הרב אורי שרקי
נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת תרומה
מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב
עם ישראל אך יצא ממצרים וכבר מצווה לתרום את רכושו?
התולדה ההכרחית של מתן תורה היא שתהיה תרומה. הלא הקב"ה נתן את התורה מן השמים במהלך חד צדדי שהותיר את הנברא מתוסכל (מפני שהוא מעוניין בשותפות). דווקא התרומה מבטאת השלמה של ההתגלות, זוהי אם כן שותפות הכרחית למעמד קבלת התורה. נמשול משל לשותפות זו: בהכנות לשבת יושב לו ילד קטן ומשועמם שלא מוצא מה לעשות. אימו רואה אותו ומחליטה להטיל עליו תפקיד מיוחד - קילוף תפוחי האדמה. האם איננה באמת זקוקה לעזרתו של הילד, אבל השותפות המדומה הזו אותה חש הילד היא עולם ומלואו בעיניו. יתר על כן, מכאן ואילך, האם סומכת על הילד שיבצע את תפקידו בהתמדה מדי יום שישי, זוהי חלק מהתוכנית. כך בנמשל, הקב"ה עושה עמנו חסד גדול בכך שהוא מוכן "להזדקק" לנו, אבל לאחר שהוא עושה כן - הוא באמת מזדקק לנו.
מנין נלקחה התרומה?
אומר לנו הכתוב: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" (שמות כ"ה, ב) - אם אומרים ל-א': "קח תרומה מ-ב' ", סימן ש-ב' איננו א'. מיהם, אם כן, אותם אנשים שיש לקחת מהם את הזהב? אלו הם המצרים המייצגים את האנושות כולה (בתור הבכירים שבאומות באותה התקופה). בסופו של דבר, לא לקחו תרומה למשכן מהאומות. מדוע? משום שבין הציווי עצמו לבין עשיית המשכן היה חטא העגל. הנפילה של חטא העגל מראה שיש חולשה בעם ישראל ואז אין יכולת לפנות לאומות, והתרומה בפועל היתה דרך "קחו מאיתכם" (שמות ל"ה, ה), מתוככם. אולם מנין היה להם לישראל הזהב, הנחושת וכו'? מביזת מצרים. הזהב ממצרים הוא זהב שבעזרתו ניתן לחבר בין עם ישראל לשכינה, יש לו כח עצום. אך באותה מידה יש אפשרות לעשות מהזהב עגל. הזהב מבטא את הרצון לקבל: זה - הב ("תן" בארמית). כלומר, יש בו בזהב ביטוי לפעולה אנוכית של האדם. התיקון לכך בא על כך שעם ישראל נותן את הזהב למי שברא אותו, ובכך הופכים את הזהב מחפץ המסמל רצון של קבלה לכזה המסמל רצון של נתינה. בנוסף, על מנת להבדיל בין הזהב של העגל והזהב של המשכן יש לנקותו במעבדה. המעבדה היא המדבר ועם ישראל הם אלו שצריכים להפריד את סוגי הזהב - יש פה בירור של ערכים שעם ישראל צריך לעשות קודם שיגיעו אל המנוחה והנחלה.
מדוע הקב"ה מייעד את התרומה דווקא לצרכי גבוה?
אילו היינו תורמים רק למטרות של "בין אדם לחברו" (צדקה למשל) - בסופו של דבר היינו נשארים במימד אגואיסטי במובן מסוים - בתחום של הנברא בלבד בו נברא אחד דואג לנברא אחר. מה שאין כן כאשר התרומה היא לא-לוהים, לנבדל שאז היא חורגת מגבולות הנברא. הנוכחות הא-לוהית במקדש היא דבר רציני, היא איננה דבר מדומה. במבנה העיר היוונית העתיקה, היתה מין ככר מרכזית שנקראה "אגורה" ואליה כל העם היה מתאסף. לעומת זאת, אם נביט במחנה ישראל במדבר נבחין כי כל השבטים סובבים את שבט לוי, ובתוככי שבט לוי ישנו מקום אליו לא מורשים להכנס. וזאת מדוע? מפני שהוא מלא במישהו אחר, יש מישהו שהנוכחות שלו איננה מדומה - אלא היא קיימת וישנה. לכן, אדרבה - רצוי שהזהב ילך אליו, מפני שאם הזהב ישאר בכיסם של בני ישראל - עלולה לצמוח מכך שחיתות. יתר על כן, הדבר נעשה לכתחילה - אנו מעוניינים שאותם ערכים שהוצאנו ממצרים בדמות הזהב יהיו שותפים להשראת השכינה בעולם כולו.
מה יעודו של המשכן?
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח) - המקדש (המשכן) הוא המקום בו מתאפשר המפגש בין הבורא לנברא. מקום זה הכרחי שיהיה מוגן ובנוי באופן מדורג, מפני שלא תמיד רצוי שהנברא יפגש ישירות עם הבורא - לשם כך צריך הכנות, התקדשות, הטהרות מצד הנברא. ישנם מעמדים מיוחדים (למשל - שלושת הרגלים) - שבהם הפגישה הזו מתממשת בשיא תפארתה במעין שחזור של מעמד הר סיני שבו היה גילוי של פנים אל פנים של הבורא לנברא. חשוב לציין שלהתגלות הבורא אל האדם יש שני פנים: הפן האימפרסונאלי, והפן הפרסונאלי. כאשר אתה פוגש אותי בתור פקיד בבנק, אינך פוגש אותי בתור מי שאני, אלא בתור מי שממלא פונקציה מסוימת; האישיות שלי מסתתרת מאחורי איזושהי פונקציה שאני ממלא באותה שעה. מה שאין כן כאשר אנו מנהלים שיחה ידידותית ביננו, האישיות שלנו היא זו שנוטלת חלק עיקרי במפגש. כך הקב"ה מתגלה אלינו בעולמו בשני אופנים: דרך הטבע (הפן האימפרסונאלי והנסתר), או דרך ההתגלות (הפן הפרסונאלי הישיר והגלוי). כך אנו אומרים בהגדה של פסח: "ברוך המקום - ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל - ברוך הוא" - רוצה לומר: מדובר באותו אל, אלא שלפעמים הוא מחליט להיות "המקום" (מקומו של עולם), ולפעמים הוא מחליט להיות זה שמתגלה לעמו באופן ישיר. ישנה דרשה ידועה (אותה ייחסו לחז"ל) על הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שם): "בתוכם - ולא בתוכו". כלומר, כאשר תעשו לי מקדש - אשכון בתוך כל אחד ואחד מכם. לאחר מכן אומר הקב"ה: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" (שם, ט). בעברית מקראית פירוש הביטוי "מראה אותך" הוא: מראה לך. אבל, ניתן גם לפרש שהקב"ה מראה כאן לעם ישראל את משה בתור הדמות האידיאלית, האישיות בתוכה הקב"ה כבר שוכן, ודרך תבנית המשכן ותבנית כל כליו יוכל עם ישראל כולו ללמוד כיצד בנויה הנפש האידיאלית הזו. לא בכדי הפסוק חותם בציווי: "וכן תעשו" (שם) - היו כמשה. וכשם שהמשכן בנוי מדורים-מדורים: קדש הקדשים, סביבו ההיכל, החצר וכו' - כך נפשו של האדם מכילה את עולם ההכרה הפנימית, עולם המחשבות והתכנון, ועולם המעשים. כל אנלוגיה שכזו דורשת התייחסות בפני עצמה, אך אנו נסתפק בהתייחסות לקדש הקודשים: קדש הקדשים הוא המקום שבה מופיעה האהבה בין כנסת ישראל לקב"ה בכל טהרתה, כאשר בתוך קודש הקודשים הנקודה המרכזית היא בין הכרובים - משם יוצא הדיבור. מכאן, שאף בנפש האדם ישנו איזשהו פנאי, איזו פניוּת מסוימת לקבל את דבר ה' מלמעלה - בשעה שנפתחת "פרוכת המסך" ביניהם.
האין זה מסוכן לומר שהעולם בנוי על פי תבנית המשכן? אין בכך שילוב של תורה ומדע?
איננו מנסים ומחפשים לעשות התאמות והדבקות בין המדע לתורה. איננו זקוקים לכך, זוהי איננה מטרת התורה כלל (כפי שהארכנו בפרשת "בראשית"). אלא מאי, אנו מבינים שעולמו של הקב"ה הוא עולם אחד, ולכן הקבלות סימבוליות בין המקדש למבנה העולם כולו הן אפשריות בהחלט. הרחיקו לכת בענין זה הצרפתים, כאשר במהפכה הצרפתית ה"אוניברסלית" היה ניסיון ליצור דת חדשה (דת חילונית), ובה דיברו על כך שמידותיו של היש העליון הם האמת והצדק, והיכלו הוא העולם. במובן מסוים היתה להם איזו מין אינטואיציה לכך שכל מה שמתרחש במקדש הוא כמין הטרמה (הקדמה) למצב בו הקב"ה שוכן לא רק במקדש אלא בעולם כולו.
בהערת אגב נציין שעוד קודם מתן תורה היו מדברים עובדי העבודה הזרה על מקדש בתור השתקפות של העולם כולו. יתר על כן, עצם קיומה של תבנית למשכן - איזו מין תבנית אידאית - היוותה את היסוד של תורת האידאות של אפלטון הגורסת שיש כמין עולם עילאי המשתקף בעולמנו (הפילוסוף פילון אלכסנדרון טען שמקורה של התורה הזו היא בתרבות השמית).
האם אין בבנית מקדש סכנה של הגשמת הא-לוה?
הסכנה נמצאת ביתר שאת דווקא בצד השני - הצד של ההפשטה היתרה. באותה מידה שאתה יכול לראות סכנות בהגשמת הא-לוה שתוביל לעבודה זרה, כך אתה יכול לראות סכנה בקונספטואליזציה המופלגת (בהפשטה המופרזת של הא-לוה) - שעלולה להוביל לאתאיזם, לכפירה. אפשר לומר שהאמונה האמיתית מצויה במטוטלת שנעה בין שני הקצוות האלו - העבודה הזרה מחד והכפירה מאידך. פעמים שמתעורר ספק אמוני בלב האדם, ספק הבא לנקות את הנפש מהקליפות האליליות שדבקות בה. גם (ואולי דווקא) בנפשם של גדולי המאמינים מצאנו בשלב מסוים התעוררות של כפירה, של ספקנות. דבר זה יכול שיהיה בו דבר חיובי, כאשר הוא בא במעטה של ניקיון של תפיסות שהתעממו, שהתקטנו או שנעשו פרימיטיביות - והן תובעות אורות גדולים ובהירים יותר.
ראיה לכך שאין ענין בהגשמת הא-לוה דרך המקדש היא שאפילו המקדש - שהוא היכל ה' - יכול להחרב, ואפילו הלוחות - שהן מעשה א-לוהים - יכולות להשבר. כלומר, אין קדושה מוחלטת בדבר גשמי אלא אם כן יש משהו שנושא אותו, וכאשר יש סילוק השכינה מאותו דבר - יש אפשרות לכליון האלמנט הגשמי (כמתרחש בגוף האדם בעת צאת הנשמה ממנו).
מדוע יש צורך בקרבנות?
היהדות היא מונותאיסטית ולא ספיריטואליסטית. הספיריטואליסטים גורסים שהעיקר הוא מה שמתחולל בלב וברוח, ויש בדבריהם הזמנה לדואליות, שכן יוצא לפי זה שעולם החומר צפוי להעזב, העולם הפוליטי ימסר בידי הרשעים, ובני האדם הצדיקים יעסקו רק במופשט. דבר זה מנוגד ליהדות שהגילוי המיוחד שלה הוא שה' הוא אחד. אי אפשר לדבר על דבקות אמיתית בא-לוהים אם אינך מצרף את כל מימדי המציאות לדבקות זו - כולל המימד החומרי-פולחני והמימד הרוח-קודשי. בעז"ה נעסוק בנושא בהרחבה בחומש ויקרא.
קיימת השקפה שלטת הגורסת שבית המקדש השלישי ירד מוכן מן השמים. זאת לעומת תיאור בנית המשכן ושני המקדשים הראשונים - שם מושם הדגש על שותפות האדם בבנין בית ה'. מה מצפה לנו לעתיד לבוא?
לעניות דעתי, ארעה אי הבנה מצערת אשר הובילה לבלבול גדול בנושא זה. הכל נבע מאי דיוק בהבנת הביטוי "מקדש מן השמים". מהו אותו מקדש שנמצא בשמים? היכן הם אותם שמים? האם ישנו מטאור שמרחף לו בשמים ומחכה להיתר נחיתה על הר הבית? בודאי שלא. מקדש מן השמים פירושו: מקדש רוחני. וכשאומרים שלעתיד לבוא ירד מקדש מן השמים הכוונה היא: האידאות תתגלנה. האדם עתיד להבין בתפיסה רוחנית עליונה כיצד המקדש הרוחני צריך להתגשם בעולם הזה - על ידי מזבח, על ידי קירות, על ידי כבש וקודש קדשים. המקדש ירד מן השמים במובן הרוחני של הביטוי, אבל הפעולות הממשיות תתבצענה על ידי בני האדם.
המקדש כמוהו כפגישת שידוכין שבה על שני הצדדים להגיע בזמן - מותר להקדים אך בודאי שלא לאחר. וכבר אמר שלמה: "קמתי אני לפתוח לדודי - ודודי חמק עבר" (שיר השירים ה', ב). יש פגישות בהיסטוריה שאסור לנו לפספס, הכל תלוי באיזה זמן בהיסטוריה אנו נמצאים - האם אנחנו בזמן הגלות ועלינו להמתין, או שמא נאמר שהזמן כבר הגיע, והקב"ה רק מחכה לנו שנצטרף אליו לפגישה?
הפגישה הזו היא שאיפה קדומה של בורא העולם. הבה נצייר לעצמנו אדם בוגר שלא קרא תורה מימיו, נעניק לו את החומש לקריאה ונבקש ממנו לתמצת את עיקרי הדברים. הוא יאמר לנו: קראתי שא-לוהים ברא את העולם כדי לברוא את האדם, שעם ישראל יצא ממצרים, יקבל את התורה, יכנס לארץ ישראל ויבנה את בית המקדש. נתמצת זאת במשפט אחד קצר: א-לוהים רוצה מקדש. הקב"ה מתאווה למפגש, כך אומר לנו המדרש שעוד קודם בריאת העולם הקב"ה בנה לו סוכה בהר הבית, היה נכנס בה, מתפלל ואומר: "יהי רצון מלפני שיבנו לי בני בית במקום הזה" (ילקוט שמעוני תהילים עו, ג). כלומר, המקדש מצויר כאן לא בתור איזשהו מאורע היסטורי אלא בתור שאיפה אמיתית קדומה של בורא העולם שיהיה לו עם מי והיכן לעמוד בדיאלוג.
כל שנותר לנו לברר הוא: מיהי אותה אישות אליה הקב"ה רוצה לפנות? אנו רואים בתורה שמדובר תמיד בישות קולקטיבית - תחילה הישות הישראלית: "ואעשך לגוי גדול" (בראשית י"ב, ב) - גוי במובן של לאום, ולאחר מכן האנושות כולה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (שם, ג). כמדומני שיש להפקיע מהמקדש את המימד הלאומי-ישראלי שהוא צר יחסית ולהבין שמדובר במימד אוניברסלי - כלל עולמי. דווקא מתוך כך שעם ישראל יפנים שהוא אחראי לאנושות כולה, יהיה ברור לו שעליו לבנות מקדש על מנת שהנוכחות הא-לוהית תשוב לעולם. כיום אנו נמצאים בעולם שבו יש נתק ממי שאמר והיה העולם, והעולם ממתין בערגה שאהובו ישוב להיכלו - אל המקום בו לבו של העולם חי דרך לב אומתנו.