הרב אורי שרקי
שלום בית
ז' באדר א' תשס"ג
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
שלום בית הינו נושא חשוב ביותר והוא נוגע בעיקר לרווקים, כיון שעליהם להתכונן להקמת הבית.
ענף מן השלום
שלום בית הוא ענף של השלום. השלום הוא מצב בו כל הצדדים הנוגעים לעניין מסוים שומרים של שלמותם, כולם נשארים שלמים. כיום מכנים שלום מצב בו צד אחד מוותר על הכל לצד השני. תהליך זה אינו שלום אלא כניעה. השלום האידיאלי הינו כאשר כל צד שומר באופן צודק על שלמות היקר לו, על הדברים המהווים את עצמותו. למצב זה של שלום יכולות להיות שתי מוטיבציות:
- מוטיבציה אינטרסנטית: עושים שלום כי זה כדאי. אם תהייה מלחמה נפסיד, ואילו אם יהיה שלום נרוויח, ולכן כדאי לעשות שלום. על שלום זה כותב הרב קוק בעולת ראיה כי הוא עתיד להתבטל משום שהוא תלוי בדבר. היום כדאי אז עושים שלום, אבל מחר כבר לא יהיה כדאי, ואולי יהיה יותר כדאי להילחם. וכך לפי השתנות המצבים בין בני האדם, כך גם השתנות מצב השלום ביניהם.
- מוטיבציה אידיאלית: חז"ל אמרו לנו כי אחד משמותיו של הקב"ה הוא שלום. אנו עושים שלום לא בגלל שזה יותר נוח לנו או בשביל להשיג רווחים, אלא מפני שעל ידי השלום יכול שם שמיים לחול בעולם, וכל הסגולות הקשורות בכך יכולות להתגלות. ושלום זה יחזיק מעמד לעולמים. כי הגורם לשלום הוא לא דבר שחולף, אלא ערך השלום עצמו. יש לכך גם היבט הלכתי. יש דין שאסור לאדם לומר שלום לפני שהתפלל, והסיבה לכך היא שהשלום חייב לבוא מתוך התקשרות לקב"ה, וכל עוד האדם לא התפלל השלום שלו הוא לא השלום האידיאלי והאמיתי.
פרשת סוטה
אמרה התורה: כאשר אין שלום בית בין בני הזוג, אזי במצבים קיצוניים הדבר עלול להוביל לחשדות בנאמנות בן הזוג. במקרה כזה מביאים את האישה לבית המקדש, כפי שכתוב בפרשת סוטה. בתורה מסופר דווקא כאשר הבעל חושד בנאמנותה של אישתו, אך גם הבעל יכול להיות חשוד (למרות שאת מי הסוטה רק האישה שותה).
כאשר בני הזוג מגיעים לבית המקדש על מנת לברר את מצבם, מתבצע שם מעשה מזעזע. הכהן כותב על קלף קללות רבות, מוחה את הקלף במים ומשקה את האישה. מה המטרה של מעשים אלו, ומדוע על בני הזוג להגיע עד בית המקדש לשם כך?
על מנת לענות על שאלות אלו, יש להבין קודם כל את הנחת היסוד הטמונה בשורש העניין, והיא: אם בני זוג הגיעו למצב חמור של חשדות בנאמנותם אחד לשניה, זהו סימן שהם התרחקו מבית המקדש (מבחינה רוחנית). בני הזוג חשבו רק על עצמם ועל טובתם ונוחותם האישית, ולכן השלב הראשון בפתרון הבעיה הוא להביאם לבית המקדש. לעיתים צעד זה מספיק על מנת להשיב את היחסים בין בני הזוג על כנם. ברגע שהם מגיעים לבית המקדש, הם נזכרים שהם התחתנו על מנת להחיל את שם שמיים בעולם הזה, וכל החשדות והריבים והבעיות נעלמים כלא היו. רק אם ההגעה לבית המקדש אינה פותרת את הבעיות, משקים את האישה את מי הסוטה.
בין כל הקללות הנכתבות בידי הכהן על הקלף שנמחה במים, מופיע גם השם המפורש. ולמרות זאת מוחים גם את שמו של הקב"ה, שכן אומר הקב"ה: מוטב ימחה שמי על המים על מנת להטיל שלום בין אישה לבעלה. מה פירוש הדבר? מדוע צריך למחות את שמו של הקב"ה למען שלום הבית?
הסיבה היא שהשלום הוא גם אחד משמותיו של הקב"ה. רק כאשר יש שלום אזי שמו של הקב"ה שלם, ואילו כאשר יש מריבה שמו של הקב"ה אינו שלם – הוא נמחה. ומחייה זו תובעת את תיקונה. עצם מחיית שם ה' במי הסוטה גורמת לכתיבתו מחדש באמצעות השלום שחוזר לשכון בין בני הזוג, וכך נבנה מחדש האמון במשפחה שכבר החלה להתפרק.
המטרה - השראת השכינה
על בני הזוג לזכור תמיד כי היסוד עליו נבנה הבית הוא יסוד אלוקי. יש דרשה מפורסמת (הנאמרת בדרך כלל בשבע ברכות על ידי אחד הרווקים): למילים איש ואישה יש שתי אותיות משותפות: 'א' ו 'ש'. לאיש נוספה האות 'י', ואילו לאשה נוספה האות 'ה'. אם האיש והאשה זכו, אזי האותיות הנוספות מצטרפות והשכינה שורה ביניהם. אך אם האיש והאשה לא זכו, אזי האותיות הנוספות נעלמות ונשארת רק אש המריבה. דרשה זו מקורה בגמרא, וננסה להסביר מה המשמעות האמיתית של דרשה זו.
באופן פשוט, אם היחסים בין בני הזוג טובים אז השכינה שורה עליהם. אך אולי ניתן לומר כי כוונת המדרש היא שאם בני הזוג מתייחסים נכון אחד אל השני, אזי כל אחד פועל לא למען עצמו וטובתו האישית אלא בשביל השכינה. הסיבה שאני מוכן לעבוד ולהשקיע עבור השני היא לא למענו, ולכן גם אין זה שייך אם בן הזוג ראוי להשקעה זאת או לא. הסיבה אינה גם טובתי האישית. הסיבה להשקעה עבור השני היא הרצון להשראת השכינה בבית. כאשר שני בני הזוג מבינים שזו הסיבה האמיתית הרבה בעיות נעלמות עוד לפני שהן הופיעו.
ישנו פסוק בפרשת תרומה (שמות כה, יא):
"וציפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב"
פסוק זה מתאר את הארון, שעליו הייתה מונחת הכפורת שעליה היו הכרובים. על פי התיאור בספר מלכים עולה כי הכרובים היו בדמות ילד וילדה המסתכלים זה על זה, ועומדים מחובקים. מתיאור זה ניתן ללמוד כי ישנם כמה תנאים להשראת השכינה, כאשר אחד מהם הוא: "מבית ומחוץ תצפנו". קודם כל יש לשים זהב מבפנים, בתוך הבית, ורק אחר כך יש לצפות את הבית מבחוץ. האדם נידון ראשית כיצד ניהל את מערכת היחסים בתוך הבית ורק אחר כך כיצד הוא התנהג עם החברה.
הגמרא במסכת קידושין (מא.) אומרת:
דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם לקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך".
כלומר עיקר העניין של מצוות ואהבת לרעך כמוך הוא בין איש לאשתו. לכן אסור לאדם להתחתן עם אשה לפני שראה אותה, כיון שהוא חייב לאהוב אותה, וזה בלתי אפשרי ללא שיראה אותה קודם הנישואין. עיקר האהבה הוא בתוך הבית, בין בני הזוג.
נכון להבין כי אם זוג אחד חי בתוך עצמו בשלום (וזה אכן אפשרי), אזי יש להם אפשרות להקרין על כל העולם כולו. נקודת שלום אחת יכולה להתפשט על כל העולם. ידועים דבריו של הקוצקר על כך שבצעירותו רצה לתקן את כל העולם, אך כאשר ניסה ראה שאינו מצליח. אם כן חשב לפחות לתקן את אנשי מדינתו, וגם בכך נכשל. ניסה לתקן את אנשי עירו, ואף בכך נכשל. ניסה לתקן את משפחתו ובני ביתו וגם בזה לא הצליח. לבסוף החליט שהוא יתקן רק את עצמו, ובכך הצליח. ומתוך כך שהצליח לתקן את עצמו, בא לידי תיקון כל העולם. היחידה הבסיסית היא הזוג, ומשם השלום יכול להתפשט החוצה. חשוב לזכור כי יש יחידה בסיסית יותר מהזוג והיא האדם עצמו. לעיתים הבעיות והמריבות נובעות מהעובדה שהאדם אינו שלם עם עצמו. אם האדם אינו אוהב את עצמו, אז על אחת כמה וכמה שהוא אינו יכול לאהוב את זולתו ואת זוגתו. מכאן נובע כי מצווה על האדם לאהוב את עצמו, כיון שרק כל הוא יכול לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
1 +1 = ?
מהי האהבה האידיאלית בין בני הזוג? ישנה מחלוקת בין המתמטיקאים לרומנטיקנים: כמה שווים אחד ועוד אחד? על פי המתמטיקאים: 2 = 1 + 1. זה אמנם נכון מבחינה מדעית ואף מצד האמת, אך אין זה מוסיף לנו הרבה. שכן שני האחדים היו שניים עוד לפני שהיה חיבור ביניהם. זוהי אמירה סתמית, עקרה, שאינה משנה דבר.
לעומתם הרומנטיקנים סוברים כי: 1 = 1 + 1. על פניו זה נראה נחמד, שני בני הזוג הופכים לאחד. אך למעשה על פי נוסחה זו, מה שמתרחש כאן זה סוג של התאבדות. לפי שיטה זו יש צורך בהתמזגות מושלמת של שני בני הזוג על מנת להגיע לאהבה המושלמת. מישהו צריך למות. או שאחד מבני הזוג נעלם לחלוטין באישיותו של השני, או ששני בני הזוג צריכים למות על מנת ליצור משהו חדש. אולי ניתן לראות רמז לכך בפסוק משיר השירים (ח,ו):
"כי עזה כמוות אהבה"
וזו אולי גם אחת הסיבות שאנשים מפחדים להתחתן, הם למעשה מפחדים למות. פעמים רבות ניתן לשמוע במריבה בין בני זוג את המשפט: מדוע אינך כמוני? האם באמת בני הזוג צריכים להיות אותו דבר,לחשוב בדיוק באותו אופן, הרי אין זה צודק.
אם כן מהי התשובה האמיתית? התשובה הנכונה היא: 3 = 1 + 1. כוונת הדברים היא, שכל אחד מבני הזוג שומר על עצמיותו, ושניהם עובדים למען גורם שלישי (זה יכול להיות הילדים), למען הישות הכוללת. עד החתונה כל אחד עובד למען עצמו, מפתח את אישיותו. לאחר החתונה עובדים יחד למען בניין הבית. כל אחד מבני הזוג שומר על עצמאותו ופועל למען זולתו.
שאלה: אם כך, אז כל אחד יכול להתחתן עם כל אחת? שהרי לא נדרשת כל התאמה בין בני הזוג?
תשובה: חייבת להיות חוליה המקשרת בין בני הזוג. נניח שכל בן זוג מורכב משישים נקודות. אזי יש עשרים נקודות בהן בני הזוג מתאימים (אוכל, פוליטיקה וכו'), אך יש ארבעים נקודות בהן הם אינם מתאימים, והם חלוקים זה על זה. עשרים הנקודות המשותפות הן בסיס חשוב והכרחי לקשר בין בני הזוג, אבל חייבות להיות גם נקודות שונות. בני הזוג הם תמיד גם מתאימים וגם שונים. אלא שכאשר באים לבחור ת בן הזוג, אזי מחפשים התאמה דווקא בנקודות שנראות חשובות יותר ומהותיות יותר, והתאמה זו היא מה שמחזיק את הקשר, ובכל מקרה אסור לדרוש שינוי בנקודות בהן אין התאמה.הדבר יכול להגיע עד לכדי שותפות מלאה בגוף (כפי שמסופר על ר' אריה לוין, שכאשר לאשתו כאבה הרגל הוא אמר לרופא: הרגל של אשתי כואבת לנו).
גיטין וקידושין
חשוב מאוד שכל אחד מבני הזוג ישמור על זהותו העצמית בתוך הבית המשותף. ורמזו על כך חז"ל בסדר המסכתות. קודם סידרו את מסכת גיטין ולאחריה את מסכת קידושין. לכאורה הסדר צריך להיות הפוך, שכן אדם לא יכול להתגרש ללא שנישא קודם לכן?!
אלא שחכמינו הקדימו רפואה למכה. וזו אינה רק בדיחה. חשוב מאוד ששני בני הזוג יהיו מודעים לעובדה שיש אפשרות לפרק את החבילה בכל עת. כאשר יש אפשרות לפרק את הקשר, הרי בכך הקשר הופך לחופשי יותר. כעת הקשר הוא קשר שבנוי על יסוד של בחירה חופשית ומוסרית, ולא קשר של הכרח וכפייה. הקשר בין ילד להוריו הוא קשר הכרחי, לילד אין כל יכולת לבחור את הוריו, זהו נתון טבעי. אך הקשר בין בני הזוג הוא קשר רצוני, ולכן גם יכול להיות מבוסס על מוסר. היסוד של אהבת בני הזוג מבוסס על חירות (ולא להיפך, כפי שרבים חושבים). ההחלטות לוותר לשני נובעות מחירות פנימית. בן הזוג אינו מוותר על עצמיותו כאשר הוא מוותר מבחוץ. אם הדבר היה הפוך, הקשר בין בני הזוג היה הופך לרומן אמריקאי: הם התחתנו, התגרשו, והם חיים בעושר ובאושר. חייבים לדעת כי יש האפשרות להשתחרר מהקשר, ומתוך כך יסוד הבניין הופך לעמוק ורציני. ולכן קודם גיטין ורק אחר כך קידושין. ואחרי הקידושין כבר אין שום דבר (זו המסכת האחרונה בסדר נשים), כיון שאם בני הזוג החליטו להישאר יחד מרצונם החופשי, הרי קשר זה יעמוד לנצח.
היסוד הכללי הוא: שתי אישיות נפרדות, הקשורות זו בזו באמצעות גורם שלישי שלמענו הן פועלות, והן אינן מתבטלות אחת בשניה.
מריבות
אחת הטעויות המרכזיות בחיים המשותפים היא עשיית חשבונות. אני נתתי דבר מסוים, את נתת דבר אחר. עכשיו נבדוק מי נתן יותר ומי נתן פחות, ולפי חישוב זה נקבע למי מגיע מה. במכולת השכונתית, המוכר לעיתים מוותר על כמה אגורות, אך בויכוח בין בני זוג זה מגיע לקוצו של מחט.
חשבונאות זו טעות, כיון שמי שמתחשבן בודק האם בן זוגו בסדר, ולמעשה הוא משעבד את עצמו לשני. התנהגות האחד תלויה בהתנהגות של השני, אם הוא בסדר אז גם אני בסדר, ואם לא אז לא. האדם כבר לא עצמו, הוא אינו עושה מה שהוא רוצה, אלא נגרר לשרשרת אינסופית של תגובות ותגובות לתגובות. שני בני הזוג רק מפסידים מעשיית החשבון.
הדרך הנכונה היא להבין שהסיבה לכך שמעשי בן הזוג מרגיזים אותך, תלויה בך. כלומר בן הזוג מרגיז אותך בגלל שאתה לא בסדר. זוהי נקודה עמוקה מאוד שחשוב להפנים אותה. לעיתים נוח לבני הזוג לחיות המריבה תמידית, למרות שברור לשניהם שהם אף פעם לא ייפרדו או יתגרשו.
עוד טענה מצויה במריבות בין בני הזוג היא החיפוש אחרי מי צודק, או מי צודק יותר. שאלה זו מתאימה לבית המשפט ולא למערכת היחסים בין בני הזוג. כיון שאולי ניתן לברר מי צודק יותר, אך בכל מקרה זה לא מקדם את השלום בתוך הבית. ובאמת, לעיתים כלל אין אשמים או צודקים, ולעיתים ה"צודק" הוא זה שגורם לכך שהשני לא יהיה בסדר. ישנם גם זוגות שחושבים ומרגישים שהאופן היחיד להתייחס זה לזו הוא באמצעות המריבות, כך הם חונכו ולכך הם התרגלו בבית הוריהם. זוהי הדרך הנוחה ביותר להעביר מידע ולהחליף דעות. ולמעשה ללא הריבים האלו לא תהייה תקשורת בין בני הזוג. הדבר נכון לא רק למריבות, אלא גם לשאר תחומי החיים. האדם מתרגל להשיג דברים מסוימים על ידי תפקוד מסוים, ולכן הוא גם חושב שהוא לא מסוגל להשיג זאת בדרכים אחרות, גם כשהדרך לה הורגל גורמת לנזקים.
נניח שאכן אחד מבני הזוג היה לא בסדר והשני כן. הם באים לרב והבעל מתלונן שאשתו עושה כך וכך וזה מפריע לו. השאלה היא מדוע הבעל מעוניין שהאשה תעשה דברים אלו? למשל נניח שהבעל חוזר מהעבודה והאוכל לא מוכן בזמן. הבעל מתרגז – הם רבים – הם צועקים – האוכל לא טעים – האשה בוכה וכו'. אם הדבר קורה פעם אחת, ניתן לקבל זאת. אך אם הדבר חוזר על עצמו פעמים רבות, סימן שבני הזוג רוצים שכך יתנהלו הדברים. היא רוצה להרגיז אותו והוא רוצה להתרגז. הם מקבלים בדיוק את מה שהם רוצים, ולכן אין להם זכות להתלונן. כאשר מגיעים למודעות שכך הם פני הדברים, אזי ניתן להתחיל ולנסות לפתור את הבעיה.
אפשרות אחרת: האוכל לא מוכן בזמן, הבעל אומר שאולי אפשר לדבר במקום, או לנסות ולעזור להכין את האוכל יחד עם אשתו. למחרת האוכל יהיה מוכן בזמן. הסיבה לכך היא שהצעד שבו נקט הבעל שבר משהו, הוא שבר את התפקוד הרגיל. כאשר יש תפקוד לא תקין, אזי יש צורך להגיב באופן הפוך מהצפוי. דוגמא לכך ניתן לקחת מחינוך ילדים. אם הילד מפריע לראות טלוויזיה באופן קבוע, אזי אם יצעקו עליו שיזוז, הוא רק ינסה להפריע עוד יותר. אך אם לעומת זאת יקראו לו לבוא ולהסתיר בדיוק כשמתחיל המשחק, אזי הוא יפסיק כיון שההתנהגות הרגילה נשברה.
זו הסיבה שכאשר המצב לא טוב כדאי ללכת לייעוץ. זה לא בגלל שיועצי הנישואין הם חכמים גדולים, אלא שלהם יש נקודת מבט חיצונית. שיטה אחרת היא לרשום את מהלך האירועים, ואחר כך לקרוא אותם במשותף. הקריאה יכולה לגלות את מה שהפסיכולוג רואה מבחוץ.
המריבה - סיכוי לשינוי
קיימת גם האפשרות לומר: אני לא מעוניין. אני רוצה להישאר מה שאני ולא להשתנות. ואז האדם אינו מתחתן, או שאם הוא נשוי אז הוא מתגרש, ובונה לעצמו מערכת חיים שבה הוא אינו זקוק לשינוי.
סיפור אמיתי שהתרחש בליטא לפני כמאה שנה: הייתה בחורה שאביה היה עשיר גדול, והיא הייתה מפונקת מאוד. כל חברותיה התחתנו ורק היא נשארה רווקה. שדכנים רבים ניסוי לשדך לה את טובי הבחורים, אבל כל הבחורים סרבו להתחתן איתה בגלל שהייתה מפונקת. לאחר מספר שנים הגיע לעיירה עילוי גדול והוא הסכים להתחתן איתה. כאשר שאלו אותו מדוע הוא הסכים היכן שכולם סרבו, הוא הסביר שהוא התחתן איתה בגלל שאביה עשיר, ואז הוא יוכל ללמוד בשקט ללא טרדות הפרנסה. וגם אישתו אינה דורשת ממנו הרבה, כל מה שהיא צריכה זה חבילת ממתקים ליום. הוא יכול לחיות באופן זה. חברותיה של הבחורה קינאו בה על שזכתה בכזה עילוי בתורה, ואמרו שהיכן שיש כסף שם יש גם מזל. אבל אחת אמרה שהיא הפסידה את הסיכוי להשתנות.
מי שמוכן להשלים עם המצב הקיים מפסיד את האפשרות לשינוי. בכל פעם שיש מריבה או אי הסכמה בין בני הזוג הם צריכים לשמוח, כיון שכל ריב הוא הזדמנות לשינוי. כאשר אדם חי לבדו יש לו מעלות וחסרונות, והוא משלים (בסופו של דבר) עם חסרונותיו כיון שאין לו לאדם כוחות לשנות את עצמו. ואז מתחיל אותו אדם להמציא תיאוריות ואידיאולוגיות המצדיקות את חסרונותיו, והופכות אותם ליתרונות. אבל ברגע שהאדם מכניס לחייו בן זוג, אזי השני מוכיח לו שאפשר להתגבר על החסרונות, כי בשני אין את החסרון הזה.
נוצר מצב בו לבן הזוג אין את החסרון, ואז החסרון הופך לבולט יותר, מה שגורר את הצורך בנקמה. בן הזוג הוכיח שאני לא בסדר, זה קטרוג עלי, אז גם אני צריך להוכיח שהוא לא בסדר. זהו יסוד הויכוח. ולכן יש בו גם את ההזדמנות להשתנות. כדי להקשיב לטענות בן הזוג, לעיתים הן נכונות.
לקבל את השני
לעיתים אחד מבני הזוג מסכים שעליו להשתנות, אך הוא מוכן לעשות זאת בתנאי שגם השני ישתנה. גישה זו אינה נכונה. הדרך הנכונה להקמת מערכת יחסים טובה ויציבה היא לקבל את השני כמו שהוא. כל ניסיון לשנות את השני הינו מתכון בטוח לכישלון. ההתלבטות היא בין האפשרות לקבל את השני כמו שהוא או לפרק את החבילה. הגט הוא אפשרות בונה. תמיד קיימת האפשרות לפרק את החבילה, אבל אתה לא רוצה, ולכן אתה מקבל את השני כמו שהוא. האשה מכונה "עזר כנגדו", זכה – הוא מתוקן ועוזר לתקן את השני, לא זכה – יש לו בן זוג כנגדו שיכול לתקנו. אשרי מי שיש לו "כנגדו".
חשוב לדעת כי הנישואין הם לא דבר אגואיסטי. הנישואין צריכים להיות מאוד אידיאליים עד כדי כך שלא רוצים לשנות את השני, וכך מבססים את הבניין לצורך בנייה של דברים נוספים. הצורך בשינוי מראה על שנאה מסוימת בין בני הזוג. כי הרצון לשנות אומר למעשה שאני לא אוהב אותך כמו שאתה. זהו רצון להשליט את עצמי על הזולת. צריך לקבל את בן הזוג כמו שהוא.
המהר"ל אומר כי ישנם שלושה אופני חסידות: בין אדם לקב"ה - סדר ברכות, בין אדם לחברו - סדר נזיקין, ובין אדם לעצמו - מסכת אבות. מדוע דווקא נזיקין מתאים לבין אדם לחברו? מדוע לא צדקה? אלא שצדקה היא לא לחברו. כאשר אדם נותן צדקה הוא משתלט על המקבל, נכנס לתוך תחומו. לעומת זאת דיני הנזיקין שומרים על השני מפני הנזק שעלול להיגרם לו, וזה דבר גדול יותר מן הצדקה.
עצות לשלום בית
- הכנסת אורחים: אחת המריבות הנפוצות ביותר בין בני זוג היא לגבי האורחים. הבעל מביא אורחים הביתה והאשה כועסת מדוע הביא אורחים. הוא טוען שזו מצווה, והיא טוענת שהיא לא השפחה שלו ושל אורחיו. האמת היא ששניהם צודקים. האשה אינה כועסת על כך שהבעל הביא אורחים, אלא על כך שהוא לא התייעץ איתה לפני כן. מי שלא מתייעץ עם אשתו, זהו סימן שהוא לא מעוניין באמת בהכנסת אורחים, אלא הוא רוצה להראות שהוא מארח ואילו אשתו לא. ואילו האשה כועסת על כך שהבעל לא התייעץ איתה.
היחס הוא הדבר העיקרי. צריך לדעת על מה הויכוח, ולהפיק את הלקחים. תמיד צריך להתייעץ. אם אדם לא נמצא אף פעם בבית, עליו להתקשר מהעבודה. יש כאשלה שאינם מתקשרים ומתרצים זאת בתירוצים שונים (גזל המעביד וכו'). יש חובה להתקשר. הדבר החשוב הוא תשומת הלב.
- מריבה בציבור: אסור לבני הזוג לריב בציבור, כי הציבור הוא רע. אנשים אוהבים לראות את הרע בזולתם נחשף, והם גם אף פעם לא שוכחים. הם לא יודעים שאחר כך בני הזוג השלימו ביניהם בבית כאשר אף אחד לא ראה. הריב נשאר בחוץ וההשלמה נשארת סודית.
- חינוך הילדים: לעיתים לשני ההורים יש השקפות שונות כיצד יש לחנך את הילדים וזה עלול לגרום למריבות (לעיתים גם מול הילדים), וזו טעות חמורה. הויכוח כיצד לחנך את הילדים הוא המשכו הישיר של הרצון לחנך את בן הזוג. יש לזכור כי בן הזוג אחראי על עצמו כיון שיש לו בחירה חופשית אלוקית. וזה נכון גם לילדים, שגם הם שעלי בחירה חופשית. כאשר זוכרים זאת אזי שאלת החינוך קצת מתגמדת. כי עיקר הצלחת החינוך תלויה ביכולת להאמין בחינוך. כאשר האדם חושב שזה תלוי רק בו הוא מועד לכישלון. כאשר משדרים לילד: "אתה לא תצליח", שהוא זקוק לעזרה, הילד יספק את ההוכחות שכל הו המצב. כי הילד רוצה לקיים את דברי הוריו. אי היכולת לסמוך על הילד היא ההמשך של אי היכולת לסמוך על הזולת.
- הגשמה עצמית: טענה ידועה הנשמעת במריבות בין בני זוג היא: חיי נהרסו בגללך, היית יכול להיות כך וכך. התשובה לטענה זו היא פשוטה. לא בן הזוג הרס לך את החלומות, אלא האדם הרס לעצמו. זו מערכת היחסים שהוא בנה לעצמו. כאשר לאדם יש ההכרה הזו, אז הוא מבין כי ההצלחה שלו תלויה רק בעצמו. אם אתה יודע שאתה קלקלת, אתה יודע שאתה יכול גם לתקן.
- ניקיון: חשוב מאוד לשמור על ניקיון הגוף. בין בני הזוג יש גם קשר גופני, וכבר היו מקרים של גירושים כיון שלאחד מבני הזוג היה לא נעים מהריח של השני.
- עצה מהרב קרליבך: כאשר אחד מבני הזוג עושה טעות, על השני לומר לו שהוא שמח שהוא עשה את הטעות הזאת. כיון שאם הוא לא היה טועה, אז הוא היה מלאך, והוא לא היה מופיע בעולם הזה ולא היה נולד, ואז לא היו יכולים להתחתן.