הרב אורי שרקי

פינחס - עולת תמיד

תמוז תשע"ד




סדר קרבנות הזמנים בפרשתנו הינו מדוקדק עד הפרט האחרון. יש לדרוש את טעמו של דבר.

בכל יום מוקרבים בבית המקדש שני כבשים, אחד בשחר ואחד בין הערבים, כדי להורות על נצחיות הקשר בין ישראל לקב"ה. מה שהיה בבוקר הוא שנמצא גם אחרי הצהרים: "אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם".

ביום השבת עוד שני כבשים, להורות על הנשמה היתירה שאנו זוכים לה ביום הזה.

בראשי חדשים שני פרים בתור כוח הפריון של הירח המתחדש, בתוספת כוח החודש שעבר, איל אחד בתור מתן העוצמה, ושבעה כבשים בתור קדושת הזמנים, המדדת במספר שבע, המתחדשים בר"ח. ושעיר אחד לחטאת כדי לתקן את המציאות הפגומה של העולם המשתנה.

בפסח, מוקרב בכל יום כמו בראש חודש, כי ניסן הוא ראש חודש לכל השנה. בשבועות מקריבים כמו בפסח וגם קרבן נוסף, בפרשת אמור, שבעב כבשים שני אילים ופר אחד, עם שעיר ושלמי עצרת, המורה על הכיוון הדו-סטרי של העבודה ביום הזה, שבו התחברו עליונים ותחתונים במתן תורה. ראש השנה, יום הכפורים ושמיני עצרת שונים בקרבנם משאר מקראי קודש: פר אחד, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר, להורות על המחשבה הראשיתית, שלא קדמה לה מחשבה, כך שאין אלא פר אחד. בסוכות, מלבד שבעים הפרים המכפרים על אומות העולם, האילים והכבשים כפולים, לאמור שחג הסוכות מביא כמין נשמה יתירה, כפולה, לעומת שאר החגים.

סדר המועדים וקרבנותיהם מסודר להפליא בהתאם לעשר הספירות. קורבן התמיד, הפשוט, מורה על שפע מתמיד מאת ה', כנגד ספירת הכתר. מוסף שבת, היום המציין את בריאת העולם, מכוון כנגד החכמה, שבה ברא הקב"ה את העולם. מוסף ראש חודש, המורה על התחדשות מתמדת, מכוון כנגד הבינה, שורש התחדשות הזמנים ומכוחה ישראל מקדשים את הזמנים, והיא המכונה "קו ירוק מחדש חודשים". שאר המועדים שנתחדשו במהלך ההיסטוריה ביציאת מצרים מכוונים כנגד שבע ספירות הבניין: יום ראשון של פסח: חסד, שבו יצאנו ממצרים ללא זכות המעשים. שביעי של פסח: גבורה, שבו נעשה דין במצרים. שבועות: תפארת, שעליה אמרו חכמים "והתפארת - זו מתן תורה". ראש השנה: נצח, שבו מתגלה מלכות ה' הנצחית. יום הכיפורים: הוד, שעבודתו בכהן גדול שמידתו ההוד. סוכות: יסוד, שבו נעשה תיקון הברית בשמחת בית השואבה, ושמחת תורה כנגד מלכות, שבו מברכים את המלך. זהו סדר ההופעה של הנהגת ה' דרך הזמנים וקרבנותיהם.