח).
אם, בניגוד לדעתו של הרמב"ם, נקבל כהנחת יסוד שחוקי השכל הם סובייקטיביים ולכן התבונה היא סובייקטיבית (כמו שאמר הפילוסוף עמנואל קאנט), אז לפי ההנחה הזאת אפשר להגיד שהקב"ה היה יכול לברוא אותנו כך שנגיע למסקנה ש 2+2=5, אבל הוא ברא אותנו עם תכונה כזאת שדרך תבונתנו נמצאת אמת אובייקטיבית, ואנחנו מגיעים תמיד למסקנה ש 2+2=4.
(כח) אמר השכל - נגדור הכלל הזה, אחר נלך אל הקדמה אחרת עיקרית מאד. זה הכלל, הא-לוה ית"ש מנע, כביכול, את עצמו, פירוש, שמנע את יכלתו, בברוא נבראיו שלא לעשות אותם כפי כוחו, אלא לפי מה שרצה וכיון בהם; ובראם חסרים כדי שישלימו הם את עצמם, ויהיה שלמותם שכרם בזכות מה שטרחו להשיגו. וכל זה רק ברצותו להטיב הטבה שלמה.
ההגבלה שהקב"ה הגביל את עצמו מכוונת למטרה של הבריאה - שהיא ההטבה.
(כט) אמרה הנשמה - עתה נשמע ההקדמה הזאת שאמרת.
עד עכשיו זו היתה רק הקדמה להקדמה.
(ל) אמר השכל - אנו צריכים להבין עתה מהיכן נמצא כח באדם להשלים חסרונותיו, כיון שנברא חסר.
אם האדם נברא חסר, מאיפה יהיה לו הכוח לעשות את השינוי ולהפוך לשלם?
הפילוסופים שאלו שאלות דומות: אם האדם לא יודע דבר מסוים, מאיפה הוא יכול לדעת אותו? מה גורם לשינוי בן אי הידיעה לידיעה? איך הידע היה חיצוני לאדם הופך להיות פנימי לו? למשל, לפי אפלטון, הידע כבר היה אצל האדם אבל נשכח, וע"י הלמידה האדם רק נזכר בו. יש אפשרות להסביר אחרת.
אמנם, הנה אנחנו נכנסים עתה בים גדול ורחב ידים מאד...
זה אומר שהדברים לא פשוטים.
...כי הצעות רבות וגדולות יצטרכו לנו קודם שנבא להשלמת עניננו,...
יש עוד דברים שצריך לברר לפני שלומדים את התשובה.
...והנה לך צריך מתון מתון, להבין הדברים בסדר נכון, כי זה דרך החכמה - לקנות ידיעות זו אחר זו, עד שבסוף הכל יצא לאור ענין אחד שלם, שהוצרכו בעבורו כל ההקדמות ההם.
השכל מבקש מהנשמה סבלנות.
(לא) אמרה הנשמה - דבר דבריך על הסדר הנכון, ואני הנני מקשבת בכל ההמתנה וישוב המצטרך.