הרב אורי שרקי
תולדות - יעקב אבינו
י"ג בתמוז התשס"ב
סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
האב השלישי של האומה הישראלית, יעקב אבינו, הינו בעל אישיות ייחודית. הייחודיות שלו נעוצה בעובדה שלמעשה יש לו זהות כפולה. ליעקב אבינו יש הזהות "היעקובית" ויש הזהות "הישראלית". למעשה יש לנו פעמיים אב שלישי: יעקב וישראל. במידה מסוימת ניתן לומר זאת גם על אברהם אבינו שהיה בעל שני שמות: אברם ואברהם, אך אין זה דומה למצב של יעקב אבינו. שכן אברהם אבינו עבר מוטציה מוחלטת ושינוי זהות טוטאלי, כאשר שמו שונה על פי גזרה אלוקית מאברם לאברהם. גם הגמרא אומרת שכל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ובלא תעשה, שנאמר (בראשית יז, ה): "ולא ייקרא שמך עוד אברם והיה שמך אברהם". אצל אברהם אבינו אין אפשרות לחזור חזרה לזהות של אברם, כך שמבחינתנו אין אברם אבינו אלא רק אברהם אבינו. אך לא ניתן לומר כך לגבי יעקב אבינו. אמנם גם אצל יעקב מצאנו שהמלאך אומר (בראשית לב, כט): "ויאמר לא יעקוב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל". אך למרות זאת חזר הכתוב וקראו יעקב מספר פעמים אחר כך. כך שיש באומה הישראלית גם זהות יעקובית וגם זהות ישראלית. השאלה היא מי מבין שתי זהויות אלו היא אבי האומה הישראלית, כלומר האם אנו יונקים את מהותנו מיעקב או מישראל.
יעקב ועשו
בכדי לענות על שאלה זו יש להתבונן בסיפור לידתם של יעקב ועשו. כבר בהתחלה מתגלית מחלוקת בין יצחק לרבקה לגבי מי הוא הבן המועדף, כפי שהתורה מספרת (בראשית כה, כח): "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב". יצחק אבינו נותן עדיפות לעשו כיון ש"ציד בפיו", וישנם מספר פירושים על עניין זה (ראה שיעור "עשו הוא אדום"). לעומת יצחק אבינו, רבקה אוהבת את יעקב. אהבה זו היא תמוהה ביותר, איזו סיבה יש לרבקה להעדיף את יעקב על פני עשו. הרי מפשט הכתובים עולה כי עשו היה האישיות המובילה במשפחתו של יצחק אבינו, כמו שנאמר (בראשית כז, א): "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות ויקרא את עשיו בנו הגדול". אף רבקה עצמה מודעת לעובדה זו, שכן על רבקה עצמה מסופר (בראשית כז, טו): "ותיקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר איתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן".
לכולם ברור שהגדלות נמצא אצל עשו ולא אצל יעקב אבינו. ניתן להבין את התלהבותו של יצחק אבינו מעשו. עשו הוא הבן הבכור ויש בו את היכולות הנדרשות מאיש העולם הגדול. עשו הוא אדם המסוגל לכבוש את העולם, הוא אינו מפחד מעבודת שטח. עשו מסוגל לקחת את רסן הפוליטיקה. והרי התחום שבו הקב"ה מעונין לפעול בעולם הזה באמצעות עם ישראל זהו התחום הפוליטי, שכן לאברהם לא נאמר: ואעשך לדת גדולה, אלא נאמר לו (בראשית יב, ב): "ואעשך לגוי גדול", כלומר: מטרת האומה הישראלית היא להיות עם גדול, כוח פוליטי בעל השפעה גדולה בעולם הזה. לכן ברור מדוע יצחק מעדיף את עשו, אין כל קושיה על כך. ניתן לומר אף שזו היא הבחירה הטבעית. נכון שעשו הוא רשע, אך הוא יכול לחזור בתשובה, ואז הוא יוכל להיות גדול הדור, גם צדיק וגם בעל הכוח הפוליטי. ואילו יעקב אמנם צדיק, אך נראה שלעולם לא יהיו ברשותו הכוחות המעשיים הדרושים להנהגת ותיקון העולם. יעקב אבינו, על כל צדקותו, הוא בעל אישיות חלשה (בראשית כה, כז): "איש תם יושב אוהלים". תפקידו של יעקב אבינו במשפחת יצחק הוא לבשל את הנזיד במטבח ולחכות שאחיו הגדול יחזור הביתה מהשדה. אם כך מאיזו סיבה רבקה אוהבת את יעקב? הסיבה לכך היא שבתקופת ההריון, כאשר רבקה הייתה בספק לגבי האופי של הילד העומד להיוולד נאמר לה (בראשית כה, כג): "ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר".
לרבקה נאמר בנבואה שבנה הצעיר עתיד לגבור על הבן הגדול, ולכן רבקה אהבה את יעקב. כנראה שיצחק אבינו לא ידע על נבואה זו, ולכן אהב יותר את עשו שנראה מתאים יותר להמשיך את האומה הישראלית. רבקה יודעת על פי הנבואה שמי שבתחילה יראה כחלש יותר עוד יעבור מהפך ויקנה מעלה יותר עליונה מאשר מי שנראה כחזק עכשיו, מעלה יותר עליונה גם בתחום הרוחני וגם בתחום הפוליטי. האהבה של רבקה היא ליעקב שעתיד לגבור על היעקוביות שבו, לקנות את מידת (בראשית לב, כט): "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל". אם כן, רבקה אוהבת את יעקב העתיד להיות ישראל.
יעקב + עשו = ישראל
יצחק אבינו לעומת זאת, לא שמע את הנבואה שניתנה לרבקה, ולכן הוא סבר שהאומה הישראלית ממשיכת דרכו של אברהם אבינו תוקם על ידי שני שבטים: שבט יעקב ושבט עשו. שבט יעקב ייתן את הכוח וההשפעה הרוחנית, ואילו שבטו של עשו ייתן את הכוחות הפוליטיים והמדיניים. זוהי תוכניתו של יצחק אבינו: יעקב + עשו = ישראל. אך התוכנית האלוקית הייתה שונה. הקב"ה רצה שיעקב ייקח את כוחו של עשו ויהפוך לישראל. יש לחבר את העוצמה הפוליטית של עשו ליעקב על מנת להביא לעולם מושלם.
תוכניתו של יצחק אבינו באה לידי ביטוי גם בנתינת הברכות לבניו. יעקב אבינו מגיע לקבל את הברכות כאשר הוא לבוש בבגדי עשו. יצחק אבינו חש שיש כאן צורך בברור (בראשית כז, כא – כג):
"ויאמר יצחק אל יעקוב גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשיו אם לא. וייגש יעקוב אל יצחק אביו וימושהו ויאמר הקול קול יעקוב והידיים ידי עשיו. ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשיו אחיו שעירות ויברכהו"
התורה אומרת לנו שיצחק לא הכירו. הוא חשב שאין זה יעקב, שהרי "הידיים ידי עשיו", אך זהו גם לא עשו שכן "הקול קול יעקב". מדוע יצחק אבינו לא החליט במי מדובר?
אלא יצחק אבינו הבין שאין זה משנה אם האדם שלפניו הוא יעקב או עשו. העיקר הוא שלפניו עומד אדם המתאים לתיאור של: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו", כיון שרק מי שיש לו את קול יעקב ואת ידי עשו ראוי לקבל את הברכות. יצחק אבינו סומך על הקב"ה שיזמן לפניו את האדם הנכון. ואכן כאשר עשו מגיע לקבל את בירכתו והאמת מתגלה ליצחק אבינו הוא מאשר את הברכות הראשונות (בראשית כז, מ): "ואת אחיך תעבוד".
יצחק אבינו מבין שרצונו של הקב"ה הוא שיעקב ילבש את בגדי עשו ולא שעשו יחקה את קולו של יעקב. למרות זאת מצאנו לאורך ההיסטוריה האנושית גם תהליכים הפוכים, שדווקא עשו מנסה לדבר בקולו של יעקב. הכנסיה הנוצרית היא ביסודה ידי עשו והיא שמה בפיה את קול יעקב. יש כאן שיעבוד של הקודש לכוחות הטומאה במקום שהכוחות הטבעיים ישועבדו אל הקודש. הקב"ה בחר ביעקב, ולכן רבקה אוהבת אותו כיון שהיא יודעת שיעקב עתיד להתפתח והוא יהיה ראוי להוליד את האומה הישראלית.
יעקב – כשלון פוליטי
בתפילת העמידה אנו אומרים שאלוקינו הוא אלוקי שלושת האבות: אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. אלוקי האומה הישראלית מורכב משלושת צדדי האלוקות כפי שהם באו לידי ביטוי אצל אבות האומה. אם היינו מקבלים רק את אלוקי אברהם, אזי הדת היהודית הייתה דת שכולה אהבה חסד ורחמים, כפי שאברהם אבינו הכיר את מידת החסד של הקב"ה. דת שלא מכירה בצדק ובמשפט. למעשה זוהי הנצרות, המעריצה רק את אלוקי אברהם.
אם היינו מקבלים רק את אלוקי יצחק, הדת היהודית הייתה דת של מידת הדין והמשפט בלבד ללא חסד ורחמים. דת הדומה במידה מסויימת לאיסלם. ואם היינו מקבלים רק את אלוקי יעקב, הדת היהודית הייתה הדת של יהדות הגולה. יהדות של חולשה, של הערצה תיאולוגית למצב של חולשה, חרדיות. הקב"ה הוא אלוקי כל שלושת האבות ומתוך כך הוא אלוקי ישראל, רק על ידי הצרוף של שלושת הגישות השונות. רק לאחר שיעקב לקח את מידת הדין מעשו הוא היה יכול להיקרא ישראל.
אנחנו מוצאים אצל עם ישראל בתור יעקב חולשה מתמדת. המהר"ל בספרו נצח ישראל מסביר מדוע עם ישראל כל כך לא מוצלח בתחום הפוליטי. עם ישראל הוא עם עתיק יומין, מאז ימי אברהם אבינו האומה הישראלית קיימת כארבעת אלפים שנים. ולמרות תקופה ארוכה זו, היו רק שלוש תקופות קצרות בהן הייתה לעם ישראל הצלחה פוליטית: מלכות דוד ושלמה, מלכות אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה ומלחמת ששת הימים (אולי ניתן להוסיף את תקופת יהושע בן נון). כלומר מתוך ארבעת אלפים שנים, רק כמאתיים שנים הייתה הצלחה פוליטית לעם ישראל. מה הסיבה לכך? מסביר המהר"ל שבתוך עם ישראל קיים מנגנון פנימי של הכשלה עצמית בכל פעם שעומדים בפני הצלחה פוליטית.
יעקב אבינו נוצר מטיפה ראשונה ואילו עשו מטיפה שנייה (כשפופרת, מי שנכנס ראשון יוצא אחרון), ולכן ברחם רבקה יעקב היה למעלה ואילו עשו היה למטה. לכן גם נטייתם הטבעית היא בהתאם: נטייתו של יעקב לעולם הבא ונטייתו של עשו לעולם הזה. לעשו כבר מובטח העולם הזה, כל דאגתו היא כיצד יזכה לעולם הבא ולכן הוא רב עם יעקב. לצורך זה המציאו בני אדום תאולוגיה שלמה שנועדה להושיע את הנשמה מן האבדון. הם מניחים שאכן העולם הזה שייך לאדם, אך נשמתו צפויה לאבדון בגלל חטא אדם הראשון, ולכן הם המציאו את הנצרות על מנת לקחת את העולם הבא מיעקב. אצל יעקב המצב הוא הפוך. ידועה המשנה בתחילת פרק חלק (סנהדרין צ.):
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"
יהודי צריך להתאמץ מאד בכדי להפסיד את העולם הבא שלו. האתגר של יעקב אבינו הוא לכבוש את העולם הזה. לכן עם ישראל מתאמץ להצליח מבחינה מדינית, אך תמיד נכשל (ניתן אולי לומר שאנחנו מכשילים את עצמנו, מעין פגם מולד). הסיבה לכך היא שעם ישראל יודע שהוא אינו שייך לעולם הזה ולכן אסור לו להצליח יותר מדי, זה לא שייך לו. העולם הזה שייך לגויים, ולא לעם ישראל. ההצלחה תבוא כאשר העולם יתעלה, אז נוכל לכבוש את העולם מידי אדום.
שני סוגים של שקרים
עיקר עניינו של יעקב אבינו הוא סבלנות אדירה, פילוס דרך מסובכת בעולם מורכב שלא מתאים לו. עד שבסוף התהליך העולם הופך למתאים לו. הרב צבי יהודה היה אומר שעניינו של יעקב הוא הסיבוכיות, המסוגלות להיות ישר בעולם מסובך (מאוד קל להיות ישר בעולם ישר, החכמה היא להיות ישר בעולם עקום).
ראשית הסיבוכיות מופיעה כבר בתחילת דרכו של יעקב אבינו: בקניית הבכורה ואחר כך בלקיחת הברכה, הכל באופן מסובך ולא ישר. הגמרא אומרת (סנהדרין צא.):
ואמר רבי אלעזר כל המחליף בדיבורו [משקר] כאילו עובד עבודה זרה, כתיב הכא (בראשית כז, יב): "והייתי בעיניו כמתעתע", וכתיב התם (ירמיהו י, טו): "הבל המה מעשה תעתועים".
כלומר שהגמרא לומדת שמי שמשקר הוא עובד עבודה, והיא מוכיחה זאת דווקא מיעקב אבינו אבי האומה הישראלית הנלחמת בעבודה הזרה. אכן זהו לימוד משונה. על מנת להבין זאת יש לקרוא את המשך הפסוקים (ירמיהו י, טו – טז):
"הבל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם יאבדו. לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא וישראל שבט נחלתו ה' צבאות שמו"
ירמיהו הנביא מרגיש כי קיימת אפשרות לחשוב שיעקב אבינו משקר ולכן כאילו עובד עבודה זרה, ולכן הוא אומר בפירוש שאין השקר שייך ליעקב. צריך להבין שיש שני סוגים של שקרים. יש שקר שהוא ההיפך מהאמת, שמטרתו היא לצאת מהאמת וזוהי העבודה הזרה. אך יש שקר שרק נראה כשקר במציאות העולם, אך למעשה הוא נובע מאמת פנימית יותר ומטרתו לשבור את השקר שבעולם ולחשוף את האמת הפנימית. יעקב אבינו אומר לרבקה: "והייתי בעיניו כמתעתע", כלומר יצחק יחשוב שיעקב משקר, אך למעשה יעקב אינו משקר כלל, אלא רק נראה ככזה. יעקב אבינו בא מתוך ראיה פנימית של המציאות, ומטרתו היא לתקן את העולם, ולכן הוא משנה מפני השלום, השלום האמיתי.
זוהי גבורה להיכנס למצבים מסובכים מבחינה מוסרית בכוונה תחילה על מנת לנסות ולתקן את העולם. יעקב אבינו היה יכול לנהוג גם באופן אחר. יעקב אבינו היה יכול להחמיר על עצמו (בבחינת "שב ואל תעשה" עדיף מלשקר), אבל הוא קם ולקח לידיו את האחריות המוסרית כיון שידע שעתיד להתברר שהוא זה שראוי לקבל את הברכות. הרב קוק אומר שעם ישראל מסתמך על העתיד ולא על ההווה, עם ישראל יודע שבעתיד תתברר האמת ומכוח זה הוא ממשיך לפלס את דרכו בעולם. גם יעקב אבינו ידע זאת, הוא קיבל זאת מרבקה אמו. אלא שליעקב אבינו יש יחסי ציבור גרועים מאוד ומעשיו לא נראים מוסריים. גם שמו מעיד על כך: יעקב – משהו לא ישר (ישעיהו מ, ד - "והיה העקוב למישור"), וכן עשו אומר עליו (בראשית כז, לו):
"ויעקבני זה פעמיים"
לפעמים זה לא נעים ללכת בדרך שנראית לא מוסרית. נראה כאילו יעקב אבינו מסדר את עשו, מנצל אותו.
יעקב אבינו בגלות
הסיבוכיות שביעקב אבינו ממשיכה גם כאשר הוא יוצא לגלות. יציאתו של יעקב אבינו לגלות הינה יציאה מיוחדת במינה. זוהי הגלות הראשונה של עם ישראל, ויעקב אבינו מחדש את דמותו של היהודי הגולה. התורה מתארת את פגישתו של יעקב אבינו עם מנהיגי העולם בצורה מעניינת. נסביר את הפגישה פסוק אחר פסוק (בראשית כט, א – יב):
"ויישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. וירא והנה באר בשדה והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים"
פגישתו של יעקב עם מנהיגי העולם (הרועים) מתרחשת ליד הבאר. הבאר היא מקור המים העיקרי של הצאן, ואם אין מים הצאן ימות. כלומר הבאר בשדה היא מקור החיים, המים. ואין מים אלא תורה. אך ישנה בעיה:
"והאבן גדולה על פי הבאר"
מקורות המים סתומים, ישנה אבן גדולה על פי הבאר.
"ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן"
כלומר על מנת לפתוח את הסתימה יש צורך באחדות בין כל העדרים ובין כל הרועים, מנהיגי העולם.
"והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה"
מיד לאחר שהצאן שותה שוב מחזירים את האבן על פי הבאר. הסיבה לכך היא שהאחדות מושגת לזמן קצר בלבד. כיון שיש לכל העדרים אינטרס משותף, אך לא קיים אמון ביניהם, הם חושדים אחד בשני ולכם הם צריכים מנגנון שיפקח על השימוש במי הבאר, כיון שכל אחד רוצה לדעת כמה שותה השני. ואז מגיע יעקב אבינו.
"ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם"
יעקב אבינו מנסה ללמד את מנהיגי העולם את תפיסתו, שהבסיס המוסרי הוא האחווה בין העמים. עליהם להבין שכולם שווים, כולם נבראו יש מאין. לכולם יש בורא אחד ולכן כולם שווים מצד המקור שלהם.
"ויאמרו מחרן אנחנו"
עונים לו הרועים שהם מחרן, באנו מחרון אפו של עולם. תפיסת האחווה של יעקב אבינו היא תפיסה יפה מאוד, אך היא לא שייכת אלינו, אנו חיים בעולם אכזרי שכל אחד דואג לעצמו.
"ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור"
יעקב אבינו מנסה לברר האם אנשי העולם האכזר שמעו על אברהם אבינו, על משפחתו של נחור. האם הגיעה אליהם באופן זה או אחר האמונה באל אחד (האם יש לכם תנ"ך בספריה?).
"ויאמרו ידענו"
הרועים אומרים, שהם מכירים באל אחד למרות שהם לא מקיימים את מצוותיו. יש להם תנ"ך בספריה אך לא הולכים לפי מה שכתוב בו.
"ויאמר להם השלום לו"
יעקב אבינו שואל את הרועים האם הם קלטו את המסר מהתנ"ך, על השאיפה לשלום בין כולם ועל תיקון העולם.
"ויאמרו שלום"
הרועים מודים שאכן הבינו את המסר על השלום והאחווה.
"והנה רחל בתו באה עם הצאן"
יעקב אבינו אומר שאם העמים הבינו את המסר של התנ"ך ואת המטרה של תוכניתו לתקן את העולם, אזי יש סיכוי למצוא מביניהם את היסוד להקמת האומה הישראלית.
פגישת יעקב ורחל
בדיוק בנקודה זו מתחיל סיפור פגישתם המוזר של יעקב ורחל:
"ויאמר הן עוד היום גדול לא עת היאסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו"
נראה שכאשר יעקב רואה את רחל קרבה לבאר הוא מבקש משאר הרועים ללכת, כאילו אומר: אולי תשאירו אותי ואת רחל לבד.
"ויאמרו לא נוכל עד אשר ייאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן"
הרועים אומרים שזה בלתי אפשרי כעת, כיון שטרם הגיעו כל העדרים.
"עודנו מדבר עימם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא.ויהי כאשר ראה יעקוב את רחל בת לבן אחי אימו ואת צאן לבן אחי אימו וייגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אימו"
מה הייתה מטרתו של יעקב במעשה זה? האם הוא רצה להרשים את רחל בעוצמת כוחו?
"ויישק יעקב לרחל ויישא את קולו ויבך. ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה"
כל הסיפור אינו מובן. בתחילה יעקב אבינו גולל את האבן לבדו ומשקה את צאן לבן. אחר כך הוא מנשק את רחל, אחר כך בוכה בקול, ורק בסוף הוא מספר לרחל בי הוא בן דודה והוא בא להתחתן איתה. אין פלא שרחל בורחת מיד הביתה לספר לאביה. מדוע יעקב בוכה? המפרשים אומרים שהרועים האחרים שהיו ליד הבאר צחקו על יעקב אבינו ולכן הוא בכה.
מדוע יעקב אבינו שוב הולך בדרך המסובכת? הרי יעקב אבינו היה יכול בפשטות לומר לרחל: אני בן דודך, ואחר כך להשקות את הצאן ולנשק לה, ואז רחל לא הייתה בורחת והרועים לא היו צוחקים על יעקב. ואילו בפועל נראה שיעקב אבינו שוב הצליח לסבך את עצמו, והוא גרם לכך שהרועים צוחקים עליו.
יש להבין את השורש העמוק של הסיפור. יעקב אבינו נושק לרחל מיד בתחילת פגישתם, כיון שבאותה שעה הוא הבין שמצא את הנשמה דרכה תיבנה האומה הישראלית. ולכן חשוב שהפעולה הראשונה במפגש תהיה נשיקה. זה לא היה מעשה יצרי שנבע מדחפים גשמיים, אלא מעשה שנבע מטעמים עליונים. היצר היה רחוק מאוד מיעקב אבינו, עד כדי כך שהחליפו את אשתו והוא לא הרגיש בכך עד הבוקר שלמחרת. יעקב אבינו היה בעל אישיות אדירה, אידיאלית.
נישואיו של יעקב
הוכחה נוספת לגדולתו של יעקב אבינו ניתן לראות מהאופן בו הוא מבקש מלבן לשאת את רחל לאחר שבע שנות עבודה (בראשית כט, כא):
"ויאמר יעקוב אל לבן הבה את אישתי כי מלאו ימיי ואבואה אליה"
רש"י על הפסוק אומר: אפילו קל שבקלים אינו אומר כך! אלא להעמיד תולדות אמר כך. כלומר יעקב אבינו השתמש בלשון זו כיון שכל כוונתו הייתה להעמיד תולדות. אבל עדיין היה יכול להשתמש בלשון עדינה יותר? מסביר ר' צדוק מלובלין שיעקב אבינו תיקן את חטאו של אדם הראשון. לאחר שאדם הראשון חטא נוצרה אצלו הבושה. לפני החטא נאמר (בראשית בף כה):
"ולא יתבוששו"
כלומר לא הייתה בושה. כיון שאצל יעקב אבינו לא היה חטא כלל, לא הייתה אצלו בושה, ולכן היה יכול לדבר בלשון כזו על רחל. אין במעשיו אלו של יעקב אבינו שפלות רוחנית. לכן גם ברור שהנשיקה שנישק יעקב אבינו את רחל הייתה מצד ההתחברות הרוחנית של נשמותיהם. לכן גם יעקב אבינו לא הסביר את פעולותיו ולא הציג את עצמו, כיון שמצווה הבאה לידך על תחמיצנה. אם היה יעקב אבינו דוחה את הנשיקה על מנת להסביר את עצמו, התיקון היה אובד.
אבל יש מחיר למי שהולך בגישה זו. והמחיר הוא שהרועים צוחקים על יעקב אבינו, ולכן הוא בוכה. לא איכפת ליעקב אבינו שצוחקים עליו, שהרי אין לו בושה. אלא יעקב אבינו בוכה מכיון שהוא רואה שהרועים לא מבינים את מעשיו. הם לא מבינים שכל מעשיו נועדו לטובתם של הרועים עצמם ולתיקון העולם, ועל כך יעקב אבינו מצטער. לכן הוא מתנהג לכאורה באופן לא מקובל ולא מוסרי, כיון שהוא יודע שבעתיד יבינו את מהות מעשיו (מעין "מנשקים ובוכים").
הסיבה לחוסר הבנתם של הרועים את פעולותיו של יעקב אבינו נעוצה בעובדה שקיים פער גדול בין ההתפתחות המוסרית של ישראל לבין ההתפתחות המוסרית של הגויים, ורק לעתיד לבוא יוכלו הגויים להבין את המוסריות שבפעולות ישראל.
גם נישואיו של יעקב אבינו אינם פשוטים. לבן הארמי מרמה אותו ובמקום רחל נותן לו את לאה. כאשר יעקב אבינו מתלונן בפני לבן על כך, עונה לו לבן (בראשית כט, כו):
"ויאמר לבן לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה"
ויעקב אבינו מסתפק בתשובה זו של לבן. מדוע יעקב אבינו לא מתווכח עם לבן, מדוע הוא לא טוען שסיכמו שהוא עובד עבור רחל ושלבן היה צריך להודיעו מלכתחילה על מנהג המקום? אלא יש להבין שבתשובתו של לבן מסתתרת ביקורת חריפה מאוד על יעקב אבינו. לבן אומר שהוא יותר ישר מיעקב אבינו שכן לבן לא נותן את הצעירה לפני הבכורה, ואילו יעקב אבינו כן ביצע את ההחלפה, והוא הצעיר קיבל את הברכות במקום אחיו הבכור. לבן בא בטענה אל יעקב אבינו, מה פתאום הוא רוצה ללמד מוסר, הרי לבן הארמי יותר מוסרי ממנו.
ויעקב אבינו שותק. הוא לא עונה על טענתו של לבן. ליעקב אבינו יש מה להשיב, אך עדיין לא ניתן לומר זאת. בפרשת כי תבוא נאמר (דברים כו, יט):
"ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך כאשר דיבר"
ולהיותך נכתב בלי האות 'ו'. ובעל הטורים אומר במקום: בלי ו', שאין הווית קדושתן ניכרת כל כך בעולם הזה . לא ברור מדוע עם ישראל טוען לבכורה ולכן יעקב אבינו בוכה ונותן שירמו אותו, עד לרגע בו הוא יוצא מהנחיתות המוסרית בה הוא נמצא.
זהו תהליך הדרגתי שמתרחש לאט, ומגיע לשיאו עם לידתו של יוסף. כאשר רחל יולדת את יוסף היא אומרת (בראשית ל, כג – כד):
"ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוקים את חרפתי. ותקרא את שמו יוסף לאמור יוסף ה' לי בן אחר"
יוסף הוא ההיפך הגמור מעשו. עשו הבכור מנסה להרוג את אחיו הצעיר, ואילו יוסף הבכור נולד על מנת שיולד לו אח נוסף. רש"י מסביר שנולד יוסף – נולד שטנו של עשו. יש עליונות מוסרית של יעקב אבינו על עשו, ולכן מיד אחר כך נאמר (בראשית ל, כה):
"ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקוב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי"
כעת כאשר יש ליעקב אבינו את היתרון המוסרי הוא יכול לעזוב את לבן ולחזור לארץ כנען ולהתעמת עם עשו אחיו.
המפגש עם עשו
כאשר הפגישה עם עשו מתקרבת, יעקב אבינו שוב נתקף חולשה מוסרית, והוא מתפלל לקב"ה (בראשית לב, יב):
"הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והיכני אם על בנים"
ואומר המדרש שיעקב אבינו פחד להיהרג, אך גם פחד שיאלץ להרוג. כלומר יעקב אבינו לא הרגיש שיש לו רשות מוסרית להילחם עם עשו. לכן היה צריך יעקב אבינו לעבור ניסיון שיהפוך אותו ראוי למלחמה עם עשו. ואכן המדרש אומר שהאיש עמו נאבק יעקב אבינו היה שרו של עשו.
לאחר שיעקב מכניע את שרו של עשו מתרחש ביניהם דו שיח מעניין. יעקב אבינו דורש ששרו של עשו יברכו. ואכן הוא זוכה לברכה (בראשית לב, כט):
"ויאמר לא יעקוב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל"
עד למאבק הזה בין יעקב לשרו של עשו, היה מקום לומר שיעקב אבינו היה לא בסדר, שהוא לקח את הברכות במרמה. אבל כעת שיעקב אבינו התמודד בהצלחה עם שרו של עשו מתברר שאכן מלכתחילה הברכות הגיעו ליעקב אבינו. ורק אז יעקב אבינו הופך לישראל – כאשר יש לו את ההכרה המוסרית בצדקתו.
שכם
המפגש עם עשו עובר בשלום, ומיד אחר כך התורה מספרת (בראשית לג, טז – יח):
"וישב ביום ההוא עשיו לדרכו שעירה... ויבוא יעקוב שלם עיר שכם"
מדוע התורה אומרת יעקב ולא ישראל? אלא, כעת יעקב עומד מול התמודדות מוסרית קשה יותר מהדילמות הקודמות. שכן הפעם על יעקב אבינו להתמודד עם אנשים שלא רוצים להרוג אותו. כאשר אדם מתמודד עם מישהו שרוצה להורגו, אזי קל מאוד להיות מוסרי. אך כעת יעקב אבינו מגיע לשכם, ושם הוא פוגש באוכלוסייה שהייתה במקום לפניו, ולכן יעקב אבינו שוב נמצא בהתלבטות מוסרית מה נכון לעשות, ולכן שוב שמו נקרא יעקב.
הדרך בה יעקב אבינו בוחר היא עשיית שלום עם יושבי שכם (בראשית לג, יח – יט):
"ויבוא יעקוב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם וייחן את פני העיר. וייקן את חלקת השדה אשר נטה שם אוהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה"
הגמרא אומרת (שבת לד:):
"וייחן את פני העיר" – אמר רב מטבע תיקן להם, ושמואל אמר שווקים תיקן להם ורבי יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם.
יעקב אבינו פיתח את יושבי שכם, נתן להם חינוך וכלכלה והיטיב עימם. למעשה יעקב אבינו לימד את יושבי שכם כיצד לשאת נשים, על מנת שיקימו חברה תרבותית: מטבע – אלו הם הקידושין, מרחצאות – טבילה במקווה, ושווקים – זוהי הכתובה. יעקב אבינו רצה לרומם את אנשי שכם אל מעל לטבע, לקרבם יותר למשפחתו.
מדוע יעקב אבינו בוחר דווקא בשכם? כיוון שהוא מרגיש שייתכן וניתן לשלב אותם בתהליך הקמת האומה הישראלית. ליעקב היו שנים עשר בנים ורק בת אחת – דינה. מכל בן נוצר שבט שמהותו ואיפיונו נקבעו על ידי אבי השבט, כך שלא היה ניתן לשלב גורמים אחרים. יעקב אבינו חשב שניתן להקים שבט שלוש עשרה שיוכל לקבל השפעות חיצוניות מאומות העולם על ידי נישואי דינה. יעקב אבינו חשב שניתן להסתדר עימם, לוותר מעט על מנת לשלבם יחד לאומה אחת.
התוצאה של מהלך זה היא שאדוני הארץ, שכם בן חמור אונס את דינה ובכך מגלה את פרצופו האמיתי. הוא עדיין ברברי, כל הדיבורים על שלום והשתלבות היו דיבורים בלבד ("רפורמות"). ותגובתו של יעקב אבינו (בראשית לד, ה):
"ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחרש יעקב עד בואם"
כלומר יעקב אבינו שמע מה שקרה, אך לא עשה דבר. יעקב אבינו ידע שבני שכם התנהגו לא יפה, אך סבר שאולי ישתפרו בהמשך, ואולי יהיה ניתן להסתדר עימם בעתיד. אך תגובת האחים שונה לגמרי (בראשית לד, ז):
"ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה"
לאחים יש קנאות לאומית, הם מרגישים שבמעשה זה נפגעה כל האומה. הויכוח בין יעקב אבינו לבניו הוא הויכוח בין העמדה היעקובית לעמדה הישראלית. האחים דורשים לעשות מבצע צבאי להענשת הפושעים, אך דעת יעקב אבינו בנושא היא הפוכה (בראשית לד, ל):
"ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי"
לכאורה ליעקב אבינו יש טענה מצוינת, המבצע של שמעון ולוי העמיד את כל המשפחה בסכנה קיומית. ותשובת האחים (בראשית לד, לא):
"ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו"
האחים כלל לא עונים לטענתו של יעקב אבינו. יעקב אבינו הציג טיעון ברמה האסטרטגית, ואילו הם משיבים תשובה רגשית. אלא יש דברים שהם מעבר לחשבון המתמטי היבש. פגיעה חמורה בכבוד האומה אינה ניתנת למחילה.
מיד אחר כך הקב"ה מצווה על יעקב אבינו (בראשית לה, א):
"ויאמר אלקים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך"
הקב"ה אומר ליעקב אבינו שעליו שוב להתגבר על עצמו ולהפוך מיעקב לישראל. רק אז ה' קורא לו שוב ישראל, לאחר שיעקב אבינו מבין שהוא עליון מבחינה מוסרית גם על יושבי הארץ.
יעקב אבינו במצרים
מספר שנים מאוחר יותר, אנו מוצאים את יעקב שוב עוזב את ארץ כנען ויורד למצרים (בעקבות יוסף). ובדרך למצרים, בבאר שבע הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו בחלום (בראשית מו, ג):
"ויאמר אנוכי הקל אלוקי אביך אל תירא מרדה מצריימה כי לגוי גדול אשימך שם"
הקב"ה נגלה אל יעקב אבינו רק כאלוקי יצחק ולא כאלוקי אברהם. הסיבה לכך היא שגם אברהם אבינו ירד למצרים. אך על יצחק אבינו הקב"ה אסר לעזוב את הארץ. ולכן השאלה היא האם הירידה מצרימה מקובלת דווקא על אלוקי יצחק שאסר זאת בעבר.
בהזדמנות זו הקב"ה קורא ליעקב אבינו בשם חדש (בראשית מו, ב):
"ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקוב יעקוב ויאמר הנני"
בתחילה נקרא יעקב, אחר כך נקרא ישראל, וכעת הוא נקרא יעקב יעקב. משמעות הכפלת השם היא שליעקב אבינו יש שני אופנים של חיים בעולם הזה. כאשר הוא נמצא בגלות אזי הוא יעקב, אך כאשר הוא מתגבר [על אויביו ועל עצמו] אזי הוא נקרא בשם ישראל. זהו סוד נצח ישראל. סוד החלפת הזהות לפי הצורך. אך יש סכנה גדולה בכך, כיון שלא תמיד יודעים מתי יש להיות יעקב ומתי יש להיות ישראל, ויש להיזהר בכך מאוד.
רמז לדבר ניתן למצוא בפסוקים הבאים (בראשית מז, כח – כט):
"ויחי יעקוב בארץ מצריים שבע עשרה שנה...ויקרבו ימי ישראל למות..."
הדמות של יעקב היא זו שחיה ואילו דמותו של ישראל תמיד קרובה למות. לכל אורך ההיסטוריה של עם ישראל הישות העיקרית היא של יעקב, אך תמיד קיימת שארית קטנה של זהות לאומית שפועמת בעם. רק כאשר יש התרוממות גדולה באומה הישראלית אז ניתן לראות שיעקב הוא למעשה ישראל. יתכן שלכך התכוונה הגמרא באומרה יעקב אבינו לא מת. שכן הגמרא אומרת על הפסוק (ירמיהו מו, כז):
"ואתה אל תירא עבדי יעקוב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים ושב יעקוב ושקט ושאנן ואין מחריד"
מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. אולי הכוונה היא שיעקב אבינו לא מת כיון שדרך דמותו עם ישראל לומד את סוד הקיום הנצחי. השאיפה היא שישראל יהפוך ליעקב לנצח. הגמרא אומרת (בבא בתרא נז:):
שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון.
יופיו של יעקב אבינו דומה ליופיו של אדם הראשון. יעקב אבינו באמצעות זהותו המיוחדת משיב לאנושות את הפרצוף המקורי של האדם.
ברכות יעקב אבינו לבניו
הדבר האחרון שיעקב אבינו עושה בחייו הוא לקבוע מי ימשיך את דרכו. יעקב אבינו קובע דרך מי מבניו תתגלה השיטה הנצחית של האומה. יש שיטות שונות בין הבנים ולכן יעקב אבינו מברך אותם לפני מותו, ודרך הברכות ניתן ללמוד על אופיו של כל שבט, ומי מהם ראוי להיות ממשיך הדרך והנהיג את האומה.
ראובן – אמנם בכורו של יעקב אבינו, אבל פחז כמים. ראובן דוגל בפתרון מיידי על ידי נקיטת צעדים פזיזים. הוא לא צופה לעתיד ולא רואה את ההשלכות העתידיות של מעשיו בהווה.
שמעון ולוי – יודעים להילחם, אך כוחם נובע מקיצוניות דתית. לפעמים יש צורך באנשים כאלה (לאחר חטא העגל, החשמונאים), אך לא ניתן לבסס את ההנהגה באופן קבוע על פנאטיות דתית.
יששכר – תלמיד חכם, "וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול" (בראשית מט, טו) מעדיף שמישהו אחר יתעסק בפוליטיקה העיקר שיהיה אפשר ללמוד תורה (ועדיף שיתן תקציבים).
זבולון – הסוחר הבינלאומי, מעדיף את האינטרסים הבינלאומיים הרחבים על האינטרס הצר של האומה. מול עיניו מה שטוב לכל האזור, עוסק בפיתוח אזורי.
גד – איש צבא, מבין רק את הצרכים הצבאיים והביטחוניים, אינו מסוגל לנהל מדינה מבחינה כלכלית וחברתית.
אשר – להיפך מגד, איש עשיר מבין בכלכלה בלב. אין לו את היכולת להנהיג מהבחינות האחרות.
נפתלי – "איילה שלוחה הנותן אמרי שפר" (בראשית מט, כא). איש התרבות והמדע (אולי גם ספורט – אילה שלוחה), גם לו יש יכולת בתחום בודד בלבד.
דן – גם הוא איש מלחמה, אך נוקט בשיטת הגרילה, נחש. זה טוב לתקופה של השתחררות משלטון זר (שמשון, המחתרות), אך לא ניתן לשלוט באופן זה.
יוסף – לכאורה ראוי להיות המנהיג יש לו את כל התכונות הנדרשות, אלא שאינו אהוב על אחיו. מנהיג צריך להיות מקובל ואהוד על ידי עמו.
בנימין – "זאב יטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" (בראשית מט, כז). בנימין טוב רק להתחלה או לסוף [כוח מתפרץ, לא מחזיק מעמד זמן רב], אך לא ניתן לבסס עליו מדינה, אינו עקבי לאורך זמן. לכן המלך הראשון היה שאול (וכן מרדכי).
יהודה – יש לו את כל היכולות להיות המנהיג, וכן יש לו אהדה מקרב אחיו, "יודוך אחיך" (בראשית מט, ח). ליהודה יש גם תכונה חשובה נוספת, בניגוד לראובן ליהודה יש סבלנות. יהודה מתחיל כגור אריה, מתחיל בקטן. אך קמעא קמעא, הוא גדל עד שהופך ללביא. יהודה יודע שהסוד טמון בהמתנה לשעת הכושר. והוא מחכה לזמן המתאים ביותר בכדי למשוך את האהדה של כל השבטים ולהביא לגאות האומה.