הרב אורי שרקי
ויגש - נשיא (על ההפטרה)
כסלו תשע"ה
הפיוס בין יוסף ואחיו הוא היסוד והדגם לפיוס העתידי בין שבטי ישראל שבצפון ובין שבט יהודה שבדרום. בהפטרתנו מתואר החיבור הזה, שבין עץ יהודה לעץ אפרים, כאיחוד מדיני: "ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גוים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" (יחזקאל לז, כב). האיחוד בתחילתו הינו בעל אופי חילוני טכני בלבד. חוויית האחדות משיבה לעם את זהותו והוא מיטהר מגילוליו: "ולא יטמאו עוד בגילוליהם ובשקוציהם ובכל פשעיהם, והושעתי אותם מכל מושבותיהם", ומתוך כך "והיו לי לעם ואני אהיה להם לא-לוהים" (כג). רק אחרי השבה מסויימת של הזהות המקורית של האומה, מופיע מנהיג הדומה בתכונותיו לדוד: "ועבדי דוד מלך עליהם, ורועה אחד יהיה לכולם" (שם, כד). תוארו של המנהיג הוא "מלך". אך בפסוק הבא (כה) כבר נאמר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". ההבדל בין מלך לנשיא הוא בכך ששלטונו של המלך הינו סמכותי, ממעלה למטה ובמידת הדין, בעוד שהנשיא שואב את סמכותו מהעם המנשא אותו. הצורך בשלטון תקיף וריכוזי הוא כאשר יש נפילה מוסרית של החברה, אך כאשר החברה בוגרת מהבחינה הערכית, אז כבר אין צורך במלך, אלא די בנשיא. הנשיא צריך לעמוד מבית דוד, משום שזו המשפחה שנשאה על גבה את כל תקוותיה של האומה בימי עוניה, כך שבלעדיה תחסר לנו הפסגה הסמלית של מאוויינו הלאומיים (עיין קבצים מכת"י קודשו, להראי"ה קוק, עמ' לז-לח על המחלוקת בין רב יוסף לרבי הלל).
המעבר ממלך לנשיא בא בזכות האימוץ של שני ערכים: התורה והארץ. העמדת המלך משיבה את העם אל קיום התורה: "ובמשפטי ילכו, וחוקותי ישמרו ועשו אותם" (כד). יש בקיום המצוות היענות לכפיה חיצונית, התואמת את אופיו של המשטר המלוכני, כפי שכתב הרמב"ם (מלכים פ"י ה"ב) שמלך המשיח יכוף את העם לקיים את התורה. אך במהלך ההבשלה של התחדשות הזהות הלאומית בא המגע עם הטבע העצמי, דרך הארץ: "וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב, אשר ישבו בה אבותיכם, וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם" (כה). ארץ ישראל, שבה החול קדוש, מחיה את ההרגשות הבריאות של האדם. המצב של השיבה אל הנורמליות, אל החיים בכל מלוא מובן המילה, במהלך מספר דורות, מעלה את נפש החברה למצב שבו אין צורך יותר בכפיה: "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (כה).