פורים - סוד המגילה (סיכום)

הרב אורי שרקי

פורים - סוד המגילה

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב

הסתר

בבואנו לעסוק במגילת אסתר אנו מגלים כי אחרי העובדות הרבות המופיעות במגילה ומאחורי המעשים של הדמויות בה, ישנם מניעים הנסתרים מעינינו. הדבר בולט במיוחד בהתייחס לעובדה שאפילו לגבי הפעולות החשובות ביותר במגילה, אשר השפיעו על גלגול סיפורה, אינה מוזכרת במפורש הסיבה שלשמה בוצעו [1].

אחד מן המקרים התמוהים הללו, הוא אשר הוביל את סיפור המגילה כולו וגרם בסופו של דבר לגזירת המן. מדובר בסירובו של מרדכי לכרוע בפני המן.

יש לחקור מדוע סירב מרדכי להשתחוות. לפי ההלכה אין איסור להשתחוות לפני אדם חשוב שלא כפולחן לעבודה זרה. לא זו בלבד, אלא שכל מעשה הגאולה הגיע בסופו של דבר בזכות כריעתה של אסתר לפני המלך אחשוורוש! אם כן, מדוע לא כרע מרדכי? הרי ייתכן שכך היתה נמנעת הגזירה!

שאלות אלו מובילות אותנו אל הצורך בבירור זהותו של מרדכי. בירור זה יחשוף בפנינו לא רק את התשובה לשאלת זהותו, אלא גם, ובעיקר, את האופן שבו מתגלה ה' דרך סיפור המגילה.

מי אתה מרדכי?

הביטוי "אִישׁ יְהוּדִי" [2] מרמז על חשיבותו הרבה של מרדכי בשושן הבירה, והימצאותו בשער המלך מלמדת על כך שהיה אחד משרי המלך. כיצד הגיע למעמד כזה בבית המלך ובשושן וכיצד זה קשור לסירובו הנחרץ להשתחוות להמן?

תשובות שונות מצאנו בפרשנים לשאלת זהותו של מרדכי, ומהן עולות זהויות שונות אשר לעיתים מתנגדות ולעיתים משלימות זו את זו. נציג להלן חמש אפשרויות לפרש את זהותו של מרדכי.

מרדכי כנביא

על פי שיטה זו [3] מרדכי היה נביא ופעולותיו נבעו מתוך הוראות נבואתו ומכוח ידיעתו את העתיד להתרחש. מובן אם כן מדוע לא מנע מרדכי מאסתר ללכת אל בית המלך על אף האיסור החמור, שכן היתה זו הוראת שעה על מנת להציל את עם ישראל מן הגזירה העתידה לבוא עליו [4]. גם סירובו להשתחוות לפני המן כבר אינו צריך להיות מובן כ'סירוב הלכתי' אלא כהוראה מאת ה' שלא לעשות זאת, על אף שהדבר מותר מעיקר הדין.

מרדכי כתלמיד חכם

על פי שיטה זו מרדכי היה תלמיד חכם ופעולותיו השונות נבעו מתוך גדולתו בתורה ומתוך נימוקים דתיים-הלכתיים. לכן יובן סירובו להשתחוות לפני המן כסירוב הנובע מטעמים הלכתיים. רש"י מפרש בכיוון זה ואומר שמרדכי לא כרע לפני המן כיוון שהמן "עשה עצמו אלוה", וכמובן שאין להשתחוות לעבודה זרה [5].

שיטה זו הולמת את מדרשי חז"ל המתארים את מרדכי כדמות הלכתית רמה, מראשי הכנסת הגדולה [6].

מרדכי כמנהיג ציוני

על פי המדרש [7], מרדכי עמד בראש משלחת של תושבי יהודה אל אחשוורוש אשר מטרתה היתה להשפיע על המלך שיבטל את הפסקת הבניה אשר נכפתה עליהם ואשר מנעה מהם את המשך הקמתו של בית המקדש השני. המן, לעומתו, עמד בראש משלחת מקבילה של 'צרי יהודה' אשר מטרתה היתה לשכנע את המלך בצדקת הפסקת הבניה והסרת התמיכה הממלכתית מן היהודים. על פי זה מובן שכאשר הגיעו מרדכי והמן לשושן ניסה כל אחד מהם לעלות בדרגות הפקידות הפרסית על מנת לקדם את האינטרס הלאומי שלו. כך מוסבר סירובו של מרדכי להשתחוות כמעשה לאומי אמיץ כנגד אויבו הפוליטי אשר הצליח לטפס גבוה יותר ממנו בדרך אל ליבו של המלך. מרדכי לא חשש שיעשה לו רע מידי המן, למרות חוצפתו כלפיו, כיוון שעל פי המדרש מכר המן את עצמו למרדכי לעבד בעבור פת-לחם [8]. לכן, משום שלא יכול היה המן לפגוע במרדכי אדונו כאדם פרטי, זמם להשמיד את כל עם מרדכי בגזירה כללית אשר תשיג את שתי מטרותיו – פגיעה לאומית בעם ישראל, ופגיעה אישית במרדכי שביזהו.

בהקשר זה איננו חייבים לראות במרדכי דווקא אישיות דתית כנביא או כתלמיד חכם, וייתכן על פי זה שמרדכי היה מנהיג 'ציוני' ותו לא. ודאי היה יהודי כשר, אך לאו דווקא גדול הדור.

מרדכי כמנהיג יהודי-גלותי

על פי פירוש זה מרדכי היה מנהיגה הנאמן של יהדות פרס, ואולי אף של יהדות העולם כולה. כחלק מתפקידו זה הוטלה עליו האחריות הגלותית של 'יהודי החצר' – שמירת זכויות היהודים והגנה עליהן מפני רמיסתן.

רבי אליעזר אשכנזי, בעל ה'לקח טוב', מפרש זאת כך [9]: מרדכי עמד על זכות היהודים שלא להשתחוות לפני אדם, זכות אשר ניתנה להם מאת העמים אשר הכירו והעריכו את העובדה שעם ישראל הינו העם הראשון אשר יצא מעבדות לחירות. כך יוסבר הפסוק על פי פירוש זה – "וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ", דווקא את זה ציווה לו המלך, ומשום כך – "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" [10], שכן עליו לא חל ציוויו של המלך. המן כעס מאוד על הזכויות המיוחדות הניתנות ליהודים והחליט לפגוע ב'יהודים הללו', שכל מה שהם יודעים לטענתו זה 'רק לגנוב את כספנו, ולהשיג לעצמם זכויות המייחדות אותם משאר העמים'.

כל ארבעת ההסברים שהובאו לעיל מוסיפים בהכרח מרכיבים שאינם כתובים בפשט על מנת לתרץ את התמיהות הרבות העולות בדבר מניעיהן של הדמויות במגילה. לכן יובן בהחלט מדוע קמו כמה אנשים בדורנו ופירשו את המגילה על פי פשט הכתובים, כך שמתחת ידם יצא פירוש, אשר נדבר עליו להלן, שכלל לא תואם את רוב הפירושים המוכרים המבוססים על מדרשים. ייתכן כי דווקא הפירושים הקודמים מציגים את המציאות ההיסטורית נכונה, אך הפירוש הזה, אשר אינו מוכרח דווקא באופן מהותי או היסטורי, מדגים לנו עד כמה פשט הכתובים אינו מגלה דבר על אופיין של הדמויות, עד שניתן לראותן אף באופן שכזה. להלן נציג פירוש זה.

מרדכי כיהודי מתבולל החוזר בתשובה

אומר ראב"ע בהקדמתו למגילה: "...והעתיקוה הפרסיים ונכתבה בדברי הימים של מלכיהם...".

ננסה לדמיין כיצד היה מבין את המגילה פקיד פרסי שהיה קורא בה להנאתו, מבלי להיעזר במדרשי חז"ל ובפירושיהם.

אכן, איננו מוצאים במגילה אזכור של מרדכי כתלמיד חכם או כנביא, ומלבד היותו 'איש יהודי', אדם חשוב היושב בשער המלך, איננו יודעים עליו דבר. יתר על כן, 'מרדכי' ו'אסתר' אלו שמות פרסיים מקובלים וידועים, המעידים אולי כי ניסו להסתיר את זהותם היהודית על מנת להחיש את היטמעותם בתרבות הפרסית [11]. לפי פירוש זה ברור מדוע לא התנגדו מרדכי ואסתר ללקיחתה של אסתר לבית המלך, שהרי היה זה ודאי מעמד מכובד מאוד לאסתר, להינשא למלך, וזה אף היווה אפשרות של קידום אישי למרדכי. לכן, על מנת שלא ירד מעמדה של אסתר בעיני המלך, ביודעו את זהותה היהודית המושפלת, ציווה עליה מרדכי להסתיר את מוצאה מפני המלך.

בסמיכות לפסוקים המדברים על קבלת אסתר את התפקיד הרם ועל המשתה שערך אחשוורוש לכבודה, כתוב: "וּמָרְדֳּכַי ישֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" [12]. על פי פירוש זה, ודאי שמרדכי קיבל את קידומו בעקבות הימצאותה של אסתר על יד המלך, שהרי הוא האדם הקרוב לה ביותר.

מרדכי שמע שישנו תכנון להרוג את המלך ומיד הודיע לאסתר שתציל את המלך. מרדכי עשה זאת בוודאי מתוך נאמנות רבה למלך, ומתוך דאגה כנה לבעלה של קרובתו אסתר.

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" [13], בחר המלך, מסיבותיו שלו, לגדל דווקא את המן ולא את מרדכי שהצילו מההתנקשות בחייו. מרדכי ראה מעשה זה וכעס: "מדוע אותו גידל המלך?! וכי הוא זה אשר הצילו מידי בגתן ותרש?! אם כך – לא אכרע ולא אשתחווה לו!". על פי מבט זה, יוצא שהמניע לסירובו של מרדכי לכרוע בפני המן בא מתוך מחשבה כי נוצרה פגיעה אישית בכבודו.

לאחר שראה המן כי מרדכי אינו כורע בפניו כמצוות המלך, החליט להשמיד את כל היהודים ולא הסתפק ב'סגירת החשבון' עם מרדכי לבדו, כפי שהיה מצופה ממאבק כבוד אישי שכזה. מרדכי ראה זאת וסוף סוף הבין שטעה כל הזמן הזה בניסיונותיו להתכחש לעמו. הוא חש לפתע כי סכנתו הפרטית הינה חלק מסכנת עם ישראל כולו. גורלו כרוך בגורל העם, לטוב ולרע. כמה שיתבולל וינסה להיטמע בין האומות, יצוץ שוב ושוב מוצאו היהודי ויחשוף את העובדה שעם ישראל יכול להשפיע על האומות רק על ידי שהוא מבין את ערך עצמו ושומר על זהותו [14]. מאותו רגע מופיע שם חדש למרדכי, שלא הופיע קודם לכן במגילה – "מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי" [15] – מרדכי המקושר לאומתו, המבין את סגולת ישראל ואת תפקיד האומה כמקור השפעה על העמים רק מתוך עמדה עצמית, ולא מתוך היבלעות באומות והתבטלות כלפיהן [16]. מרדכי לובש שק ומראה בכך את שייכותו הלאומית אל עם ישראל.

אסתר מזדעזעת ממעשיו של מרדכי ושולחת לו בגדים רגילים על מנת להסתיר את זהותו היהודית, כפי שלימד אותה תמיד. להפתעתה, מרדכי משיב אליה מסר הסותר את כל מה שניסה ללמדה במהלך שנות הגלות: 'אנו חלק מהעם היהודי ועלינו לפעול בכל כוחנו לביטול הגזירה'. הוא פוקד עליה "לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּה" [17]. אסתר תמהה מאוד: "הרי אני יכולה להיפגע מכך! כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית!" [18].

מרדכי מסביר לה מדוע אין היא יכולה להימלט אל בית המלך מגורל היהודים [19]: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר [20] וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ" – "את ובית אביך תאבדו בוודאי, שהרי מסרת עצמך להיטמעות בבית המלך, אך אין זה מקרה שדווקא את, היהודייה אשר העלימה את זהותה, נמצאת בבית המלך בתקופה זו של גזירות": "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת?" [21].

לאחר שהסביר לה מרדכי את תובנותיו לגבי משמעותו של עם ישראל, מחליטה אסתר לעשות את המעשה המסוכן. אסתר חשה כי יש לשתף את העם כולו במאמץ לביטול הגזירה, כי רק כאשר העם מבין את עניינו וסגולתו יכול הוא לפעול לביטול הגזירה. לכן אומרת אסתר למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן..." [22], "כך שתהיה לי שותפות עם האומה כולה במעשיי". כך מצטרפת אסתר אל מרדכי ואל תובנותיו ומתחילה לפעול על פיהן.

עד כאן הצגנו את האפשרות החמישית להבנת דמותו של מרדכי אשר מדגימה את העובדה כי פשט המגילה אינו מגלה דבר על דמותו של מרדכי כנביא, כתלמיד-חכם, כמנהיג לאומי, או כ'יהודי-החצר'.

מצד הפשט, כל האפשרויות פתוחות בשרטוט זהותן של דמויות המגילה.

"כל היהודים"

לאחר שהעלינו את האפשרויות השונות להבנת דמותו של מרדכי, עדיין ישנה שאלה הצריכה להישאל: מהי האמת ההיסטורית בדבר זהותו של מרדכי ומדוע מסתיר זאת מחבר המגילה מן הקוראים?

נראה כי המגילה באה ללמדנו בדיוק את הדבר הבא.

כל דמויות המגילה עוטות מסכות, כך שניתן להבין כל דמות בכמה אופנים שונים. על ידי כך שלא גילו לנו ברובד הפשט מי היה מרדכי באמת, למדנו שאצל עם ישראל הכל כלול בכל, ואין חלק בעם אשר אינה מקושר ביסודו עם כללך ישראל: כל יהודי מתבולל מסתיר אחרי מסכתו יהודי גלותי הגאה באומתו הנמצאת בגלות. וכל יהודי גלותי מסתיר אחריו יהודי ציוני, החפץ בבניין הארץ והמקדש. וכל יהודי שכזה מסתיר אחרי מסכתו תלמיד חכם, המקושר בנשמתו אל דבר ה' המופיע בתורה. ומאחורי כל תלמיד חכם מבצבצת הנשמה הישראלית המסוגלת לנבואה.

לכן אומרת אסתר למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים", שכן ללא אחדות של כל היהודים לסוגיהם אין לך עם ישראל וממילא אין הגאולה יכולה להופיע. אי אפשר שתתגלה זהותו של עם ישראל מחדש, ב'הדור קיבלוה' [23], ללא שכל סוגי היהודים יהיו שותפים בדבר. רק באחדות תושלם הזהות היהודית.

במצוות הייבום כתוב: "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" [24]. מצוות הייבום באה להנציח את שמו של היהודי המת, בין אם רשע היה ובין אם צדיק, על מנת שלא תאבד שום נשמה מישראל. ה' ברא את כל המציאות כולה והוא המשגיח על כל רבדיה. משום כך לא ייתכן שיהיה יהודי אשר אין לו משמעות בעיני ה'.

כעת מובן מדוע על פי המדרשים אנו רואים כי שיא מאבקם של המן ואחשוורוש היה כנגד בניית בית המקדש. בבית המקדש מתגלה סוד אחדותה של האומה הישראלית: "שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ..." [25]. ללא אחדות האומה ושלמותה לא תיתכן השראת השכינה במקדש [26].

באותו אופן שלמדנו כי השגחת ה' היא על עם ישראל כולו וכי אין פרט מישראל שאינו נצרך להשלמת התכלית הכללית של גאולת העולם, אנו לומדים מן המגילה גם לגבי הנהגת ה' את העולם כולו: "שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם" [27]. הנהגת ה' מתגלה בכל ודרך הכל. אין פרט אשר נשאר מחוץ להנהגת ה', ובכלל זה גם הפרטים אשר נראים לכאורה כסותרים את מלכותו.

"פורים על שם הפור"

יש הנוהגים לומר בחוסר דיוק כי "אין דבר כזה 'מקרה', שהרי הכל מסודר מאת הבורא". אך אם נדייק, נאמר כי הלקח הגדול ביותר מן המגילה הוא שישנה מקריות, ודווקא היא זו המשמשת כפתח להופעת ההשגחה בבירור גדול יותר. אם הכל מסודר וקבוע מראש, וישנה סיבתיות של ברזל [28] סביב הנהגת ה' את העולם, ההשגחה אינה יכולה להתגלות במלוא עוזה. אדרבה, דווקא במרווח של חוסר הכרח ואקראיות, יכולה ההשגחה להתערב בצורה מעמיקה יותר. וזאת משום שבמצב של סיבתיות, ה' נצרך 'לשבור' את חוקי הטבע על ידי ניסים המראים את השגחתו, ושבירת הטבע עלולה לגרום לאדם לחשוב כאילו ישנו פגם בבריאה שצריך היה לתקנו. הרמב"ם ב"מורה נבוכים" מכנה זאת 'עֹרמת הא-לוה' [29] – תהליכים שאינם הכרחיים, ושעל ידם מקדם ה' את העולם [30].

כאשר סיפר המן לאוהביו ולזרש אשתו את "כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" [31], הוא תלה את הדבר במקרה, הטיל ספק בהנהגת ה' את עולמו, וכך נתן להשגחה להתגלות במעשיו גם בלא נס גלוי. לעומתו, מרדכי שסיפר להתך את "כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" [32] עשה זאת מאותה סיבה, רק שעשה זאת במודעות מלאה לכך שמלכות ה' מתגלה במלוא עוזה דווקא במקום של אקראיות. המקריות יכולה להתפרש מצד אחד כספק בדבר הנהגת ה', ומצד שני כמקור לאמונה הגדולה יותר.

ארץ ישראל נתחלקה לשבטים על ידי גורל [33] ובכך התגלתה מלכות ה' באקראיות שבה נקבע אופן יישובה של ארץ ישראל. על מנת שתתגלה מלכות בעולם כולו, היה צורך שיושלם מהלך זה גם בחוץ לארץ. דבר זה התבצע בפורים על ידי גורלו של המן: "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן" [34].

פורים-כפורים

על מנת לראות את הקשר השלם של השגחת ה' על כלל ישראל בלא יוצא מן הכלל אל השגחתו על העולם כולו על ידי תופעת המקריות, נתבונן בגורל אשר מטיל הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש.

כפי שכבר הזכרנו, בית המקדש הוא מקום השראת השכינה על העולם כולו דווקא כאשר נמצאים שם "כָּל זְכוּרְךָ" – כל עם ישראל. מעניין לראות שדווקא שם מטיל הכהן הגדול גורל המגלה כי השגחת ה' חלה אף על ה'עזאזל', על הצדדים אשר בעין אנושית אינם עולים בקנה אחד עם שאיפות הגאולה המוטבעות בעם ישראל המגיעות לשיאן בעיצומו של היום הקדוש. מכך אנו לומדים כי אפילו דרך הכוחות השליליים שבעולם מתגלה ה', ואין מלכותו שלימה בלעדיהם, אך את זאת הוא פועל דווקא דרך שלמותו של עם ישראל, ופעולתו בעולם נובעת מכח בחירתו בישראל.

יום הכיפורים כידוע הוא שורשו של פורים [35], ודבר זה בא לידי ביטוי בכך שאף בפורים, כביום הכיפורים, אנו שמחים על התגלותו של ה' באקראיות הגורל. אנו שותים, ומצליחים לראות את השגחתו גם ב"ארור המן" וגם ב"ברוך מרדכי". אנו מצליחים אפילו להתבלבל ביניהם [36]. זהו יום בשנה בו אנו מצליחים לכוון את עינינו אל מבטו של ה' ולהביט במציאות, באיזה שהוא אופן, במבט אלוקי [37].

שורש הספק

שורש האפשרות להטלת הספק בהנהגת ה' בא על יסוד אובדן הסיבתיות הגלויה, והופעת המקריות. המן, בניסיונו לתלות את הצלחותיו וכישלונותיו במקריות ובכך להשמיט את העובדה כי ה' מתגלה דרך מעשיו, הוא המייצג במגילה את הספק [38]. המן והספק שורשם הוא מן התורה: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" [39]. ו'מי איכא ספיקא קמיה שמיא?!' [40] ה' הרי ידע שהאדם אכל מן העץ! מדוע נראה מפסוק זה כאילו יש לה' ספק? ה' התכוון לשאול זאת מתוך דרך ארץ על מנת שלא להבהיל את האדם [41] ובכך יצר את שורשה של כל תופעת הספק בעולם. שורש הספק הוא הצורך של ה' להתגלות דווקא דרך מציאות היכולה להיראות כמנותקת ממלכותו. הסגנון שבו השתמש ה' בדברו אל האדם והאופן שבו הוא נותן לבני האדם את יכולת הבחירה, הם אלו המספקים את האפשרות להסתפק בדבר קיומה של הנהגת ה'. המן והספיקות שהוא מפזר אחריו – מקורם מה', אך תפקידנו הוא להתבונן אל תוכם, ולראות בהם את השגחת ה'.

הסתלק מן הספק

בזמנם של מרדכי ואסתר נוצר ספק בדבר המשך קיומו של עם ישראל.

חז"ל דורשים על דברי המן למלך אחשוורוש - "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד" [42] - שהמן אומר למלך: "אותו שנאמר בו 'השם אחד' – ישן לו מעמו". לאחר שהטיל גורלות הבין המן שישנו מרווח של אקראיות בהנהגת ה' ורצה להשתמש בעובדה זו על מנת להשמיד את עם ישראל ולהטיל ספק בהנהגת ה' את העולם על ידי ישראל. דבר אחד הוא לא הבין – במרווח הזמן הזה מתגלה ה' במלא עוזו. בהמשך המדרש שם כתוב שה' ענה להמן: "אני, אין לפני שינה, שנאמר 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל', ואתה אמרת ישן אני?! חייך שמתוך שינה אני מאבדך! הדא הוא דכתיב: 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך' וגו'". תשובת ה' היא: "אני איני ישן, אך אני מתגלה בכל תוקף דווקא במצבים של שינה, של חוסר וודאות".

בתקופה זו של ספק ניתנה לכאורה לעם ישראל האפשרות להפסיק את קיומו, אך עם ישראל בעקשנותו מחליט להמשיך את קיומו ולחזק את זהותו, למרות התרדמה שנפלה על נשמת האומה בצאתה לגלות. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה בה עם ישראל מקבל את זהותו מרצון, שהרי מאז יציאת מצרים עד גלות בבל היתה זהותו של עם ישראל כפויה עליו. הוא לא יצא בבחירה ממצרים ולא קיבל מרצונו את התורה. אך משעה שהגיעה הגלות נוצר חלון הזדמנויות שבו עם ישראל אינו מתפקד כעם, ולכן מצד רצונו הוא יכול לבחור להתבולל ולהפסיק את המשכיות זהותו. עם ישראל אינו בוחר כך ומחליט להמשיך את זהותו מרצונו החופשי ולהיאבק על המשך קיומו. הביטוי העמוק ביותר לזהותו הוא התורה שקיבלו בסיני. על מנת להראות כי הוא מקבל את זהותו מרצון מוסיף עם ישראל עוד מצווה על תרי"ג המצוות שניתנו לו בסיני – מצוות מקרא מגילה. בכך הוא מקבל מחדש את זהותו, וזהו מה שכתוב – "הדור קבלוה בימי אחשוורוש" [43].

המן אשר ירד מן השמים נקרא אף הוא על שם הספק, כמו שאמרו בני ישראל איש אל אחיו: "מָן הוּא?" [44]. היה זה לחם שמימי הבא מגן עדן, המקום שבו התחיל הספק, כפי שראינו. גם מהותו של המן היתה של ספק תמידי – לא היה ידוע לעם האם ירד גם ביום למחרת, ולא ברור בכלל מה הוא, ממה הוא עשוי. כמו המן האגגי אשר נתלה בט"ז בניסן, פסק המן מלרדת בט"ז בניסן שלאחר הכניסה לארץ [45].

הספק הינו דבר טוב באופן פשוט, שכן הוא מועיל לפתיחת המחשבה ולבירור השאלות, אך אם הוא נמשך זמן רב מדי הוא יכול להוות סכנה קיומית לאדם, במיוחד שהוא ספק המוטל עצם הנהגת ה' את העולם. לכן כאשר נכנסים לארץ שובת המן – הספק הגלותי. מסתבר באופן סופי כי ה' מתגלה דרך האקראיות. אין בכך יותר ספק.

כך גם בגאולת פורים – 'השבתת המן', ביטול הספק וגילוי ה' באקראיות הנהגתו את העולם - זהו המעשה המביא את הגאולה בסופו של דבר.

סומכים גאולה לגאולה

ישנה מחלוקת בגמרא בשאלה מתי מקיימים את ימי הפורים בשנה מעוברת [46], שהרי כתוב: "...לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה" [47]. דעה אחת אומרת שיש לקיים את הפורים באדר א', כיוון שהוא סמוך לשבט, ככל שנה ושנה. דעה אחרת אומרת שיש לעשות זאת באדר ב', כיוון שהוא סמוך לניסן, ככל שנה ושנה. הכרעת הגמרא היא שצריך "להסמיך גאולה לגאולה" – את גאולת פורים לגאולת פסח, ולקיים את הפורים באדר ב'.

אסתר קיימה את הצום שלה למרות שהיה זה חג הפסח, שכן אם יושמד עם ישראל לא תהיה משמעות לחג הפסח, ופעולתה להצלת העם דוחה את שמחת החג. ניתן לומר על פי זה ששורש גאולת הפורים נמצא בפסח ובעניינו [48].

המהר"ל [49] מסביר מדוע לעתיד לבוא בטלים החגים כולם [50], וביניהם פסח, ולעומתם פורים אינו בטל. הרי ביציאת מצרים, שבסיבתה נחגגים כל שאר החגים, אין הכרח היסטורי: אפילו אם עם ישראל לא היה יוצא ממצרים, הוא היה ממשיך שם את קיומו הפיזי (ואולי היה ממלא את כל אפריקה בפירמידות), אך בסופו של דבר היה המשיח בא וגואל אותנו. לעומת זאת, אילו לא היינו ניצלים מגזירת המן, עם ישראל היה, חס ושלום, חדל מלהתקיים – ואז לא היה למשיח את מי לגאול! זוהי מעלת פורים על פני פסח.

אך ניתן למצוא גם מעלה לפסח על פני פורים, שכן בפסח יצאנו מעבדות לחירות, בניגוד לפורים, אז נשארנו עבדי אחשוורוש [51]. לכן בפסח אנו אומרים הלל ובפורים אנו מסתפקים בתחליף של קריאת המגילה, משום שהלל קוראים רק על יציאה שלימה מעבדות לחירות [52].

משום כך אנו סומכים גאולה לגאולה – אנו מחזקים את גאולת הפסח על ידי גאולת הפורים המיוחדת בעובדה שבה ניצל עצם קיומו של העם וניתנה לו מחדש זהותו, ואנו מחזקים את גאולת הפורים על ידי גאולת הפסח המחזקת בנו את השאיפה לחירות אמת בכל הרבדים ולגאולת המציאות כולה.

על ידי יציאתנו מעבדות לחירות בהקמתה של מדינת ישראל אנו סומכים באופן סופי את שתי הגאולות זו לזו ומביאים את סיפור המגילה אל הצלחתו הנצחית – עם ישראל מפתח את זהותו מתוך חירות אמת על אדמתו.

פורים שמח!