הרב אורי שרקי

ויגש - לשוב הביתה

"שבת בשבתו", טבת תשע"ד




יוסף שב אל המשפחה. אחרי שבפרשה הקודמת ניסה לקחת את בנימין אליו, וסבור היה שהאחים יסכימו להיפרד ממנו. כשהמחלוקת מתפשטת באומה, פיתוי הפירוד מופיע. אלא שיהודה בעל האחריות הכלל ישראלית לא נתן לדבר לקרות: 'כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמור: אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים' (בראשית מד, לב). כשיוסף הבין שלא יעלה בידו להפריד את האומה, וויתר על הרעיון לבנות את מצרים לבדו במנותק מבית אביו. ייתכן שבכייתו בפרשתנו באה מפני שעמד על כשלון שיטתו, שעלולה היתה לחלק את משפחת יעקב לשני חלקים.

אך עדיין שיטתו הקוסמופוליטית של יוסף איננה ניתנת לפסילה גמורה. אף יהודה נדרש להיזהר שלא להרוס את כל מפעלו של יוסף. נאמר במדרש שיהודה אמר ליוסף: אם אינך משחרר את בנימין, אמלא את השווקים של מצרים בדם. אמרו לו אחיו: 'יהודה! מצרים איננה שכם, אם אתה מחריב את מצרים נמצאת מחריב את העולם כולו'. התרבות הגדולה באותה התקופה, מצרים, ראויה לכבוד, ראויה להישמר, עתידה היא להיות זו שתיצור את הזהות של עם ישראל בכור הברזל. על כן נאמר בתורה: 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' (דברים כג, ח). יש ללקט ניצוצות קודש, אפילו ממצרים.

הדרך היא על ידי שיהודה יגבר באחיו, כשיוסף הופך להיות ההכנה ליהודה. הדבר הופיע במהלך ההיסטוריה בשתי שיטות משיחיות: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ההכרעה ההיסטורית היא, שמשיח בן יוסף קודם בזמן, ומשיח בן דוד הוא גולת הכותרת, כשכל העמים באים אל ירושלים, ולא ישראל באים אל העמים. כך נפסק להלכה על ידי יעקב אבינו: 'ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורת לפניו גשנה' (בראשית מו, כח). יעקב הכריע שאפילו בשעה שיוצאים אל הגלות, התכלית היא השיטה של יהודה.

גלותנו מתחילה ב'ויסע ישראל... ויאמר א-להים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב' (מו, א-ב). ישראל משנה את שמו ליעקב, בעוד שעד עכשיו הכרנו את יעקב שהופך להיות ישראל. ישנם מצבים שבהם אנחנו שבים אל השפלות של יעקב. זו ההסתגלות לגלות. אך המטרה נשארת 'ישראל יהיה שמך' (לה, י).

הניסיון של יוסף להצלה כלכלית של מצרים לא עלה יפה, המצרים לא סלחו ליוסף על הטובה שגמל עמהם. תיקון העולם יבוא על ידי השיבה לארץ ישראל - 'פקוד יפקוד א-להים אתכם' (נ, כה), ומשם נאיר לכל העולם.