הרב אורי שרקי

בהעלתך - פסח שני, תשע"א

אייר תשע"א

בשבוע הקרוב יחול פסח שני, המועד דאורייתא של חודש אייר. התורה מספרת לנו כדברים האלה: "וידבר משה אל בני ישראל לעשת הפסח. ויעשו את הפסח, בראשון בארבעה עשר יום לחדש, בין הערבים במדבר סיני, ככל אשר צוה ה' את משה, כן עשו בני ישראל. ויהי אנשים, אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא, ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו: 'אנחנו טמאים לנפש אדם. למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל'?!" (במדבר ט, ד-ו).

על מנת לפתור את הבעיה של הטמאים, מצווה התורה את פסח שני. כלומר מי שאינו יכול להקריב את הפסח בחודש הראשון, מפני טומאתו או מפני שהוא בדרך רחוקה, יכול להשלים את הפסח, חודש לאחר מכן בי"ד באייר.

וכאן נשאלת השאלה, הרי לא מצאנו, שמי שלא יכל לשבת בסוכה בסוכות יוכל לעשות סוכות שני. או שאדם שהיה מוכרח לאכול ביום הכיפורים שיעשה יום הכיפורים שני, וכדו' לשאר המצוות. הרי כלל נקוט בידינו "אנוס רחמנא פטריה" (נדרים כז.), מי שנאנס ולא עשה מצוה הרי הוא פטור. אם כן מדוע לחייב?! מה כל כך נורא באי עשיית הפסח מפני אונס?!

אלא שכאן יש מצב מיוחד, שהרי "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ז הל"ו), וזה קורה בליל הסדר, באכילת הפסח. אדם שאינו יוצא ממצרים, כביכול אינו שייך לאומה, ואם הוא אינו שייך לאומה, גם לקבל את התורה אינו יכול. לכן עד חג השבועות עליו לפתור את הבעיה, אם הוא לא הצליח לצאת ממצרים, עם כל עם ישראל, עליו לדאוג לצאת ממצרים עוד לפני מתן תורה, שאם לא כן, כביכול הוא מקבל את התורה בלי להיות שייך לאומה, וזה קרוב למינות ח"ו. לכן כאן החשיבות הגדולה של פסח שני.

התורה גלתה לנו דבר מיוחד, שהאפשרות להשלים מכח יוזמה של האומה את הפסח - זה דווקא בחודש אייר. בתאריך המתאים לחג הפסח בחודש ניסן. בחודש ניסן הגאולה באה על ידי התעוררות מן העליונים, "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני ה' - אני הוא ולא אחר" (הגדה של פסח), ואילו בחודש אייר דווקא, זמן הגאולה, נקבע על ידי בקשה של האומה, האומה היא זו שבקשה. כביכול חודש אייר הוא הזמן שבו האומה משיגה את עצמאותה בכוחות עצמה. ומכאן היסוד של המועד דאורייתא של חודש אייר, הלוא הוא פסח שני, שממנו אח"כ נובעים כל המועדים דרבנן, שאנחנו זכינו להם בהשגתנו את עצמאותנו בדור הזה: יום העצמאות ויום ירושלים.

אלא שגם כאן יוכל האדם לומר: 'אני נאנס ואינני יכול להצטרף להשגת העצמאות', 'והאיש אשר הוא טמא או בדרך רחוקה' - במישור הלאומי, הטומאה או הדרך הרחוקה מיתרגמים בתור מניעה או מפני הטומאה הלאומית - כלומר ריבוי החטאים. מכיוון שאנחנו מלאים בחטאים יותר מידי, אי אפשר לנו להשיג את עצמאותנו. או אפשרות שניה - שאנחנו כן טהורים, אלא שאנחנו עדיין בדרך רחוקה, כלומר במישור הלאומי - בגלות, בריחוק גאוגרפי מארצנו. לכן יש כאן התנצלות לאומה שאיננה יכולה להשיג את עצמאותה בתנאים אלו.

אך התורה מזהירה אותנו מפני פיתוי אידאולוגי: "והאיש אשר הוא טהור" כלומר אדם שכבר זכה לטהרה, כבר שומר מצוות, כבר מלא יראת שמים, "ובדרך לא היה" - שהרי הוא דר בארץ ישראל, "וחדל לעשות הפסח", ובכל זאת אינו חפץ בהשגת העצמאות, הרי שהאדם הזה מכרית את עצמו מן הגורל ההיסתורי של האומה, לכן התורה אומרת ביטוי חמור: "ונכרתה הנפש ההוא מעמיה" (במדבר ט יג). אבל גם במצבים כאלה של ריחוק אידאולוגי, מרצון להשגת עצמאות, ישנה אפשרות לחזור בתשובה, וכבר נאמר בספר הזוהר, בפרשת בהעלותך: שהמשיח הוא זה שעתיד להחזיר את הצדיקים בתשובה, עם כל עם ישראל במהרה בימינו, אמן.