הרב אורי שרקי

מטות-מסעי - זהות ארץ ישראלית

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




פרשיותינו "מטות ומסעי" מוציאות אותנו מספר במדבר ומחיי המדבר. אחרי הליכה ארוכה במדבר, בהתנסויות של הגלות, אנו נגמלים מהמדבר וקונים זהות חדשה - את זהותנו הארץ ישראלית. ההכנה הראשונה הדרושה בכניסתנו לארץ היא 'קדושת הפה והדיבור' - זהירות בשמירת מוצא שפתיים, כנאמר בתחילת פרשתנו: "איש כי ידור נדר לה'.. לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל', ג'). קדושת הפה מיוחדת לארץ ישראל והאזהרה מופנית בעיקר אל ראשי המטות של בני ישראל, אל ראשי האומה, שיזהרו לבל ישנו ממוצא פיהם ויקיימו את אשר הבטיחו לשולחיהם. כמו כן, עליהם להישמר מניבול פה ומגסות הרוח, שכן מייצגים הם את עם ה'.

מתוך רוממות זו של קדושת הפה הישראלי, ניתן להתחיל במשימות הלאומיות שראשית עניינן הוא לנקום את נקמת ה' מאת שונאיו. כלומר, לקחת את האחריות ההיסטורית על קידוש שם ה' בעולמו, במישור הפוליטי ולא במישור הרוחני בלבד. לשם כך ספרה לנו התורה את הסיפור המופלא של מלחמת מדין, הבא לתקן את אשר שיחתנו במעשה בנות מדין.

דווקא כאשר אנו כובשים את הארץ, מתחילה פעולתנו האוניברסאלית להתגלות, וזהו פשר נוכחותם של שנים וחצי השבטים מעבר לירדן מזרחה, בין ארץ כנען לבין ארץ בני עמון, מואב ואדום. שנים וחצי השבטים הם החוליה המקשרת בין ישראל לבין העמים.

המדבר הרגיל אותנו לחיי הליכה, לחיים דינמיים, לחיי תנועה. התנועה תמיד מבוטאת בתורה ע"י המספר 6, כנגד ששת ימי המעשה בהם עבר העולם השתנות מתמדת, בראשית הבריאה. לעומת זאת, המספר בתורה המודד את הזמן הוא בדרך כלל המספר 7. אם כן, טבעי הדבר שמספר מסעי בני ישראל המבטא את ההליכה האידיאלית יהיה דווקא 42 מסעות. כלומר 6 כפול 7, והשבט העומד בראש המסע הוא שבט לוי.

אך בארץ ישראל מופיע סדר שונה. השבט העומד במרכז המחנות כבר אינו שבט לוי, השייך במהותו לחיי הנדודים, כי אם שבט בנימין - ה"צבר" הנולד בארץ. האחיזה היא העיקר ולא התנועה. אבל גם במצב שבו האחיזה היא העיקר, יש להיזהר מקביעות יתרה, המשכיחה את ה' שהוציא אותנו מארץ מצרים. זכר הדינמיות של ימי המדבר חייב להישמר בדמות ערי הלווים הפזורות בכל נחלת ישראל - 42 במספר כמספר מסעי המדבר. אלא שכאן יש להוסיף עליהם עוד 6 ערי מקלט, וגם את גג המזבח בירושלים שאף הוא קולט את הרוצחים בשוגג. סך כל המקומות הקולטים 49 - כלומר 7 כפול 7 - ביטוי לשלמות היאחזות הקדושה בקרב הארץ בתחתיות ארץ.

בפרשתנו, התורה רומזת לנו רמז חשוב בהלכות קליטת רוצחים. רק רוצח בשוגג יכול להיקלט בערי המקלט ובגג המזבח. אם הרוצח רצח במזיד, כלומר בכוונה וללא רחם, עליו נאמר בפרשת משפטים: "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כ"א, י"ד), ובפרשתנו נאמר בברור עוד יותר גדול: "ולא תקחו כֹּפר לנפש רֹצֵחַ, אשר הוא רשע למות - כי מות יומת. ולא תקחו כֹּפר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן הגדול. ולא תחניפו את הארץ, אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יְכֻפַּר לדם אשר שֻפַּך בה, כי אם בדם שֹפְכוֹ. ולא תְטַמֵא את הארץ אשר אתם יֹשבִים בה אשר אני שֹכֵן בתוכה, כי אני ה' שֹכֵן בתוך בני ישראל" (במדבר ל"ה, ל"א-ל"ד). אין מקום לרוצחים שפלים בארץ ישראל, זאת היא ארץ של קדושה וטהרה.

יהי רצון שיעקרו רוצחים מארצנו ועם ישראל ייכון לבטח במהרה בימינו אמן.