הרב אורי שרקי
ירמיהו - "שמעו" (פרק ב', הפטרה של בין המיצרים)
מתוך הספקר "350 מילה"
כבר ביאר המהר"ל (נצח ישראל, ב) שלא ניתן לתלות את סיבת החורבן בחטאים, משום שהחורבן והגלות הם "עניין גדול" והדברים הגדולים אינם תלויים במקרה. החטא הוא דבר מקרי במציאות משום שבעצמיותו של האדם בכלל, ובעצמיותם של ישראל בפרט, שוכן טוב פנימי שהחטא אינו יכול לבטלו. כך שיש לחפש את הסיבה האמיתית של הגלות בתוכנית הכללית של ההיסטוריה, שראשיתה כבר בברית בין הבתרים.
עם זאת, יש סף של חטאים המהווה עילה משנית לגלות. אך אין זה ריבוי החטאים שמהווה עילה מספקת לחורבן הבית והממלכה, כי אפשר היה שכל חוטא ייתן את הדין על מעשיו מבלי שתיחרב המסגרת המדינית. אין החורבן מגיע אלא אם כל מוסדות החברה נרקבים עד כדי כך שהמשך הקיום המדיני מפרנס את הריקבון.
מוסדות המדינה העברית הם ארבעה: מלך (השלטון המדיני), שופט (ההנהגה התורנית), כהן (ההנהגה הפולחנית) ונביא (ההנהגה המוסרית), ראשי תיבות: משכ"ן.
קובל ירמיהו (ב, ח):
"הכוהנים לא אמרו: 'איה ה'?' ותופשי התורה [השופטים] לא ידעוני, והרועים [השלטון] פשעו בי, והנביאים ניבאו בבעל".
לו נשאר אחד המוסדות נקי עדיין היתה תקווה, אלא שהנביא הנותר, ירמיהו, הוא מושא לרדיפת המלכות.
תמיהת הנבואה (יא) "ההימיר גוי אלהים? והמה לא אלוהים, ועמי המיר כבודו בלוא יועיל!", זועקת לתשובה. התשובה מונחת בעצם ההשוואה: "כי עברו איי כתיים וראו, וקדר שלחו והתבוננו מאד" (י).
התלמוד מבאר שכתיים היושבים בים עובדים לאש, וקדר היושבים במדבר עובדים למים. משמעות הדבר היא שכל אומה מזהה כאידיאל את מה שחסר לה. הוא הדין לגבי עמי אירופה הנוצרים, שירשו מרומא את נטייתם הקולקטיבית לשפיכות דמים, הסוגדים לאהבה; ולעמי המזרח הנוטים לגזל ועריות שקיבלו על עצמם את מידת הדין. כך גם עם ישראל, הנוטה למחלוקת, שוחר את האחדות (הרב יהודא אשכנזי, על יסוד דברי המהר"ל). בהיעדר היסוד המאחד, כשראשי האומה אינם מודיעים את ייחוד ה', חוזר הפירוד לשלוט בישראל, מה שמתורגם לעבודה זרה.
הגלות מביאה לעבודה דתית מעין אלילית: "ועבדתם שם אלוהים... עץ ואבן" (דברים ד, כח), שהיא השעבוד לנוצרים עובדי סמל העץ ולמוסלמים העובדים מסביב לאבן הכעבה. כך גם אומר ירמיהו (ב, כז): "אומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילדתנו". ההמשך "כי פנו אלי עורף ולא פנים" מכוון לעידן של היעדר הנבואה המשליט על העולם את הפילוסופיה, עד אשר אחרי השואה "בעת רעתם יאמרו: קומה והושיענו".