הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת תולדות

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




האם יעקב אבינו הוא איש תם יושב אהלים ותו לא? מדוע פותחת הפרשה במילה "תולדות"?

בפרשת תולדות מופיעה לראשונה קדושת התולדות. כאמור, פרשתנו נקראת בשם זה על שם המילה הראשונה: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" (בראשית כ"ה, י"ט). ישנה פרשה נוספת, אותה אנחנו מכירים, המתחילה במילים דומות: "ואלה תולדות נח" (שם ו', ט'), ואף על פי כן אין המסורת קוראת לפרשה ההיא בשם 'תולדות' כי אם 'נח'. זאת משום שעיקר עניינו של נח - זה עצם האישיות שלו, ולא תולדותיו. מה שאין כן אצל יצחק אבינו, דרכו מתחילה היסטוריה חדשה שבה העיקר אינו האיש שבאותו הדור כי אם התולדות, קדושת התולדות העוברת דרכו. זאת היא קדושת עם ישראל המופיעה לראשונה דרך יצחק אבינו שהיה מהול לשמונה.

יעקב אבינו הוא אישיות מורכבת. בעוד שאברהם ויצחק מוצגים לנו כדמויות אחידות פחות או יותר, יעקב מצטייר כדמות הראשונה שמתמודדת תדיר עם סיבוכי העולם הזה. יעקב הוא הדמות שאמורה לחבר בין אברהם ליצחק. הזהר אומר: "איש תם יושב אהלים - יושב אהל לא כתיב, אלא יושב אהלים, תרי" (זהר ח"ב, קע"ה) - יעקב איננו יושב באוהל אחד, הוא יושב בין אהלו של אברהם לאהלו של יצחק. לכן ההתפתחות של אישיות מיוחדת זו אורכת מטבע הדברים זמן רב ואיננה מיידית.

נקודת הפתיחה של יעקב היא נחותה מזו של עשו. רואים זאת בפסוק שלא כל כך נוח לנו - כבני יעקב - להפגש עמו במבט ראשוני: "ויאהב יצחק את עשו" (בראשית כ"ה, כ"ח). העדיפות של יצחק היתה ברורה - לטובתו של עשו. וזאת למה? "כי ציד בפיו" (שם) - עשו הוא אדם שיודע לעשות שימוש בחרבו, הוא יודע לקחת אחריות על העולם, ואיתו אפשר להקים אומה ומלכות. לעומתו, יעקב הוא איש תם יושב אהלים, הוא אדם עדין יותר וקשה לראות כיצד אפשר איתו לשנות את העולם כולו. במידה מסוימת אפשר לומר שהמוטיב המנחה את פרשות תולדות-ויצא הוא כיצד הופכים אדם עדין נפש המכונס בתוך עצמו במידת מה, לאדם שיוכל בסופו של תהליך לקחת אחריות על העולם כולו. אם כן, בשלב ראשון יצחק אוהב את עשו - ובצדק. רבקה לעומתו אוהבת את יעקב משום שיש לה ידיעה שאין ליצחק, שעתיד יעקב להשתנות ולקנות כוחות של עוצמה, שיימסרו לו על ידי עשו. וכך נאמר לה: "ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר" (בראשית כ"ה, כ"ג) (כאשר נאסר עליה למסור את הסוד לאחרים - "ויאמר ה' לה" (שם), לה - דוקא, ולא לאחרים).

באופן כללי אפשר לראות את השינוי שמתחולל בנפש יעקב כמעבר מ"יעקב" ל"ישראל". זה מתחיל ממכירת הבכורה, ממשיך בגניבת הברכה, במאבק עם המלאך וכו', עד שלבסוף יעקב הופך להיות ישראל. כאשר ראה יצחק כי "הקול קול יעקב" (בראשית כ"ז, כ"ב) וגם "הידיים ידי עשו" (שם), רק אז - "ויברכהו" (שם, כ"ג). יעקב צריך להשתמש בכוחו של עשו, וכל אימת שהוא לא עושה כן, יש בו חולשה שלא מאפשרת לו להיות אבי האומה. דווקא מכוח מאמציו לרכוש את המדרגה הארצית בנוסף לכשרונו הרוחני, מייצר יעקב סינתזה מיוחדת של קול יעקב וידי עשו, והופך להיות "ישראל", המשיב את חזון האחדות למקומו. לאחר שנים רבות, יצפה יעקב בחלומו ביכולת לאחד את הקצוות של העולם - בסולם המחבר שמים וארץ.



מהם ההבדלים המהותיים בין יעקב לעשו?

רש"י מעיר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה... דבר אחר: מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות" (רש"י בבראשית כ"ה, כ"ב). כלומר, ישנה הנחת יסוד שיש שני עולמות - עולם הזה ועולם הבא. אם נאמר שיעקב רצה את העולם הבא ואילו עשו רצה את העולם הזה, לא ברור מדוע השניים רבו. המהר"ל מפראג דייק מנקודה זו שיעקב ועשו רצו שניהם את שני העולמות, אלא שליעקב יש נטיה טבעית אל העולם הבא והאתגר שלו הוא כיבוש העולם הזה, ואצל עשו ההפך. ולכן אנו רואים שכאשר בני רומא - שיסדו בסופו של יום את התרבות אותה אנו מכנים כיום "התרבות המערבית" - כבשו את העולם, הם הרגישו בנוח עם העולם הזה, אך בשלב מסוים הרגישו צורך לבנות תיאולוגיה חדשה שתבטיח להם את העולם הבא, עד שהחרדה העיקרית של הנפש הנוצרית היא: האם אזכה לעולם הבא? זאת בעוד שאצל הנפש הישראלית קורה דבר הפוך; המשנה אומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין י', א') - רק אם תתאמץ יכול אתה להפסיד את העולם הבא שלך, והאתגר העיקרי הוא העולם הזה שכלפיו מוטבעת בנו חולשה - אנו חוששים להצליח בעולם הזה ולהיות בו בעלי עוצמה.

עוד מגלה לנו הכתוב כי עשו הוא "איש שעיר" (בראשית כ"ז, י"א) ויעקב "איש חלק" (שם). מעבר להבדל הטכני, יש להבין מה הוא מסמל בהבדל המהותי שבין השניים. בנוהג שבעולם, בעלי החיים נולדים עם הפרווה ואילו האדם נולד בלעדיה וזקוק להשלים את עצמו. עשו מבחינה זו כבר "עשוי" - הוא כמין אדם שיש לו באופן מובנה כל המעלות הטבעיות, הוא מושלם מבחינת הטבע. האידיאל של עשו הוא עולם שלא חסר בו שום דבר, בעוד שהיחס של יעקב אל העולם הזה הוא כאל עולם חסר שזקוק תמידית להשתלמות; במקום להרגיש שלמות, הוא כל הזמן בהשתלמות, ומתוך כך הוא יכול להגיע למדרגות אין סופיות, מכיוון שהוא איננו פוסק מלהשתלם לעולם. הוא "עוקב" ואיננו עשוי כעשו, כי אם עוקב אחרי השלמות כיעקב. זאת היא מדרגה מיוחדת, שבה האדם חי בדיאלוג מתמיד עם האין סוף.

משעה ששתי הזהויות האלו - יעקב ועשו - יוצאות אל העולם, הן חיות במלחמה זו עם זו, ורק לעתיד לבוא ייעשה שלום ביניהם, כש"יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א', כ"א).



מדוע גם יצחק וגם אברהם מציגים את אשתם כאחותם?

במובן הטכני - ברור כיצד השימוש בביטוי זה הגן בסופו של דבר על שני הזוגות. הלא באותה תקופה אשה היתה מתחתנת מדעת אביה או מדעת אחיה. אם אברהם או יצחק יציגו את נשותיהם בתור שכאלו - הדרך היחידה להשיג את האשה תהיה להרוג את הבעל, במה שלא יציל לא אותו ולא אותה. מרגע שטוען יצחק כי רבקה היא אחותו, אז מנסים לשדל אותו, נותנים לו מתנות והמשא ומתן אורך זמן רב יותר, וכך יוצא שיש סיכוי טוב יותר לשניהם להנצל.

בעומק הענין, הביטויים "אחותי את" (בראשית י"ב, י"ג) המופיע אצל אברהם, ו"אחותי היא" (שם כ"ו, ז') המופיע אצל יצחק הם ביטויים נפלאים המלמדים אותנו כי האבות הרגישו שהאשה שלהם היא אחותם, כלומר - שהם חלק מאותה נשמה, ובלשון המקובלים: "נשמה אחות". כאשר יצחק מבקש מרבקה לומר שהיא אחותו - הוא אומר אמת, שהרי במובן הפנימי הם באמת שניהם "ראש אחד", שניהם משרתים את אותה המטרה ומקורם באותו שורש.



יצחק מכה שורשים בארץ ומעורר את קנאת פלשתים. מה להם וליצחק?

אומר המדרש: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד - עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך" (בראשית רבה ס"ד, ז'). הפרדה היא החלק שאיננו מוליד (רובם המוחלט של הפרדים הם עקרים). בעם ישראל יש גם חלק שהוא בלתי פורה, אלא שהוא נותן זבל שעמו ניתן להפרות דבר אחר. הדבר הוא משל לכך שפרנסתם הרוחנית של האומות מעם ישראל עוברת דרך חלקים מאתנו שהם אינם פוריים עד כי מבחינתנו הם מהווים כמעין "פסולת" של האומה. זאת משום שקשה לפעמים לאומות העולם להפגש באופן ישיר ומיידי עם המסרים של עם ישראל. דבר זה מזכיר את מה שאמרו חז"ל על ישו הנוצרי - שהוא נידון ב"צואה רותחת" (גיטין נ"ז) (פסולת תוססת). כמו כן אמרו חז"ל: "וירח את ריח בגדיו - אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו" (סנהדרין ל"ז), שאפילו הבוגדים שבעם ישראל נותנים ריח טוב. וידוע שמבחינה ביולוגית הריח הוא סוג של ריקבון, ובכל זאת יש לו השפעה רבה על הסובב אותו. כך גם אותם אנשים שהם בגדר פסולת של עם ישראל, דווקא הם מצליחים להשפיע רבות על אומות העולם.



מדוע הבכורה היא משמעותית כל כך?

הבכורה במקרא פירושה: הכח המוביל. הכח המוביל ראוי להנתן דווקא למי שבידו העצמה הנפשית הגדולה יותר. עד עצם היום הזה יש מאבקים גדולים מאוד הסובבים לנקודה מיהו המוביל את התרבות, אצל מי ההגמוניה התרבותית של האנושות. כמדומני שגם יצחק וגם רבקה הבינו שהעצמה הנפשית של עשו גדולה מזו של יעקב באותה שעה, אלא שרבקה הבחינה במה שעתיד יעקב להיות.

המאבק על הבכורה איננו פשוט. יש בנו איזשהו תסכול שההובלה הטבעית הנתונה לבכור וההובלה הערכית-תרבותית אינן מאוחדות. אנו חיים בעולם שבו יש הפרש בין הכח של הטבע לבין הכח של המוסר, וזה עצמו אחד הדברים היותר קשים לנשיאה - איך יכולים אנו לחיות באופן קיומי בעולם שבו יש פירוד בין המוסר לטבע? ולכן, על אף שבספר התנ"ך אנו רואים את פסילתה של הבכורה: לא קין הוא המוביל - אלא שת, לא ישמעאל - אלא יצחק, לא עשו - אלא יעקב, לא אהרן - אלא משה, בסופו של דבר יש ציפייה לכך שהכהונה תשוב אל הבכורות (כלשון חז"ל), שיהיה פיוס בין הטבע למוסר.



נטילת הברכה מעשו נעשתה כדין או שלא כדין?

יש בתלונה של עשו לאחר שהוא שומע על גניבת הברכה מעין הסגרה עצמית, באמרו: "הכי קרא שמו יעקב, ויעקבני זה פעמים - את בכורתי לקח, והנה עתה לקח ברכתי" (בראשית כ"ז, ל"ו). עשו מגלה כאן ליצחק שנעשה הסכם מכירה של הבכורה - דבר שכנראה יצחק לא ידע עליו עד כה, וכעת מגלה הוא שהברכה נלקחה בדין מעשו.

לשם הבנת הענין נצטרך לשוב אל סיפור מכירת הבכורה - כאשר עשו שב מן השדה "והוא עייף" (בראשית כ"ה, כ"ט). במקרא, המושג עייף מורה על המתואר שהוא מיואש מן העולם: "אוי נא לי כי עיפה נפשי" (ירמיהו ד', ל"א). "ואתה עייף ויגע ולא ירא א-לוהים" (דברים כ"ה, י"ח) וכו'. אומר עשו ליעקב: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, כי עייף אנוכי" (בראשית כ"ה, ל'). בשביל אוזניים עבריות, המילה "אנכי" מתקשרת מיד עם הביטוי: "אנכי ה' א-לוהיך" (שמות כ', ב'), כלומר "אנוכי" הוא ה', וכאן כביכול אומר עשו - עוד הרבה לפני ניטשה - "הנה אנוכי הולך למות" (בראשית כ"ה, ל"ב) - מבחינתו א-לוהים מת, ואם כן "למה זה לי בכורה" (שם)? אפילו העולם הזה איבד את המשמעות שלו מבחינת עשו, ולכן הוא מחליט למכור את בכורתו ליעקב. לאחר מכן נאמר על עשו: "ויאכל וישת, ויקם וילך" (שם, ל"ד) ורק לאחר כל אלו "ויבז עשו את הבכורה" (שם). כלומר, ההחלטה של עשו שהבכורה איננה ראויה ליותר מאשר נזיד עדשים - היא החלטה שנלקחה על ידו בצלילות הדעת.

ישאל השואל: לאור כל זאת, מדוע נזקק יעקב לתחבולות על מנת להשיג את מה שבדין הוא שלו? התשובה היא שאנו משתמשים בתחבולות דווקא מפני שאנו יודעים מהם האידיאלים שלמענם אנחנו פועלים. לכאורה, היה פשוט הרבה יותר אילו הקב"ה היה מצווה את יצחק לברך את יעקב ובזה כל הסאגה היתה נמנעת, אבל אז היינו בעולם שבו הקב"ה פועל לבדו - וזהו איננו העולם שלנו. טוב לנו לחיות בעולם בו עלינו לגלות את ההנהגה של היושר הא-לוהי דווקא מתוך כל הסיבוכים. "יעקב" נקרא כך מלשון עקוב, "ישראל" מלשון ישר-אל, ההצלחה של המעבר מיעקב לישראל היא דווקא בתוך עולם של שקרים להיות מי שמצליח להשתמש בכלים העומדים לפניו על מנת להגיע אל היושר הא-לוהי הנכסף - "עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד, עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם, עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" (תהילים י"ח, כ"ו-כ"ז).