הרב אורי שרקי

מלכים א' (פרק ב') - הוראות אחרונות של דוד המלך (על הפטרת ויחי)

טבת תשע"ו




בהפטרתנו (מל"א ב) מלמד דוד, בתור דגם אולטימטיבי של המלכות האידיאלית, את שלמה בנו את יסודות ניהול הממלכה כראוי. היסודות הם ששה:

- אימוץ המידות הטובות, אבני היסוד של המוסר: "וחזקת והיית לאיש" (פסוק ב). המידה המודגשת עבור המלך היא הגבורה. הגבורה כוללת שני אופנים: האחד, כלפי עצמו "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות ג, א). והשני, כלפי זולתו, להיות חזק ואמיץ למלחמה (שמונה פרקים להרמב"ם, פ"ד).

- שמירת המצוות: "ושמרת את משמרת ה' א-לוהיך" (ג). ההדגשה היא "ככתוב בתורת משה". לאמור שעבור המלך יש ללמוד את הכתוב כפשוטו, בתור הנחיה להנהגתו המדינית, ולא רק לפי הנחיות התורה שבעל פה, המהוות הלכה לכל אדם פרטי בישראל. (הרחב דבר להנצי"ב על דברים כד, טז).

- דאגה לרציפות השלטונית: "למען יקים ה' את דברו אשר דבר עלי לאמור: אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם, לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל" (ד).

- עשיית הצדק אפילו על חשבון מעמד נכבד. הנקמה ביואב, שאמנם הציל את ישראל, אבל שפך דם נקי. "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל, לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם, וישם דמי מלחמה בשלום, ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו, ולא תורד שיבתו בשלום שאול" (ה-ו).

- עשיית חסד עם הראוי לו: "ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד, והיו באוכלי שולחנך" (ז).

- כבוד המלכות: "והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים, והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים... ואשבע לו בה' לאמור: אם אמיתך בחרב. ועתה אל תנקהו" (ח-ט).

במבט שטחי היה מקום למחשבה שיש לדוד חשבונות אישיים ונקמנות. אבל במבט חודר אנו רואים חכמה עמוקה שהבסיס שלה הוא שממלכה לא תכון בלי יסוד ערכי. הפרטים הנפגעים ממדיניות זו אינם אלא הדגמה של הדרך הכללית. שלמה הקפיד להיענות לדרישות אביו, ומשום כך מודיע הכתוב (יב): "ושלמה ישב על כסא דוד אביו, ותכון מלכותו מאד".

נראה שבחירת המסורת בהוראות דוד כהפטרה לפרשת ויחי איננה רק משום שמדובר גם כאן וגם שם בפטירת אחד מעמודי האומה, יעקב אבינו או דוד המלך, אלא משום שאצל שניהם בולט המימד הכללי והמדיני של הצוואה, שאינה מתכנסת בהוראת הצדקות והחסידות במישור הפרטי לבדו.