הרב אורי שרקי
כי תבוא - "ונצעק אל ה' א-להי אבתינו"
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
דבר ידוע ומפורסם באומה הישראלית, שכאשר האדם נתון בצרה, או הציבור נתון בצרה, יש לו להתפלל אל ה', ועל ידי תפילה בכוונה ובדמעה ובכוונת הלב, וברגש, אנחנו מובטחים שהקב"ה עונה לתפילותינו. דברים אלו נראים פשוטים. אלא שלא תמיד האדם יודע להתפלל. גם אדם המאמין בערכה של התפילה, לא תמיד מכיר בדרכי התפילה, ומבין אותם. קל וחומר כאשר מדובר באדם, שמפאת חינוכו, מפני ההשפעה החברתית, או כל דבר אחר, איננו יודע כלל על התפילות, וממלא איננו מסוגל להתפלל באמת. כיצד יעשה אדם, הנתון בצרה, ואינו יודע להתפלל?
כמו כן גם בפרשתנו, פרשת כי תבא, מוזכר שכאשר אבותינו שועבדו במצרים, "וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה" (דברים כו ו), נאמר בסוף "ונצעק אל ה' א-להי אבתינו וישמע ה' את קלנו" (שם שם ז). כך מתקבל גם הרושם, אם כן, שאבותינו התפללו אל ה', ובזכות זה נגאלו ממצרים. אלא שכאשר נתחקה אחרי הנאמר בספר שמות, התמונה קצת שונה. נאמר שם: "ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו" (שמות ב כג). לא נאמר שהם זעקו אל ה'. רק נאמר 'ויזעקו'. אם כן כאדם הנתון תחת סבל כבד של עבודה, ונאנח וזועק מפני הקושי, כאדם האומר 'אוי'. ובהמשך נאמר: "ותעל שועתם אל הא-להים מן העבדה". אם כן מגלה לנו הכתוב, שאע"פ שאבותינו לא התכוונו להתפלל, וגם לא יכלו להתפלל, מפני שעובדי עבודה זרה היו, אנחתם נחשבה ע"י הקב"ה לתפילה.
וכך אם נדייק בפרשתנו גם, לא נאמר לפי הטעמים "ונצעק אל ה' א-להי אבותינו", אלא 'ונצעק' - זקף קטן, יש כאן הפסק, כמין פסיק, ונצעק - צעקנו בגלל שהיה קשה לנו, והקב"ה הוסיף אל ה' א-להינו, החשיב את זה כתפילה אליו. מכאן אנחנו מבינים שכאשר האדם נתון בצרה ובסבל, ממדים מסוימים של האישיות שלו, הבלתי מודעים לו מופיעים. הסגולה הפנימית נחשפת. החשיפה הזאת, מעלה עליו, כאילו כיוון בכל הכוונות הראויות לכוון.
הסגולה שלנו מופיעה במיוחד דרך כח הפה שלנו - על ידי הצעקה, וגם בחיי היום יום. אנחנו רואים שישנם אמירות וביטויים סתמיים בתוך האומה הישראלית מלאי קדושה. הרבה פעמים התלמוד אומר 'כדאמרי אינשי' - כפי שבני האדם אומרים. יש כנראה הנחת יסוד, שאמירתם הסתמית של בני ישראל, היא בעלת לימוד - בעלת תוכן לימודי. כמו שאמרו על תלמידי חכמים ששיחת חולין שלהם צריכה תלמוד (סוכה כא:), וכך נאמר גם במדרש ששיחת חולין של בני ארץ ישראל צריכה תלמוד (ויקרא רבה לד ז). וכך אנחנו רואים בימינו, שישנן פליטות פה של האדם המצוי ברחוב, שאינן מוסברות על פי התוכן ההכרתי שלו. למשל כאשר שני ישראלים נפגשים, ומדברים אחד עם השני, על כל הצרות של המדינה, ואומרים כמה שרע. אחרי שעתיים של קטרוגים, לפני שנפרדים, כל שני ישראלים אומרים: 'נו יהיה טוב'. ומניין לו שיהיה טוב?! הרי כל ההכרה שלו אומרת את ההפך?! אלא שהאמירה הסתמית הזו, המצויה בכל האומה הישראלית בימינו, היא ביטוי לסגולה הפנימית הנשמתית של ישראל 'המאמינים בני מאמינים' (שבת צז.) שבכל צרותינו הקב"ה מושיענו, וכל המסכים ההכרתיים האומרים שרע, בעצם נפרצים על ידי האמירה התת מודעת, הפורצת את דרכה אל הפה היהודי האומר בסופו של דבר יהיה טוב.