הרב אורי שרקי
ויצא - בלהה וזלפה
"שבת בשבתו", חשון תשע"ד
בלהה וזלפה מתחילות את הופעתן בהיסטוריה היהודית בתור שפחותיהן של רחל ולאה. מבחינה לשונית המילה שפחה קרובה מאוד למילה "נספח". בכל התורה השפחות נמצאות סביב לאישיות נשית מרכזית.
נראה כי השפחות שמשו כמחנכות של האמהות. התורה מספרת ששמה של מינקת רבקה היה דבורה. התורה מחשיבה אותה, שכן היא מציינת את פטירתה של דבורה, ואינה מציינת את יום מותה של רבקה, שנפטרו לפי חז"ל באותו יום. הסיבה לכך היא שדבורה הייתה המקור לצדיקות ולאישיות של רבקה. דבורה נקראת על שם הדבורה המייצרת דבש, והיא מינקת – הנותנת חלב. החלב והדבש הם הצד הנסתר בחיים, של הפיכת דם וטמא למאכל טהור.
זוהי פעולתה של דבורה להוציא את הנשמה הטהורה של רבקה מתוך בית בתואל. כך גם ניתן בלהה וזלפה, שהן חינכו ודאגו לרחל ולאה. יש לזקוף זאת להשפעה הנסתרת של השפחות.
ישנה עוד דמות, משנית לכאורה במשפחת אברהם, שכנראה הייתה אחראית לחינוכה של שרה, אחותה מלכה. שעליה נאמר:
"הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך".
השם מלכה מקורו משמעותו להימלך – לתת עצה. ניתן להסיק שבמשפחת אברהם קיימת שושלת נסתרת של שפחות שתפקידן היה לחנך את האמהות.
מוצאן של בלהה וזלפה נרמז בסוף פרשת ויצא:
"ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנותיי".
חז"ל למדו מכאן שגם בלהה וזלפה היו בנותיו של לבן, מאישה אחרת.
בספר החיצוני 'צוואת נפתלי' נאמר ששם אמן של בלהה וזלפה היה 'חוה', ואביהן היה 'אחותי'. הוריהן של בלהה וזלפה מזכירים לנו את הזוג הראשון: אדם וחוה. שם האם זהה, ואילו שם האב: אחותי, רומז לחכמה, מה שאבד לאדם אחרי החטא.
ספר צוואת נפתלי מוסיף עוד פרטים על משפחת השפחות. האחות של 'אחותי' הייתה דבורה מינקת רבקה, אביהן של אחותי ודבורה היה עוץ, בנם בכורם של נחור ומלכה. כל השפחות: מלכה, דבורה, בלהה וזלפה באות מענף אחד במשפחתו של נחור. גם שמו של עוץ מורה על נתינת עצות. לפני החכמה והבינה (אחותי וחוה) קיימת העצה העמוקה של ריבונו של עולם.
ראינו ארבע דמויות במשפחתו של נחור:
1. חוה – היא הבינה ("בינה יתרה נתן באישה")
2. אחותי – הוא החכמה.
3. עוץ – הרצון המקורי, עצה עמוקה לפני החכמה והבינה.
4. דבורה – הממתקת את הדינים, מוציאה טהור מטמא.
ארבע דמויות אלו מייצגות את הצדדים הנסתרים בעולם שאינם באים בצורה גלויה.
ט"ז בשבט התשס"ג
סיכום שיעור
עוד לא עבר את העריכה של הרב (סיכום שיעור על הנושא הערוך על ידי הרב מופיע בחוברת "אימהות")
בלהה וזלפה הן לכאורה דמויות צדדיות הנלוות למשפחת אברהם אבינו לדורותיה. בשיעור זה ננסה לעמוד על דמותן ואופיין, וכיצד ניתן ללמוד מהן גם בימינו .
מהי שפחה?
בלהה וזלפה מתחילות את הופעתן בהיסטוריה היהודית בתור שפחותיהן של רחל ולאה. מהו פירושה של המילה "שפחה"? מבחינה לשונית המילה שפחה קרובה מאוד למילה "נספח" ('ש' מתחלפת ב 'ס'). מעניין מאוד לראות כי בכל התורה יש תפקיד קבוע לשפחות, והן תמיד נמצאות סביב לאישיות נשית מרכזית. לכל דמות נשית בולטת יש שפחה שמתלווה אליה כאילו הייתה צל שלה. ואולי דרך הצל ניתן ללמוד יותר על המקור, כיון שלעיתים מרוב האור שמפיקה הדמות לא ניתן לראות אותה בבירור, וצדדים מסוימים יתגלו דווקא כאשר נתבונן בצל ולא במקור.
מושג השפחה אינו שייך רק לסיפורי התנ"ך, גם בגמרא מצאנו התייחסות לשפחות. הגמרא מספרת לנו כי פעם אחת הסתפקו כמה תנאים במשמעותם של מספר מילים בעברית. הם התביישו לשאול את רבי שיסביר להם את משמעותן (אולי חשבו ששאלות אלו אינן מספיק חשובות), ולכן הם ביקשו משפחתו של רבי שתסביר להם את משמעות המילים. שפחתו של רבי הייתה ספוגה ביראת שמיים, וכן כנראה שלמדה לדבר עברית צחה בביתו של רבי. מסיפור זה ניתן ללמוד כי הדמות המרכזית משפיעה ומקרינה על הסובבים אותה, כפי שדמותו של רבי חדרה לתוך שפחתו וכך יכלו התנאים ללמוד ממנה במקום מרבם.
מצאנו עוד אזכור של שפחתו של רבי בגמרא. כאשר רבי היה חולה קשה ולא היה יכול ללמוד וללמד ואף להתפלל, אזי שפחתו התפללה למענו שימות, ואילו כל חכמי ישראל התפללו שיחיה על מנת שיוכלו להמשיך וללמוד ממנו. לבסוף רבי מת, ומכאן רואים מה גדול היה כוחה של התפילה של שפחת רבי.
הרב קוק ב"עין איה" מסביר את שורש המחלוקת בין חכמי ישראל לשפחתו של רבי. שורש המחלוקת נעוץ בנקודת המבט השונה בין השפחה לחכמים. שפחתו של רבי ראתה את סבלו ואת ייסוריו של רבי כאדם בעל גוף, ולכן חשבה שעדיף שימות על מנת שסבלו יסתיים. לעומתה חכמי ישראל ראו את הערך העצום שיש לנוכחות של נשמה גדולה כזו בעולם הזה. הם ידעו שכל עוד שנשמתו של רבי נמצאת כאן הרי הוא הופך את העולם לטוב יותר. לחכמי ישראל היה פחות חשוב הסבל החומרי של רבי. שפחתו של רבי הייתה הרבה יותר מציאותית וקיומית, והיא זו שניצחה לבסוף. כוח החיים גובר על כוח התיאוריה. מסיפור זה ניתן להסיק כי יש צורך בהשלמה של השלמות האנושית על ידי צדדים פשוטים ושפחתיים הנלווים לאישיות המרכזית.
שפחה או אם?
בפרשת וישב מספרת התורה כי יוסף היה קרוב יותר לבני השפחות (בראשית לז, ב):
"אלה תולדות יעקוב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם"
דווקא יוסף שראה את עצמו כמלך וכמנהיג העתידי של בני ישראל, ראה לנכון לקבל השראה ותוספת חיים מבני השפחות הפחותים. זוהי תכונה אופיינית של מנהיגים גדולים, שהם לומדים מכל אדם. כפי שנאמר על שלמה המלך (מלכים א ה, יא): "ויחכם מכל האדם", אפילו מחרש שוטה וקטן, וכדברי חז"ל (???): איזהו חכם – הלומד מכל אדם. רק אדם הנמצא במדרגה פחותה נמשך רק לחכמה הגלויה לפניו ולא מנסה ללמוד גם מהדברים שאינם על פני השטח.
זוהי הסיבה שהשפחות נקראות כך, שכן שפחות מלשון פחות, שהן פחותות מן העיקר. אך יחד עם זאת יוסף רואה את השפחות כ"נשי אביו", יוסף הצליח לראות בשפחות את נשיותן. יוסף הבין שהשפחות הינן השלמה הכרחית של יעקב אבינו.
לעיתים השפחה נקראת פילגש. פילגש היא מילה בעלת קונוטציה שלילית, הפילגש נועדה למלא צורך טבעי או יצרי של האדם ולא מעבר לכך, זהו שם המראה על פחיתות המעמד. אך מצד שני השפחה נקראת לעיתים אמה, ומילה זו דומה מאוד למילה אם. אנו רואים שהשפחה היא בעלת אישיות מרובת צדדים, ובכל מקרה אינה בעלת אישיות פשוטה.
שושלת של שפחות
למרות שאין מקור מפורש לכך, נראה כי השפחות שמשו כמחנכות של האמהות. התורה מספרת לנו (???) ששמה של המינקת של רבקה היה דבורה. וככל הנראה התורה החשיבה את דבורה, שכן היא מציינת את יום פטירתה של דבורה, ואילו אינה מציינת את יום מותה של רבקה אימנו (וזאת למרות שחז"ל מציינים שדבורה ורבקה אימנו נפטרו באותו יום). הסיבה לכך היא שדבורה הייתה המקור לצדיקות ולאישיות של רבקה, כיון שהיא חינכה אותה ולכן התורה בחרה לציין דווקא את יום פטירתה. דבורה היא זו שנותנת לרבקה את החיים ומחנכת אותה בבית לבן. דבורה נקראת על שם הדבורה המייצרת דבש, ובנוסף היא הייתה מינקת – כלומר מייצרת חלב. החלב והדבש הם הצד הנסתר בחיים (כפי שנאמר (???): "דבש וחלב תחת לשונך"), מדוע דווקא הדבש והחלב מציינים את הנסתר?
הדבש – מיוצר על ידי הדבורים שהן טמאות, ואילו החלב – מקורו בדם טמא. כלומר גם הדבש וגם החלב הינם דברים טהורים שמקורם הוא טמא. ועל כך נאמר (איוב יד, ד): "מי יתן טהור מטמא לא אחד". זוהי פעולתה של הדבורה - הוצאת הטהור מתוך הטמא. זוהי גם פעולתה של דבורה מינקת רבקה, שהצליחה להוציא את הנשמה הטהורה של רבקה אימנו מתוך בית בתואל. אופן דומה אולי ניתן לומר גם לגבי בלהה וזלפה, שהן חינכו ודאגו לרחל ולאה. יש לזקוף זאת להשפעה הנסתרת של השפחות.
ראינו כי לאמהות: רבקה, רחל ולאה היו שפחות מדריכות, אך מה עם שרה אימנו? ישנה עוד דמות, משנית לכאורה במשפחת אברהם אבינו שכנראה הייתה אחראית לחינוכה של שרה אימנו, והיא אחותה מלכה. שכן כך מסופר בספר בראשית (יא, כט):
"וייקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה"
וכן (בראשית כב, כ):
"ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך"
ניתן לראות כי התורה משווה בין מלכה לשרה אימנו, שכן גם היא ילדה כמו ששרה אימנו ילדה. וידוע מדרש חז"ל (מגילה יד.):
"אבי מלכה ואבי יסכה". ואמר רבי יצחק יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה? שסכתה ברוח הקודש, שנאמר: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". דבר אחר: יסכה – שהכל סוכין ביופייה.
כלומר שמלכה היא אחותה של שרה אימנו, ויש ביניהן דמיון מסוים, יש להן יסוד משותף. השם מלכה מקורו מהמילה להימלך – לתת עצה. על פי דברינו ניתן להסיק כי במשפחת אברהם קיימת שושלת נסתרת של שפחות שתפקידן היה לחנך את האמהות, אך בה בעת להישאר דמויות שוליות לכאורה.
הסיבה לריבוי הנשים
מהו שורשן של דמויות אלה? כבר אצל אבות האנושות מצאנו אדם שהיו לו שתי נשים והוא למך בן מתושאל, כפי שמסופר בפרשת בראשית (ד, יט):
"וייקח לו למך שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צילה"
חז"ל מספרים לנו מדוע היו אנשים נושאים שתי נשים באותו הדור. שאנשי אותו הדור היו רשעים ומושחתים, והיו נושאים שתי נשים, האחת לפריה ורבייה ואילו השנייה נועדה ליופי ולא היו לה ילדים. אנשי אותו הדור הפרידו בין שני ערכים: האתיקה והאסתטיקה, בין פוריות ויופי. משמעות המילה עדה בארמית היא הריון, ואילו צילה הייתה בשביל היופי בלבד. האישה הפורייה נמאסת על בעלה, ואילו את האישה היפה היו משקים כוס עקרים על מנת שלא תלד ילדים ותישאר ביופייה.
לעומת נשות דור זה, מצאנו אצל האימהות שהיו גם יפות וגם פוריות. בנפש הצדיק מתאחדים שני הערכים יחד. יעקב אבינו לא רצה לשאת שתי נשים, הוא רצה רק את רחל, אבל ההשגחה גלגלה את העניינים כך שיעקב אבינו יישא גם את לאה. הסיבה לכך היא שלמשפחתו של יעקב אבינו היה תפקיד בעולם, והוא לתקן את כל הכישלונות הקודמים של האנושות. ותפקידו של יעקב אבינו היה לתקן את למך. ואכן ניתן לראות דמיון מסוים בין משפחת יעקב אבינו למשפחת למך. רחל אימנו הייתה יפה ועקרה, ואילו לאה הייתה הפורייה. אך ניתן גם לראות את התיקון, שכן לבסוף גם לרחל נולדו שני ילדים.
תופעה זו קיימת גם אצל השפחות. בלהה ניתנה ליעקב אבינו על מנת ללדת לו ילדים, ואילו בזלפה כלל לא היה צורך, שהרי ללאה כבר היו ילדים. יש כאן מידה מסוימת של מותרות, לאה רוצה עוד ילדים. חז"ל אומרים כי זלפה כלל לא רצתה להינשא ליעקב אבינו, ורק בהמשך חזרה בתשובה והסכימה. שוב אנו רואים תיקון גם אצל הגבירות וגם אצל השפחות.
מוצאן של בלהה וזלפה
מה היה מוצאן של בלהה וזלפה? התורה אינה מספקת לנו כמעט שום מידע על משפחתן של בלהה וזלפה. רק בסוף פרשת ויצא ישנו רמז שניתן להסיק ממנו על המשפחה של בלהה וזלפה. בסוף פרשת ויצא מסופר כיצד לבן רודף אחרי יעקב אבינו, ולאחר שהוא משיג אותו מתנהל ביניהם ויכוח. במהלך הויכוח אומר לבן ליעקב אבינו (בראשית לא, מג):
"ויען לבן ויאמר אל יעקב הבנות בנותיי והבנים בניי והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא ולבנותיי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו"
חז"ל למדו מפסוק זה כי גם בלהה וזלפה היו בנותיו של לבן, כנראה מאישה אחרת. על פי הסבר זה יעקב אבינו נשא ארבע אחיות לנשים, שתיים נולדו מגבירה, ואילו השתיים האחרות נולדו משפחת לבן, ולכן הן נהיו לשפחות.
אך ישנם גם מדרשים נוספים על מוצאן של בלהה וזלפה. אחד מהם מופיע בספר לא מוכר הנקרא בשם: צוואת נפתלי. בספר זה מופיע אילן היוחסין של בלהה וזלפה. נאמר שם כי שם אמם של בלהה וזלפה היה חוה, ואילו שם אביהן היה אחותי. מה הפירוש של שמות אלו? הוריהן של בלהה וזלפה מזכירים לנו את הזוג הראשון: אדם וחוה. שם האם זהה, ואילו שם האב: אחותי, פירושו נלמד מהפסוק (משלי ז, ד):
"אמור לחכמה אחותי את"
כלומר שפירוש השם אחותי הוא חכמה. הדבר שאבד לאדם הראשון לאחר החטא היה החכמה. וכאן היא חוזרת בדמות אביהן של בלהה וזלפה, ודרכן החכמה חוזרת למשפחתו של יעקב אבינו.
הוכחה נוספת לעניין אביהן של בלה וזלפה ניתן לראות מלידתו של נפתלי. כאשר נפתלי נולד, אומרת רחל אימנו (בראשית ל, ז – ח):
"ותהר עוד ותלד בלהה שפחת רחל בן שני ליעקב. ותאמר רחל נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי ותקרא שמו נפתלי"
רחל אומרת למעשה כי על ידי לידתו של נפתלי היא התחברה למשפחתו של "אחותי".
אותו מדרש בספר צוואת נפתלי מוסיף עוד פרטים של משפחתו של אחותי. האחות של אחותי הייתה דבורה מינקת רבקה, והאבא של אחותי ושל דבורה היה עוץ, בנם בכורם של נחור ומלכה. כלומר כל השפחות: מלכה, דבורה, בלהה וזלפה באות מענף אחד במשפחתו של נחור אחי אברהם אבינו. גם שמו של עוץ מלמד על נתינת עצות. עוד לפני החכמה והבינה (אחותי וחוה) קיימת כבר העצה העמוקה של ריבונו של עולם. בתנ"ך מופיע עוד צאצא של עוץ- איוב. הצדיק שבאומות העולם גם הוא מקורו במשפחת נחור, שהיא המשפחה המקבילה למשפחת אברהם אבינו.
אם כן ראינו ארבע דמויות במשפחתו של נחור:
- חוה – היא הבינה (בינה יתרה נתן באישה – ראה שיעור על חוה אימנו).
- אחותי – הוא החכמה כפי שהסברנו.
- עוץ – הרצון המקורי, עצה עמוקה לפני החכמה והבינה.
- דבורה – ממתקת את הדינים, מוציאה טהור מטמא.
ארבע דמויות אלו מייצגות את הצדדים הנסתרים בעולם שאינם באים בצורה גלויה.
אך עדיין נותר לברר כיצד הגיעו בלהה וזלפה לביתו של לבן. המדרש מספר כי אחותי היה שבוי מלחמה, ולבן פדה אותו מהשבי (כיון שהיה בן דודו – עוץ ובתואל היו אחים). לאחר מכן לבן נתן לו את חוה שפחתו לאישה. על פי ההקבלה שעשינו בין אחותי לאדם הראשון, עולה כי אדם הראשון היה שבוי בידי החטא ולבן מצא אותו ופדה אותו (לבן הוא כינוי לקדוש ברוך הוא). לאחותי נולדו שתי בנות: בלהה וזלפה. ממשיך המדרש לספר כי זלפה נקראה על שם העיר בה היה שבוי אחותי. משמעות השם זלפה היא: זה לא פה, כלומר: אני לא שייך למקום הזה. זלפה נקראה על שם גאולתו של אחותי מהשבי. ואומר המדרש שלשנייה קרא בלהה, כיון שהייתה מבוהלת לינוק כשנולדה.
יש כאן דמיון מעניין. שתי אחיות האחת קרויה על שם עיר והאחת על שם היניקה. גם באחים הראשונים: קין והבל מצאנו דבר דומה. קין היה בונה עיר, ואילו הבל היה רועה צאן – שממנו ניתן להפיק חלב. שוב אנו רואים כי ההתמודדויות הראשונות מוצאות את תיקונן באמצעות השפחות.
ישנה דעה שלישית לגבי מקורן של בלהה וזלפה שגם היא מובאת בספר צוואת נפתלי, והיא שלאביהן קראו רותיאוס ולאמן אינה. אולי ניתן להסביר שאינה מקבל לחנה, שפירושה הוא עקרה, ואילו רותיאוס מזכיר באותיותיו את השם יתרו. כלומר גם תיקון העקרות נמצא בשתי השפחות, וגם עוד ניצוץ אלוקי שבאומות העולם.
בני בלהה
לבלהה נולדו שני בנים: דן ונפתלי. בנים אלו נולדו על מנת שבעקבותיהם ייוולדו גם לרחל בנים. כלומר שניתן לעשות את ההקבלה בין בני בלהה לבני רחל: דן מקביל ליוסף ונפתלי מקביל לבנימין. צריך להיות דמיון ביניהם. על יוסף מצאנו שנאמר (???):
"אפרים בעמים הוא יתבולל"
יוסף מייצג את הצד האוניברסלי שבעם ישראל, שעליו נאמר (???):
"וזרעו יהיה מלוא הגויים"
נטייה זו של אוניברסליות ופנייה לאומות העולם מצאנו גם אצל שבט דן. למעשה שבט דן כל כך מתבולל בעמים, עד שכמעט כל השבט עובד עבודה זרה. כמו שדרשו חז"ל על מלחמת עמלק (דברים כה, יח):
"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך"
אלו הם שבט דן שהיו כולם עובדי עבודה זרה. מצאנו מספר מקרים בהם התקשה משה רבנו ולא מצא פתרון בעצמו. כל השאלות קשורות באופן מסוים ליוסף: בנות צלפחד, המקושש, פסח שני (היו טמאים כי נשאו את ארונו של יוסף), משה רבנו לא ידע היכן מקום קבורתו של יוסף וכן במעשה פנחס (שהיה נכדו של יוסף ???). היה עוד מקרה אחד בו התקשה משה רבנו והוא המקלל שהיה משבט דן, שהוא מקורו של יוסף. הסיבה לכך שמשה רבנו התקשה בכל הנושאים הקשורים ליוסף, היא שמשה רבנו בא מלמעלה למטה, מהרוחניות לגשמיות. לעומתו יוסף בא מלמטה למעלה. יוסף מייצג את הכוח הלאומי (יוסף בגימטריא – ציון). אלו הם שני ערוצים שונים הפועלים בכיוונים הפוכים, ולכן משה רבנו התקשה לפתור בעצמו נושאים אלו.
נפתלי – ממנו יצא ברק בן אבינעם, ואשתו הייתה דבורה – זכר למשפחה הגדולה של אברהם אבינו. נפתלי ובנימין הם תמיד האחרונים, בכל ספירה של שבטי ישראל אחד מהם הוא תמיד האחרון. לשניהם יש נטייה דרומית (שהיא ההכנה למלכות). נפתלי ביטל את מלכות כנען בארץ ישראל, ומלכות שאול הייתה ההכנה למלכות דוד.
בני זלפה
גם לזלפה נולדו שני בנים: גד ואשר. וגם בהם ניתן למצוא הקבלה לשני בניה של לאה שנולדו אחריהם: יששכר וזבולון. משבט גד יצא אליהו הנביא, שכן הוא מכונה אליהו הגלעדי, מגלעד שבנחלת שבט גד. אליהו הנביא עוסק בהוראות שעה. אליהו הנביא מצטיין בלחרוג מההוראה הקבועה של התורה. המעמד בהר הכרמל הוא האבטיפוס להתנהגותו של אליהו הנביא. למעשה זהו המשך של הנטייה המקולקלת שהייתה אצל נדב ואביהוא בני אהרן, והתיקון נעשה על ידי פנחס הוא אליהו. מעניין שדווקא גד הוא המקור של יששכר המייצג את מי שעוסק בתורה הקבועה ובקביעות. יש ללמוד מכך כי דווקא היכולת להתעלות מעל המציאות בשעת הצורך ולהורות הוראת שעה, היא המקור לתורה הקבועה והנצחית.
משבט אשר יצא יונה בן אמיתי הנביא. אביו של יונה היה משבט אשר ואילו אמו מזבולון, ואשר הוא מקורו של זבולון. זבולון הוא השבט העוסק במסחר, הוא זקוק ללכת לרחוק על מנת להעשיר. זוהי גם הסיבה שיונה בורח דווקא לים. לעומת זאת, עושרו של שבט אשר נובע מנחלתו הטובה. הוא אינו צריך להרחיק על מנת להעשיר. עושרו של שבט אשר הוא הגב הכלכלי של שבט זבולון (גם מבחינה גיאוגרפית). ללא המשאבים המקומיים לא ניתן לבנות ספינות. שני השבטים עוסקים במסחר, אך אשר הוא המקור למסחרו של זבולון.
בני השפחות ובני הגבירות
חז"ל אומרים כי ראובן חטא במעשה בלהה. יש מדרש האומר כי מי שהלך להלשין עליו היה אשר. האחים לא האמינו לו בתחילה, ונזפו בו כיצד הוא מאשים כך את אחיהם הבכור. רק כאשר ראובן הודה במעשה ראו שאר האחים כי אשר צדק. אין שום מקור למדרש זה בפסוקים. אלא שכנראה חז"ל הבינו שקיימת אנטיתזה בין ראובן לאשר. ראובן הוא הראשון מהשבטים שעסק בתשובה. ואילו אשר הוליד את יונה שהתנגד לרעיון התשובה. מבחינה אידיאולוגית רעיון התשובה לא התאים ליונה. אשר הוא שורש ההתנגדות לראובן. אמנם בסוף יונה נכנע, אך זה היה תהליך מורכב.
בדברי הימים מופיעים מספר פסוקים משונים. מופיעה שם רשימת צאצאי כל שבט ושבט, וביניהם גם שבט בנימין (דברע העמים א ז, ו – יג):
"בנימין בלע ובכר וידיעאל שלושה. ובני בלע ... ובני בכר ... ובני ידיעאל ... ושופים וחופים בני עיר חושים בני אחר. בני נפתלי יחציאל וגוני ויצר ושלום בני בלהה".
ישנו אזכור מפורט של כל בני בנימין, ואחר כך מופיעים בני נפתלי ובסיומם "בני בלהה". מוכרחים להסביר כי "חושים בני אחר" זהו חושים בן דן. אך לפי זה עולה כי דן בנו של יעקב אבינו מופיע בשם "אחר". הביטוי אחר הינו ביטוי חריף מאוד. אלישע בן אבויה היה נקרא אחר לאחר שיצא לתרבות רעה. מטרת פסוק זה היא ללמדנו שאפילו הדחוי ביותר שבישראל, לא ניתן לבנות את האומה בלעדיו. השכינה אינה יכולה לשרות על עם ישראל ללא שכולם יהיו יחד. בוני המשכן היו בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן, מהמעולה שבשבטים ומהירוד שבשבטים.
חושים בן דן
בירושלמי מסופר על חושים בן דן שהיה חרש. באותה תקופה חרש היה נחשב למשוגע. החרשים גדלו ללא דעת ולכן גם היו פטורים מן המצוות. ניתן לשאול מדוע יש צורך בעם ישראל באדם הפטור מן המצוות, הרי זה נוגד את ייעודו של עם ישראל?
חז"ל מספרים לנו סיפור מעניין שהתרחש בהלוויתו של יעקב אבינו. בעת שבאו לקבור את יעקב אבינו במערת המכפלה, הופיע פתאום עשו וטען שחלקת הקבר היא שלו ולא של יעקב. האחים החלו להתווכח איתו וטענו בפניו שהוא מכר את הבכורה ליעקב, ויחד עם הבכורה הוא מכר גם את זכותו להיקבר במערת המכפלה. אבל את שטר המכירה השאירו האחים במצריים. מייד יצא נפתלי בריצה למצריים על מנת להביא את שטר המכירה. אלא שבינתיים חושים בן דן שהיה חרש, לא הבין מדוע ההלוויה מתעכבת ולא קוברים את סבו. וכאשר הוא ראה שעשו הוא זה שמפריע לקבורה הוא הטיל בו אבן והרג אותו. ראשו של עשו התגלגל ונקבר יחד עם יעקב ואילו שאר גופו נקבר מחוץ למערה.
אם חושים היה שואל את הרבנים כיצד עליו לנהוג, היו ודאי אומרים לו שאסור להרוג את עשו. אבל חושים פטור מן המצוות (גם מלא תרצח). ברור ששאר האחים גינו את המעשה של חושים, אך הוא לא יכול לעמוד למשפט. תמיד יש לקחת בחשבון שישנם כוחות אפלים הפועלים מדחפים שונים וגם הם חלק מהבניין ויש לקחת אותם בחשבון.
מעשה בלהה
ישנו סיפור מביך במקצת בספר בראשית (לה, כב):
"ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל. ויהיו בני יעקב שנים עשר"
חז"ל פסקו שאין לתרגם פסוק זה על מנת שהעם לא יבין. לגבי מה באמת קרה שם נחלקו במדרשים השונים אבל זה לא משנה. זה לא היה מעשה של עריות. אלא ראובן ביצע פעולה על מנת למנוע מאביו לחיות עם בלהה. ראובן קנא את קנאת אמו, הוא כעס על כך שיעקב לא העביר את מיטתו לאוהל לאה לאחר מות רחל. הוא קיבל את העובדה שיעקב מעדיף את רחל אחות אמו, אך לא היה מוכן לקבל שיעקב מעדיף שפחה על אמו.
יש האומרים שראובן כן שכב במיטתה של בלהה, אך זה לא רלוונטי. ויש אומרים שהוא עשה זאת כיון שלא רצה שיעקב יוליד עוד ילדים. ישנם טעמים שונים: הקנאה – כמו קין (לשניהם גם היה בן בשם חנוך), ואולי הרצון למנוע ילדים נוספים, כמו שעשה חם בנו של נח. בכל מקרה קשה להשוות את ראובן בכורו של יעקב אבינו לקין או לחם.
אלא יש להבין כי ראובן מתקן גם את קין וגם את חם. אצל קין ראינו קנאה אגואיסטית לטובת עצמו בלבד, ואילו ראובן מקנא את קנאת אמו. ראובן מוכן לבזות את עצמו בכדי להגן על כבוד אמו.
שאיפתו של חם היא לזכות בחלק גדול יותר בירושה. לראובן לא הייתה כל מחשבה על הירושה. כל מחשבתו של ראובן הייתה לשלמות האומה. ראובן חשש שאם יוולד עוד שבט מבלהה, אזי יופר האיזון העדין בין השבטים והיה צורך לחכות עוד דור לפני סיום תקופת האבות. לכן גם התורה מציינת מייד לאחר מעשה בלהה כי: "ויהיו בני יעקב שנים עשר". אין זה אומר שראובן צדק במעשה זה, אבל ראינו כי מניעיו היו טהורים.
בלהה האם האחרונה
מתוך כך שיעקב אבינו בחר לגור באהל בלהה לאחר מות רחל ניתן ללמוד על עוצמתה. בלהה נשארה בחיים לאחר ששאר האמהות נפטרו. היא גם האריכה חיים לאחר שיעקב אבינו נפטר. לאחר מות יעקב כאשר האחים מפחדים מנקמתו של יוסף, הם שולחים אליו שליח האומר לו (בראשית נט, ז):
"ויצוו אל יוסף לאמר אביך ציוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלוקי אביך ויבך יוסף בדברם אליו"
האחים שלחו ליוסף שליח מיוחד, שכנראה הייתה לו השפעה עליו. שליח זה הייתה בלהה. האחים ידעו כי הכוח היחיד והאחרון המסוגל לאחד את כולם זו בלהה, שאצלה היה טמון הסוד של המשך השראת השכינה בישראל (שהשכינה שרתה באוהלה לאחר מות רחל ולאה). מי שגלוי לציבור אינו יכול להימלט מהגאווה. מי שתפקידו זוטר לכאורה, יכול לפעול תוך ענווה גדולה יותר ואז פעולתו מורגשת יותר ומעמיקה יותר.