הרב אורי שרקי

ירוק, טבע וקודש

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב

ישנן שתי תפיסות לגבי איכות הסביבה : הראשונה דורשת סביבה נקייה, נעימה כדי שהאדם יוכל לחיות בה. מי לא רוצה אויר טהור ומים נקיים?!לאור זה נדרש שהטבע ישמר. בתפיסה זו האדם נמצא במרכז, ואיכות הסביבה נעשית עבורו.

התפיסה השנייה סוברת שיש לשנות את ההסתכלות ולחדול מלשים את האדם במרכז. זוהי "התזה של גאיה" (על שם אלת הארץ היוונית - גאיה) שנוסדה בידי ג'ון לאבלוק, שטוענת שהיצור החי הגדול ביותר הוא כדור הארץ, והאדם הוא הופעה אחת של חיים , מיני רבות. מה שחשוב באמת אלו החיים בכלל. ולכן, אם ישנו מצב בו קיומו של האדם עומד בניגוד להמשך החיים על הכדור, יאבד האדם ולו רק ימשכו החיים.

נשאלת השאלה: מה יש בעולם בכלל? את נסתכל סביבינו, נראה שמש, ירח וכוכבים, ים ויבשה, צמחים ובעלי חיים, מדבר ונהרות, ובתוך כל אלו נמצא האדם. השאלה היא: מה זה?! כל הדברים שאני רואה סביבי הם חסרי אישיות. "כשהעץ הוא ירוק, אכפת לו - לים שהעץ הוא ירוק?!" כלומר, יש אדישות כללית של חלקי הבריאה זה לזה. לעומת זה, כשאני מסתכל כלפי עצמי פנימה אני מגלה אישיות. אינני רק אובייקט, חפץ, אני גם אישיות, סובייקט, והדואליות הזו מטרידה את האדם מזה אלפי שנים. איך יכול להיות שאני מישהו בתוך עולם שכולו אובייקטים ? האדם איננו אוהב להיות חריג. חריגות היא סבל.

השיטה הקדומה האלילית טענה: "אל תדאג, אינך היחיד שהוא מישהו, גם העץ, גם השמש, האריה, כולם הם אישיות". והם האמינו בזה. הדבר הזה הגיע בגלגולו המודרני לספר "שמלת השבת של חנהל'ה" שהוא ספר אלילי מובהק, שמשדר שהירח הוא אישיות שמנקה את כתמי עוונותיה של חנהל'ה. אמנם מחבר וקוראי הספר אינם מאמינים שהירח הוא אישיות, אבל זה ביטוי למימד האלילי של הנפש שמחפש למצוא שיח בתוך הכל.

הכיוון ההפוך הוא הכיוון הפוזיטיביסטי, בין היתר הפילוסוף הצרפתי אוגוסט קונט, שסברו שהחשיבה שאני "מישהו" היא אשליה. אני מורכב למעשה מחומרים ומרכיבים שונים שיוצרים אצלי אשליה שאני אישיות, אבל אני למעשה מכונה. ההסבר לכל עולם החויות, הפילוסופיה והדתות, כל זה יוסבר בבוא הזמן ע"י המדע.

ישנן גישות אחרות המשלימות עם הדואליות הזו. האדם נתון במאבק: בינו כאישיות לבין החלק שבו שמזדהה עם הישות. כלומר, לפעמים אני מכיר את עצמי כאישיות מוסרית, לפעמים אני מכיר את עצמי כחלק מן הטבע. בספר התורה זה נקרא "מאבק בין הנפש לבין הנחש" וזה התיאור של חטא אדם הראשון. זה הרקע לסביבתיות, המנסה למזער את חלק האדם בהויה. ההויה היא ישות אחת גדולה שהאדם הוא חלק קטן בה.

אבל ידוע שלכל דעה, כוזבת ככל שתהיה, יש בה איזשהו יסוד אמיתי. דבר נוסף המתחבר לזה, ישנו גם דיבור על "החזרה אל הטבע": "תנו לחיות לחיות", "עדיף חיות מבני אדם", ביניהן תנועת הצופים, שמטרתן הייתה להבריא את הנוער ע"י חזרה לחיי היער. לתנועות הללו יש שורשים ברומנטיזם של חלק מן הסופרים במאה ה-19 במיוחד בגרמניה. הרבה כוונות טובות יש בזה, אלא שזה הוליד תנועות יותר בעיתיות כמו הפאשיזם, שנבעו מהרצון של האדם לחזור אל הטבע. ישנה בעיה, כי האדם איננו טבע! כמו שאומרים האנשים: "אנחנו לא חיות, רק בני אדם". וכאשר האדם הופך להיות חיה, הוא הופך יותר גרוע מהחיה, כי הרי נמר הוא נמר, לא מצופה ממנו למשהו אחר, כאשר האדם הוא נמר, אוי ואבוי!

יש בלבול נוסף, במאה ה-20 מה שנקרא "ילדי הפרחים", פסטיבל וודסטוק, בו הנוער שילח את עצמו עם יצריו, תמימותו וניצול הפולטיקאים את תמימותו, על רקע מלחמת ויטנאם. אז נוצרה שאיפה לשיבה אל הטבע והאמונה שאהבה תפתור הכל.

צריך לדעת שהתנועות האלה עם כל הגרעינים החיוביים מנוצלים לרעה והופכים את האדם בסוף לחיית טרף ואנטי-שמי ואנטי-ישראלי, יש קשר בין הדברים. אפילו בין הנאצים, היו צמחוניים מובהקים, אוהבי טבע ובעלי חיים.

עד עכשיו תיארנו את הופעת החשיבה אצל אומות העולם. כעת נדבר על הנושא מנקודת מבט יהודית. היהדות היא כזכור מונותיאיסטית (מאמינה באל אחת) ואם האל הוא אחד, הוא בכל. והנפש המונותאיסטית, למרות הכרתה בדואליות, מתקשה איתה ומחפשת את נקודת האחדות. למשל, צריך לבחור בטוב ולא ברע. אם כן יש שני חלקים! טוב ורע, איפה האחדות? את זה תשאיר לקב"ה, כמו שאמר הנביא ישעיהו "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה". כלומר, צריך לדעת שה' בורא גם את הרע, ולכן תפקידנו להלחם ברע. כמו שאומר הרב קוק באורות הקודש, חלק ג': "הידיעה שהטוב והרע שייכים הכל להנהגה הא-להית, זה לא יכול לשמש בסיס למוסר מעשי".

הרב קוק מבחין בשני סוגי קודש: הראשון, הקודש הרגיל, הקודש מעל הטבע, שנלחם בטבע. ויש קדושה שהיא בטבע. אם כן מי שרוצה קדושה צריך את שני סוגי הקודש. אבל כאשר האדם נפגש עם הטבע הוא פוגש את הרע שבו. יש בטבע הרבה אכזריות, אימפרסונליות. ולכן הציווי שהתורה נותנת לאדם היא לדחות את הקדושה שבטבע בינתיים, ולבחור בקדושה שמעל הטבע. במשך דורות היהודים אכן אימצו את הקדושה מעל הטבע. בסוף מגיע השלב לטפל בקדושה שבטבע. ענין זה הופיע בצורה של החילונות; לפי זה החילונות איננה מחלה שולית, היא ההנהגה הא-להית בדור הזה, שרוצה להפגיש את הקודש הרגיל עם הקודש שבטבע. הרב קוק מכנה את זה "מלחמת לויתן ושור הבר" ב"אורות הקודש":

"בקירוב אל הטבע יש שנאת הקודש הרגיל, הצורר את הטבע, המשדד את מערכתו. הקודש הרגיל. המורגל מאז להתהלך עם הטבע בקרי, אוגר הוא את שארית כחו להילחם עם הטבע, אבל לוחם הוא עם טבעו שלו, כושל הוא ונופל במלחמתו. הטבע המתנשא לתבוע את דקיונו, שניעור על ידי תביעת הקודש הגנוזה בקרבו, מתנשא עם כל שלילותיו. שונא הוא את הקודש, גם הטבע שלו. גם את הודו, יפיו ובריאותו. פה נופל הטבע, ונכשל במלחמתו. לויתן ושור הבר שניהם נופלים במלחמתם, ונעשה מבשרם סעודה יפה לצדיקים. מי שלא נשקע בהבלים, לא זנו עיניו אחרי קניגיאות של אומות העולם, המשחיתות את תפארת הנשמה, את הוד אצילותה וטהרת מידותיה, הרי הוא זוכה ומזכה לראות קניגיאון מלבב זה, עומד הוא ממעל לשניהם. גבריאל, בכח אל עליון, מעורר את המלחמה. צור עולמים, בהיגלות אורו וקודש עליוניותו, גומרה. העושו יגש חרבו. רואה היא הנשמה הניזונה מלחמה הפנימי של תורה, את הכחות הבהמיים שביבשה ובים מתאבקים, לוחמים בקצף, מתנפלים זה על זה, כל אחד חושב אני אכבוש הכל. אבל לא לדגי הים ולא לבהמות הרים הניצחון, כי אם לקורא בשם ד'. והוא יימלט, וימלט הכל. על ידו הכל יתעלה".

זוהי תפיסה רוחנית חדשה.

שיר המרובע: "יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלא הסיפוק הרוחני במילואו. ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית, שאינו מוצא אותה מרוחבת כראוי ולא מיושבת ישוב אידיאלי, שואף למרומי עז, והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה, מצר בצרותיה, ומשתעשע בתקוותיה, הוגה דעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה, וחוקר באהבה ובחכמת לב את תוכן רוחה הפנימי. ויש אשר עוד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם, רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו, שואף אל תעודתו הכללית ומצפה להשתלמותו העליונה, וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו. ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא, עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה. (היה תלמיד של הגאון מוילנה שאמר שלא יוכל להרגיש טוב כל עוד יש תולעת אחת בעולם שיש אבן שחוסמת את דרכה). זה הוא העוסק בפרק שירה (שירה של הסוסים, העצים, וכו'...) בכל יום שמובטח לו שהוא בן העולם הבא. ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת, וכולם נותנים את קולותיהם, כולם יחד מנעימים את זמריהם, וזה לתוך זה נותן לשד וחיים, קול ששון וקול שמחה, קול צהלה וקול רנה, קול חדוה וקול קדושה. שיר השירים - שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה. והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש, שירת אל, שירת ישראל, בעוצם עזה ותפארתה, בעוצם אמתה וגדלה, ישראל שיר אל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו".

הגמרא בממסכת חולין (קלט, ב) שואלת האם קיימת מצוות שילוח הקן, בקן שגדל על ראשו של אדם, שהרי המצווה נכונה לגבי קן על עץ או על אדמה (כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ). הגמרא אומרת שכן, שנאמר "ואדמה על ראשו". מסביר המהר"ל, שהאדם עם כל שכלו הוא עדיין אדמה. וזה מראה לנו שיש מגמה סמויה בתוך היהדות בהכרת האחדות בין האדם לבין הטבע. ולכן אמר אליפז התימני לאיוב כאשר הוא מעודד אותו להרהר תשובה: " כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ". (ענין זה בא לידי ביטוי גם בשניצל שבצלחת. גם באכילת בשר, אני מראה שאני חלק משרשרת המזון, וע"י זה אני נותן עילוי גם לאותן תרנגולות שהיו עלולות למות בלי להפוך לחלק מן האדם. כך משתמע שהשניצל "הפך לדברי תורה").

אנו רואים דבר מעניין שכאשר מוציאים גזר מהאדמה הוא לא צועק, אבל התרנגולת כן. ומדוע? הגזר יודע שלפחות הוא יעלה לדרגת בעל חיים, אבל התרנגולת לא יודעת מי יאכל אותה. ולכן הגמרא אומרת שעם הארץ אסור לו לאכול בשר אם זה לא בשבת, כי לא ברור ששווה להרוג את התרנגולת בשבילו. עם ההכרה של האחדות, חכמי ישראל ידעו להעלות את הטבע אל המוסר ולא להוריד את המוסר לטבע.