מורה נבוכים לרמב"ם - אגרת פתיחה (סיכום)

הרב אורי שרקי

מורה נבוכים לרמב"ם - אגרת פתיחה (סיכום שיעור)

סיכום שיעור (מכון מאיר, טבת תשע"ב) - עוד לא עבר את עריכת הרב

ספר מורה הנבוכים נכתב בערבית ולכן יש לו מהדורות שונות ותרגומים שונים, התרגום הקלאסי והמצוי הוא של ר"ש אבן תיבון ועל בסיס תרגום זה נעשו רוב הפירושים העתיקים והחדשים. תרגום נוסף הוא של ר"י אלחריזי, תרגום זה כנראה עמד לפני הרמב"ן. יש תרגום של שעייר. וישנו תרגום מודרני מאוד שעליו ניתן פרס ישראל לד"ר ישראל שוורץ ז"ל, תרגומו הוא המעודכן והמקצועי ביותר שיש בימינו, אבל מאחר שהוא לא מצוי כל כך אנחנו לא נשתמש בו בלימודנו. ישנם גם תרגומים לשפות אחרות, למשל התרגום המפורסם לצרפתית של שלמה מונק מהמאה ה19 עם הרבה מקורות והפניות, תרגום זה שימש כבסיס למהדורת שוורץ. יש גם תרגומים לאנגלית וגרמנית, כמובן שלא נשתמש בכל התרגומים. כדאי לדעת שזה קיים, ולו רק כדי לדעת ששפת הרמב"ם היא מאוד מדויקת ומאוד מקצועית ואופן תרגום של מילה אחת משנה לפעמים את כל המשמעות כולה. בלימודנו נשתמש בתרגומו של הרב יוסף קאפח בהוצאת מוסד הרב קוק. וכמובן שנעזר מדי פעם לפי הצורך בתרגומים מקבילים.

עוד נקודה טכנית בנושא זה: הרמב"ם כתב בערבית, השפה הערבית בטבעה היא מאוד מפותלת, במיוחד הערבית הפילוסופית. בעוד שהעברית היא שפה יותר ישירה, דבר זה מהווה קושי עבור כל המתרגמים, כולם מציינים את הקושי הזה במעבר משפה מפותלת לשפה ישירה, וגם בזה נצטרך לדון.

בספר מורה נבוכים הרמב"ם מתמודד עם שיטות פילוסופיות ונתונים מדעיים שלרוב הם חסרי משמעות עבורנו. למשל: אנחנו נראה נתונים באסטרונומיה שמאז התפתחות המדע אבד עליהם הכלך. אבל מה שחשוב זה לא תמיד הנתון ה"מדעי" או הדעה הפילוסופית של אותה הימים אלא האינטואיציה הבסיסית שהרמב"ם מחנך אותנו אליה, אינטואיציה זו היא תמיד נכונה.

אפשר לומר שספר מורה נבוכים הוא הפסגה של הרמב"ם. הרי הרמב"ם כתב ספרים רבים, על פי המסורת את ספרו הראשון הוא כתב בגיל 16, ספר בשם 'מילות ההגיון' המתמצת את הלוגיקה של אריסטו ע"פ האורגנון, עם גאונות מיוחדת של הרמב"ם [1]. בגיל 18 התחיל בספר שכתיבתו ארכה 5 שנים, פירושו למשנה. מגיל 18 עד גיל 23 כתב את פירוש המשנה, מלבד הפירוש השיטתי לכל המשנה כולה יש בתוכו גם כמה חיבורים גדולים, ההקדמה למשנה, ההקדמה למסכת אבות שנקראת '8 פרקים' וההקדמה לפרק חלק במס' סנהדרין שם הוא מביא את 13 העקרים. וגם הקדמות הלכתיות - הקדמה למסכת הוריות, לסדר קודשים ולסדר טהרות. כל 6 החיבורים האלה מהווים חיבורים בפני עצמם למרות שהם בתוך פירוש המשנה. חיבור הנעורים הזה של הרמב"ם מביא את הרמב"ם לידי מחשבה שכדאי לעשות ספר כולל שיכלול את כל התורה כולה, ובגיל 23 כתב את ספר המצוות, שבו הוא מסכם את כל רמ"ח מצוות עשה ושסה מצוות לא תעשה שבתורה, ומביא "שורשים" - הקדמה כוללת כיצד למנות את המצוות שנקראת (גם לזה יש תרגומים שונים). אחרי ספר המצות הוא התמסר לכתוב במשך 10 שנים את ספרו העקרי בהלכה – 'משנה תורה'. את משנה תורה הרמג"ם גמר בגיל 33 [2]. במשנה תורה הרמב"ם כלל את כל התורה שבעל פה כולה, רובו הוא הלכה מעשית אבל יש גם יסודות של אמונה ומוסר. אפילו בסדר הספר יש שיטתיות חינוכית ויש מה ללמוד ממנו. באותו זמן הרמב"ם כתב גם אגרות לפי הצורך יש לנו בערך 3000 תשובות של הרמב"ם, קצת שירים פה ושם, אגרות חשובות ומרכזיות שמהוות חיבורים בפני עצמן, אגרת תימן, השמד, ותחיית המתים. הרמב"ם כתב גם ספר קטן על אסטרנומיה וגם ספר שעדיין בכתב יד על חישוב המספר פאי, פירוש על מסכת חולין ועל שני סדרים של הש"ס אמנם ספרים אלה אבדו מאיתנו חוץ מכמה דפים מפירושו למסכת ר"ה. הוא החל לכתוב ספר על הלכות הירושלמי אמנם גם זה אבד מאיתנו, לפני כמה שנים מישהו מצא בגניזה הלכות של הירושלמי וחשבו שזה של הרמב"ם אבל מסתבר שזה לא. חוץ מזה הוא כתב 10 ספרים ברפואה שיצאו ב4 כרכים בהוצאת מוסד הרב קוק ע"י ד"ר זוסמן הופנר: "כתבי הרמב"ם ברפואה".

אמנם, כל זה מבחינת הרמב"ם כאין וכאפס לעומת המטרה העיקרית - מורה נבוכים. הרי בשמונה פרקים הרמב"ם כותב שהמטרה של כל החיים כולם זה לדעת את ה'. בהלכות תשובה מבאר הרמב"ם מהי אותה דעת ה' וכיצד משיגים אותה "אינו יודע את ה' אלא בדעת שידעהו, ולפי הדעת תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד את עצמו לחכמות המודיעות לו את קונו כפי שביארנו בהלכות יסודי התורה". מה זה "החכמות המודיעות לו את קונו"? במשנה זה נקרא "מעשה בראשית ו"מעשה מרכבה" לפי הרמב"ם אלה החכמות הכלולות בתחומים הנקראים – פיזיקה ומטפיזיקה בחכמת אריסטו. וכל הדברים האלה מתבררים בספר מורה הנבוכים שהרמב"ם כתב בסביבות גיל 45, לקח לו הרבה זמן, הרמב"ם היה עסוק כיוון שהיה רופא של הסולטן, וזה לקח לו המון זמן, וגם היה צריך למצוא חכם שהוא ראוי שיכתב בשבילו הספר הזה, עד שמצא את התלמיד ר"י ברבי יהודה שבשבילו נכתב המו"נ ומכאן ואילך אחרי כתיבת הספר הרמב"ם טיפל גם בעוד כמה דברים כגון להנהיג את קהילת יהודי מצרים ויהודי א"י שהיה ממונה מטעם הסולטן עליהם. בנוסף הוא גם טיפל וגידל את בנו, ר' אברהם בן הרמב"ם שנולד לו בהיותו בן 51 ולאחר מכן בגיל 70 הרמב"ם מת, לא לפני שהוא נפגש באגרות עם המתרגמים של ספריו לעברית, הלא הם ר"י אלחריזי ור"ש אבן תיבון, ההתכתבות עם ר"ש אבן תיבון נקטעת באמצע כי הרמב"ם מת.

מאז שיצא מורה הנבוכים לאור הוא גרם לסערה אדירה בתוך העולם היהודי. עד עצם היום הזה דבריו של הרמב"ם מעוררים סערה וכל שנה יוצאים בערך שני ספרים, מאמרים או מחקרים כדי להסביר את המו"נ [3], ולכן עד היום הזה להגיד בודאות מה הרמב"ם התכוון בענין מסוים זה כניסה לסיבוך, כי הרי יש מיליון פירושים לרמב"ם. לדוגמה פירושו של מיכה גודמן, אחד הנסיונות האחרונים שנעשו [4].

גם אלה שמסכימים עם הרמב"ם ואפילו אלה שמתנגדים לדעת הרמב"ם, אינם יכולים לדלג על דבריו, הרמב"ם הוא חלק אינטגרלי של הסוגיה, כל סוגיה ביהדות מוכרחת לקחת בחשבון את הנאמר בספר מו"נ בין אם זה כדי לבנות על זה מגדל ובין אם כדי להרוס, לכן אי אפשר להתחמק מלעסוק בספר הזה, עם כל זה שהוא מדבר בשפה ישנה קצת [5]. יש אצל הרמב"ם הרבה ארכיאולוגיה רוחנית, אנחנו ניפגש עם כמה חורבות של המחשבה האנושית, אבל בכל זאת אי אפשר להבין מי אנחנו אם אנחנו לא מבינים מאיפה באנו, לכן מוכרחים ללמוד את הספר הזה ברצינות, הרמב"ם כותב בעצמו בהקדמה שמי שיש לו שכל יהנה מכל הפרטים שהוא כותב, ומי שחסר לו קצת שכל יהנה רק מחלק מהפרקים, "ואם לא יוצג לו דבר שיעלהו יחשבהו כאילו לא חובר" אתה לא אוהב את הספר שלי? אל תחשוב שהוא נכתב. אני אומר את זה,כי כל מיני אנשים שואלים 'מה אתה הולך ללמד ביום ראשון?' וכשאני אומר מו"נ הם שואלים "מה?! הכל?" הרמב"ם אומר שמי שיש לו שכל חייב לקרוא את הכל, אז אין ברירה אנחנו נקרא את הכל. ספר מורה נבוכים הפך להיות מרכזי ביותר במחשבה הכללית, גם אצל אומות העולם הוא השפיע מאוד, על התפתחות הפילוסופיה הערבית ואח"כ על הפילוספיה של ימי-הביניים, אצל הנוצרים תומאס אקווינוס [6] בין היתר הושפע מאוד מהמו"נ ובתוך כך גם במעבר לפילוסופיה הכללית ועד עצם היום הזה יש לרמב"ם השפעה גדולה. מעניין לעשות מחקר על הרב קוק והרמב"ם למשל, זה דבר מאוד חשוב כי הרי לשניהם יש יתרון, גם לרב קוק וגם לרמב"ם, הרב קוק הרי תמיד צודק... וגם הרמב"ם. מה נעשה כשלכאורה זה סותר?! נצטרך ללמוד.

"בשם ה' אל עולם".

הרמב"ם לקח את הביטוי הזה ש יש מפסוק בבראשית פרק כ"א, "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם". אמנם משמעות הפסוק שאברהם קורא – "ויקרא וכו' " והרמב"ם אומר אני קורא עכשיו בשם ה' אל עולם.

"אל עולם"

עולם – נצח, כמו "לעולם ועד". "אל עולם" - האל נצחי, זוהי המשמעות בתנ"ך. בעברית היותר מאוחרת של חז"ל העולם זה ה"יש", פירוש מרחבי יותר, תרגום של המילה היוונית "קוסמוס".

"בהיות שאתה, התלמיד היקר ר' יוסף ש"צ ב"ר יהודה נ"ע [נשמתו עדן]".

זה תלמיד של הרמב"ם, ר"י ברבי יהודה אבן עקנין/וועקנין, כתב פירוש נפלא על שיר השירים על דרך הפילוסופיה.

"כאשר עמדת לפני ובאת מקצווי הארץ ללמוד אצלי".

"קצווי הארץ" - הוא בא מסבטא שצפון אפריקה, עיר ליד תנג'יר, תתואן, מה שהיום נקרא מרוקו הספרדית. משם הוא הגיע עד המקום שהרמב"ם היה בו: מצרים, קהיר. זה כמה אלפי קילומטרים, לא קל באותם הימים, במיוחד שיש שודדי ים, שודדי דרכים, מלחמות בין המוסלמים לצלבנים. לא קל, אבל והא בא ללמוד אצל הרמב"ם.

שאלה – למה הרמב"ם מספר לנו סיפורים אישיים? הוא רוצה ללמד אותנו תורה לא?! אז מה הוא מספר לי סיפור איך פגש את התלמיד, הרי המכתב נועד לנו, אז למה זה כתוב?

אלא שהרמב"ם רצה ללמד אותנו כנראה שחכמה זה אף פעם לא דבר סתמי, יש קשר בין החכמה לבין האיש שדרכו היא עוברת. יש ביטוי– "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", כנראה שאותם הדברים שנאמרים ע"י ר' מאיר או ר' עקיבא זה לא אותם הדברים, כי האומר מטביע את חותמו על הנאמר. לכן אם אנחנו מדברים על אופן מסירת החכמה צריך לדעת מיהו האיש שהרמב"ם ראה לנכון לכתבו בשבילו את המורה נבוכים ואם אני אבין מיהו אני אבין מי אני, או מי אני צריך להיות כדי להבין את הספר, כלומר אם חסרה לי אחת התכונות שיש לאותו תלמיד או אם יש לי תכונה שאין לו, יתכן שאני אבין את אותם הדברים אחרת, וזה יסביר את הקושי שיש להרבה אנשים בהבנת המו"נ. הם אינם מבינים עבור איזה סוג אדם הוא נכתב. זה דבר שחשוב לזכור אותו, אח"כ הרמב"ם ירחיב את הנושא בהקדמה, הוא יסביר בשביל מי הוא כותב את הספר הזה באופן כללי, לא רק החכם המסוים הזה, אלא לאיזה סוג אנשים נכתב הספר [7].

"כאשר עמדת לפני ובאת מקצווי הארץ ללמוד אצלי".

יש קודם כל איזה מסירות נפש מסוימת, כתוב על התורה – "לא מעבר לים היא" ואמרו חז"ל: אבל אם היא מעבר לים אתה צריך ללכת לשם לקחת אותה, היה יהודי אחד בשם ר' זלמ'לה מוולאז'ין, אבא של ר"ח מוולאז'ין, פעם הוא היה חלש וחולה אבל היה זקוק לאיזה ספר בעיון שלו והספר היה על ארון גבוה והיה קשה להשיג אותו, אז הוא אמר "לא מעבר לים היא" מכאן שאם היא מעבר לים אתה צריך ללכת עד לשם לקחת אותה, "לא בשמים היא" משמע שאם היא בשמים אתה צריך להתאמץ להביא אותה ואז הוא התאמץ הרבה כדי לקחת את הספר הזה שהיה צריך, אז צריך להיות מוכנות למסירות נפש "הווי גולה למקום תורה.

"ולפי מה שראיתי בשיריך גודל תשוקתך לדברים העיוניים, והיה זה מאז הגיעוני איגרותיך ומליצותיך מאלכסנדריה, בטרם אבחן רמתך השכלית".

יש לשים לב לנקודה הראשונה שציין הרמב"ם, ההיכרות הראשונה שיש לו עם התלמיד שלו. שירים, לכאורה זה ממש לא מתאים, מה הקשר בין שירים ושכל? וזה

"בטרם אבחן רמתך השכלית".

הרמב"ם ראה לנכון לספר את זה, כנראה שצריך איזשהי רגישות שירית כדי לעסוק בחכמה.

דבר מעניין הוא שזה דומה קצת להיכרות בין הרב הנזיר לבין הרב קוק, כמו שהוא מספר בהקדמת אורות הקודש שבהיותו צעיר הוא למד פילוסופיה בברלין ואח"כ בבזל שבשוויץ והוא היה בהרבה התלבטויות וחיפש את האמת, והוא שמע שהרב קוק נמצא בשוויץ זה היה במלחמת העולם הראשונה, הוא היה נמצא במזרח, בסנגל, הוא כתב מכתב וביקש להפגש עם הרב קוק, קיבל תשובה חיובית ונסע. כשהגיע לרב קוק הוא מצא אותו עם הרצי"ה לומד הלכה, זה כבר רומז משהו, הוא חיפש חכמה אלוקית ומצא איש הלכה. הם התחילו לדבר על חכמה יוונית, והנזיר התאכזב, הוא אמר שהוא הכיר את הפילוספיה היוונית באופן מקורי וזה לא אמר לו כלום, אבל כבר היה מאוחר אז הוא נשאר ללון אצלם, כל הלילה לא ישן ושאל את עצמו מה יהיה איתו. בבוקר הוא בתפלל עם הרב קוק ושמע את פסוקי דזמרה, זכור לנו "אהבת הקדמונים משמי שמי קדם" והוא אומר "ושמעתי ואקשיב והנה נהפכתי ונהייתי לאיש אחר אחרי התפילה מהרתי לבשר במכתב כי יותר משבקשתי מצאתי, מצאתי לי רב" ומאז התהפכה לו כל האישיות. מעניין שפילוסופיה יוונית אצל הרב קוק אין לו מה ללמוד, אבל הוא שמע את הניגון, הוא הבין שזה זה.

יש משהו דומה בהתגלות של הקב"ה אל משה בסנה, בסנה כתוב "ויאמר אנכי אלוקי אביך וכו' " אביך אצל משה זה עמרם, אומרים חז"ל שדיבר עמו בקול של עמרם אביו. כל פסיכואנליסט יאמר שזה בגלל הסובלימציה של דימוי האב, שמזה הוא עושה אלוקים, אבל אפשר גם להבין שהאב הוא שליח אלוקים להביא אותך לעולם וקולו של עמרם היה הקשר של משה אל האומה הישראלית, ואז הוא שמע שאלוקים מדבר במבטא של אבא שלו [8], בקול של אבא שלו, באינטונציה של אבא שלו. משה אומר - אם זה ככה, זה זה. אז גם אצל הרמב"ם המפגש עם התלמיד הוא דרך השירה שלו קודם כל, זה לא פותר את כל הבעיות אבל זה התחלה.

בכוזרי זה מתחיל עם חלום, ואצל הרמב"ם בשירה, זה לא רחוק, שירה וחלום זה דומה.

אחד התרגילים המעניינים שאפשר לעשות זה נקודות ההשקה ומחלוקת בין הרמב"ם לכוזרי, כי גם הרמב"ם וגם הכוזרי עם כל זה שהם מיצגים כיוונים הופכיים - במידה מסוימת יש בינהם הרבה מאוד קירבה, לפעמים על אותן הסוגיות הם משתתמשים באותם המילים ממש או קרוב זה לזה, לפעמים הקרבה היא עד כדי התלכדות המחשבות ולפעמים עם הבדל קטן ומשמעותי, אבל בסופו של דבר הם שייכים לאותו בית מדרש, גם הרצי"ה היה מעיר על כך, מי שמהווה קונטרסט לכוזרי זה לא המו"נ אלא חובות הלבבות של רבנו בחיי ברבי יוסף אבן פקודה, שם באמת יש כיוון רוחני שונה לגמרי מאשר הרמב"ם והכוזרי. צריך לזכור שגם הרמב"ם וגם הכוזרי הם מאותה אסכולה לפחות מבחינת ביהמ"ד שבו גדלו, הרי ריה"ל היה תלמיד של הרי"ף, לרי"ף היה תלמיד בשם ר' יוסף הלוי אבן מיגס או הר"י מגיאש, ר"י מיגאש ישב בבית הדין יחד עם ריה"ל יש פסקי דין חתומים ביחד של שניהם, ותלמיד ר"י הלוי אבן מיגאש היה רבי מימון הדיין אבי הרמב"ם וגם הרמב"ם בעצמו זכה לשמוע את הר"י מיגאש בצעירותו, הרי מיגאש היה זקן הוא נפטר כשהרמב"ם היה בן 12 אז אם הרמב"ם אומר שהוא שמע אותו אז כנראה שהוא שמע אותו לפני היותו בן 12 הוא אומר שדברי האיש הזה "מבהיל בתלמוד" [9], הפרטים הביוגרפים האלה מלמדים שהרמב"ם וריה"ל שייכים לאותה אסכולה, הברנז'ה , מכירים אחד את השני למרות שבשום מקום הרמב"ם איננו מצטט את ריה"ל או מזכיר את שמו, אבל ברור שהדברים שלו במידה רבה הם על רקע דבריו של ריה"ל, הוא כותב שבאנדלוסיה היו לנו גם חכמים שעסקו הרבה בחכמה וכו'

"ואמרתי ושמא תשוקתו גדולה מהשגתו".

כלומר - יש לו רגישות אבל אולי הוא לא חכם.

[שאלה ביחס לביטוי החריף של הגר"א]
מובא בביאור הגר"א בהל' שבת בשו"ע, לגבי שאלה בשדים בשבת, האם מותר לשאול בשדים למטרת רפואה או לא. הרמב"ם כתב שזה שטויות ולמרות שזה שטויות מי שזה מרגיע אותו מותר לו לעשות כי זה לא רפואה ממש וכו', ועל זה מודפס בביאור הגר"א בשו"ע – "הפילוסופיה הארורה הטעתו ברוב לקחה" יש ויכוח חריף בין תלמידי הגר"א, האם הגר"א כתב את זה או לא, האם זה זיוף או לא, הרצי"ה קוק היה מביא מסורת בע"פ מאביו שקיבל מהנצי"ב מוולזין שקיבל מר' איצ'לה מוולז'ין שקיבל מר"ח מוולאז'ין תלמיד הגר"א שלא הגר"א כתב את זה, אבל לפחות זה אומר שמישהו בחוגו של הגר"א כתב את זה. גם ר' חסדאי קרשקש אומר בהקדמת 'אור ה' ': שצריך "להשיב על דברי היווני, שהחשיך את עיניהם של ישראל בדורנו, שהרב הגדול ר' משה ברבי מימון שמע את מופתי היווני פיתוהו ויפת", וגם ר' מאיר אבן גבאי בספר 'עבודת הקודש', ויש גם הרבה שדיברו בעד הרמב"ם, והיה ויכוח בזמן הרשב"א ביחס ללימוד המו"נ, וזה לא נגמר...

"וכאשר הסדרת לפני מה שכבר למדת ממדעי התכונה [אסטרונומיה] ומה שכבר ידעת מן המדעים מדברים ההכרחיים להיות מצע לפניהם" - מתמטיקה, לוגיקה, גאומטריה - "הוספתי בך אהבה לטוב תבונתך ומהירות תפישתך, וראיתי כי תשוקתך ללמודים גדולה מאוד, והנחתיך להכשיר את עצמך בהם ביודעי את תכליתך וכאשר הסדרת לפני מה שכבר למדת ממלאכת ההגיון [לוגיקה] נקשרה תקוותי בך".

רואים שהרמב"ם כאן מדבר על הרבה הכנות ומחסומים בפני השגת החכמה.

"וראיתיך ראוי לגלות לך סודות ספרי הנבואה".

לא כל דבר שכתוב בספרי הנבואה הוא סודי, למשל: עשית ציצית זה לא סוד, דוד נלחם עם גולית זה לא סוד. סודות ספרי הנבואה זה מעשה בראשית, תיאורי האלוקות, מעמד הר-סיני, מעשה מרכבה ביחזקאל, והתגלות המרכבה לישעיהו. יש בדברי הנביאים דברים סודיים עמוקים מאוד שהרמב"ם ראה שראוי לגלות לר"י בן יהודה.

"עד שתדע מהם מה שראוי שידעוהו השלמים".

הנושא שעוסק בו הרמב"ם הוא תורה, כלומר הוא עוסק הרבה בפילוסופיה אבל הוא בא לבאר את התורה, ספרי הנביאים. ספר הכוזרי מבאר מי זה עם ישראל, יש ביטוי שאומרים בשם הזוהר למרות שהוא לא כתוב בזוהר "ישראל ואורייתא חד הוא" אז יש לנו פה שני חכמים אחד שבא לבאר את ישראל ואחד בא לבאר את אורייתא. הרצי"ה היה אומר – ספר הכוזרי זה מן החוץ אל הפנים וספר מו"נ זה מן הפנים אל החוץ, כלומר: הרמב"ם מדבר בתור חכם מישראל ופונה אל החוץ, דהיינו מדבר בשפה של הפילוסופיה הכללית, של אומות העולם. ואצל הכוזרי זה בדיוק הפוך, לוקחים גוי ומכניסים אותו פנימה, דבר זה מסביר הרבה הבחנות שלפעמים הן רק סגנוניות בין שני הספרים. במהלך הלימוד שלנו אנחנו נראה הרבה פעמים צורך של השוואה בינהם, את קרבתן ורחוקן.

"והחילותי לרמוז לך רמזים ולהעיר לך הערות, וראיתי שאתה דורש ממני עוד ועוד".

זהו סגנון העברה מאוד מוזר, יש לך תלמיד שבא ללמוד ואתה רואה שהוא מתאים, למה אתה מבלבל לו את המח?! זורק לו מדי פעם רעיון פה ורעיון שם, רומז לו רמיזה ונותן לו משל, אתה לא יכול ללמד אותו בצורה מסודרת? ככה היית מלמד הלכה? הלכות שבת היית מלמד ככה? "תגיד כבוד הרב, מותר לעשות טחינה בשבת או לא?" – "כשתזכה תדע". כשמדובר בסודות האלוקות זה מהבהב כזה, כנראה יש לרמב"ם מטרה למה הוא עושה את זה בצורה הזאת, יש למשל קושיה גדולה שהקשה הרלב"ג - ר' לוי בן גרשום, הוא לקח את פירוש המרכבה של יחזקאל שכתב הרמב"ם בח"ג, צורת הכתיבה של הרמב"ם בח"ג מאוד מעניינת, הוא זורק רבע משפט ונעצר, אומר כ'שתזכה תבין', אח"כ עובר לפסוק אחר לגמרי, עובר נושא חוזר אל הנושא, עושה הכל כדי למסך. אומר הרלב"ג: "אני לא מבין אותך הרמב"ם – אתה כותב ברמזים אבל רואים שכל מה שאתה כותב לקוח מילה במילה, רעיון ברעיון מהמטפיזיקה של אריסטו ושם הכל כתוב בצורה ברורה, אז מה אתה עובד עלינו? כל מי שקרא את המטפיזיקה יודע למה אתה מתכוון אז בשביל מה אתה צריך לכתוב ברמזים?" עד כאן קושיית הרלב"ג.

התשובה היא שיש הבדל בין לדעת דבר לבין להשיג אותו, סה"כ מה משה רבינו ידע ומה אני יודע? אנחנו יודעים אותו דבר, אנחנו יודעים שיש אלוקים, אני יודע שיש אלוקים – וגם הוא יודע, אני יודע גם שאי אפשר לדעת עליו שום דבר, וגם משה רבינו. אז מה ההבדל ביננו? אותו דבר! אני אפילו יודע יותר ממנו כי המדע התפתח יותר מאז משה רבינו, אפילו בהלכה אני יודע יותר ממנו אני יודע האם מותר לעשות טחינה בשבת או לא, משה לא ידע מה זה טחינה, אז זהו אני יותר גדול ממשה. הרמב"ם שואל את שאלה זו בעצמו בעמ' צ"ד, פרק נ"ט של ח"א.

"יש לשואל לשאול וכו' התלמידים".

אני ומשה רבינו ושלמה המלך יודעים אותו דבר. אלא שיש הבדל בין לדעת את הדבר לבין להשיג אותו, יש איזה התעוררות בנפש שמשתנה לפי עומק ההשגה שלך, ודוקא ע"מ שתגיע לעומק ההשגה, דהיינו ההתפתחות הנפשית שמגיעה בעקבות הידיעות האלה אתה זקוק לכך שהדברים ימסרו לך ברמזים ולא במפורש. למשל: ההסתכלות המדעית על פרח לעומת ההסתכלות השירית על פרח, אם אגיד לך בדיוק איך פרח בנוי, זה לא יעשה לך שום דבר. אבל אם אתה תיפגש "במשעול הכרמים דרך אגב באיזה פרח שלא הכרת בשעת בוקר כשעדיין הערפל ממלא את הואדי" אתה תחזור הביתה ותכתוב שיר על זה, יש איזה דבר שמבינים דוקא על ידי זה שלא נפגשים עם הדבר ישירות.

האם הרמב"ם ידע קבלה? כן, אבל צריך להוכיח, בכלל בלימוד נראה שזה שונה מלימוד ספר כמו כוזרי או כמו ספרי המהר"ל שלומדים פרק אחרי פרק, גם אנחנו נלמד פרק אחרי פרק, אבל פעמים רבות נצטרך לעשות דילוגים בתוך הספר עצמו, כי הרמב"ם בעצמו עשה דייסה, בכוונה, הוא אומר את זה בעצמו, לפעמים הוא מתחיל נושא פה גומר אותו שם, נותן לך להמשיך לבד וכדו' לכן ההבנה האמיתית של הספר הזה דורשת השוואה בין הפרקים, בלי זה לא נבין מה הוא רוצה, אגב גם אחרי זה – אני לא יודע אם אנחנו נדע מה הוא רוצה.

"ואילצתני לבאר לך דברים מן העניינים האלוהיים".

הרמב"ם לא רצה לדבר, יש דברים שאי אפשר לומר אותם, כי אם אתה אומר אותם זה כבר לא זה, אבל בכל זאת צריך לומר, רואים את זה גם אצל בעלי הסודות אפילו חכמי הקבלה, רשב"י אומר בספר הזהר באידרא: "אוי לי אי אימא אוי לי אי לא אימא", אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר. כי אם לא אומר – אז חבל אף אחד לא ידע, ואם אומר – אגלה מה שאסור לגלות. מה עושים? רומזים. זה גם כתוב במשנה במס' חגיגה ש"אין עוסקים במעשה מרכבה ביחיד", אפילו ליחיד לא מלמדים, אז איך תעבור החכמה הזאת? איך תעבור מדור לדור? "אלא לחכם ומבין מדעתו מוסרים לו ראשי פרקים", כלומר אם הוא חכם ומבין מדעתו ראשי הפרקים שמוסרים לו זה מספיק בשבילו, ואם לא חכם ומבין מדעתו גם אם תסביר לו את הכל הוא לא יבין, לכן הרמב"ם מתאר את המצב הזה שבו התלמיד הכריח אותו. גם אצל האריז"ל היה סוד שלא רצה לגלות ותלמידיו לחצו עליו ומרוב הלחץ שלחצו עליו הוא הסכים לגלות את הסוד ההוא, ואז הוא שמע עורב שעובר בשמים ואמר שעכשיו נודע לו שבנו מת כי גילה את הסוד.

"ושאודיעך הנחות המתכלמין וכו' ".

מתכלמין – בעולם הערבי אסכולות שונות של התמודדות עם שאלות פילוסופיות, הרי מוחמד נתן את הקוראן אבל לא הסביר באופן ספקולטיבי את הדברים, בדרך כלל בעלי הדתות לא מסבירים באופן שיטתי הוכחתי את דבריהם, להבדיל - גם תורת משה לא עושה את זה, תורת משה מוסרת לנו ידיעות אבל לא אומרת לנו איך יודעים שזה אמת, למשל "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" אז איך יודעים שהוא אחד? האם זה ניתן להוכחה או לא? ראשוני או לא? בזה התורה לא עוסקת, מטבע הדברים כיוון שבעלי הדתות נפגשו עם הפילוסופיה היוונית הם התחילו לשאול את עצמם שאלות ספוקלטיביות והתחילו לכתוב כל מיני דעות ורעיונות, אצל הערבים היו שתי אסכולות ביחס לפילוסופיה היוונית, היו את אלה שקיבלו את ההנחות של אריסטו פחות או יותר, קראו להם 'הפילוסופים' זה היה בעיקר באנדלוסיה, ספרד. במזרח היתה שיטה אחרת, שיטת ה'כלאם' פירוש הביטוי הוא "חכמה" או "דיבור" חכמים אלה נקראו 'מתכלמין' ובעברית קראו להם 'המדברים', הם פיתחו אסכולות שחלקו על הפיזיקה של אריסטו ושיטותם היו מצויות מאוד במזרח ותלמיד הרמב"ם שאל האם הוכחותיהם של המתכלמים למציאות ה' מקובלות על הרמב"ם או לא, האם אלה הוכחות טובות או לא, אנחנו יודעים מההמשך שהרמב"ם חושב שההוכחות שלהם לא שוות גרוש, הוא דוחה אותם בחריפות, אנחנו נצטרך בעצמנו ללמוד את הדברים ולבדוק,

"ושאודיעך הנחות המתכלמין הללו, והאם אותם הדרכים הוכחתים, ואם לאו מאיזו אומנות הם".

הדיון על המתכלמין נמצא בעשרת הפרקים האחרונים של החלק הראשון, הרמב"ם מביא את דבריהם ודוחה אותם.

"וראיתיך שכבר קלטת משהו מהם מזולתי".

יכול להיות שהוא למד על המתכלמין לפני שהוא פגש את הרמב"ם, כנראה מדובר על רס"ג שבכמה דברים דוקא קיבל את שיטת המתכלמין אמנם לא בכל דבר, אז הוא אומר שאולי משם קיבלת מהם.

"ואתה נבוך, והחלו בלבך היסוסים, ונפשך הנכבדה דורשת ממך למצוא דברי חפץ, ולא חדלתי לדחותך מכך ולצוות עליך לקחת את הדברים בהדרגה. מטרתי שיושג לך האמת בדרכיו, לא שיבוא הנכון בדרך מקרה. ולא נמנעתי בעתות פגישותינו, כאשר נזכר פסוק או לשון מלשונות חכמים שיש בו הערה על עניין מופלא - מלבאר לך אותו. וכאשר גזר ה' על הפרידה, ופנית לאשר פנית" - הוא נסע אח"כ ממצרים לסוריה, הוא מת בחאלב, - "עוררו בי אותם הפגישות יוזמה שכבר שככה בי, ועוררני העדרך לחבור מאמר זה אשר חיברתיו לך ולדומיך - ומעטים הם".

מעט אנשים דומים לך ויבינו על מה אני מדבר.

"ועשיתיו פרקים מחולקים, וכל מה שייכתב ממנו יגיע אליך ראשון ראשון".

הרמב"ם שלח את הספר בחלקים, לא שלם -

"באשר תהיה, ואתה שלום."

[1] הרב ד"ר ונטורה, רבה הראשי של אלקסנדריה, אמר במהדורתו שכבר בגיל 16 רואים אצל הרמב"ם את כל המו"נ.

[2] בספר משנה תורה יש 1000 פרקים יוצא שהרמב"ם כתב בערך פרק בשלשה ימים.

[3] כיוון שזה היה לפני 800 שנה, בממוצע יש בערך 1500 1600 ספרים שנכתבו מסביב למו"נ וזה לא נגמר, כל הזמן יש עוד.

[4] אומרים שכל אחד יש לו את הרמב"ם שלו: מי-מונידס, יור-מונידס היס-מונידס, וכו'. :)

[5] לעומת ספר הכוזרי למשל, שמדבר באופן מפתיע בשפה מאוד מורדרנית ובסוגיות מאוד אקטואליות עבור אדם בן דורנו.

[6] מראשי הפילוספים הכנסייתיים

[7] פעם היה תלמיד ששאל את הרצי"ה אם ללמוד את מו"נ, הרצי"ה ענה לו שזה בשביל נבוכים ואנחנו לא נבוכים, ולכן אנחנו לא צריכים ללמוד את הספר הזה, מכאן ואילך אחרי ההערה הזאת אפשר לרוקן את החדר הזה, ולנתק את כל האינטרנט. אבל עם כל זה אע"פ שאנחנו לא צריכים את הספר הזה. אנחנו בכל זאת צריכים אותו ואנחנו נלמד אותו.

[8] מבטא מצרי כנראה :).

[9] הרמב"ם ידע להעריך בהיותו בן 11 את חכמת הר"י מיגאש, ואמר שהוא חזק בתלמוד, מדובר באנשים מיוחדים.