הרב אורי שרקי
דברים - כסדום (על ההפטרה)
תמוז תשע"ו
דבריה הקשים של הנבואה בפיו של ישעיהו בן אמוץ, הכוללים את הביטויים הקשים ביותר שנאמרו כלפי עם ישראל בתנ"ך, מגיעים לשיא חריפותם בשעה שהנביא משווה את עם ישראל לסדום ועמורה (א,ט): "לולי ה' צ-באות הותיר לנו שריד כמעט, כסדום היינו, לעמורה דמינו". חז"ל (ברכות יט, א) מעירים שכאשר מדברים אל העם בסגנון של השפלה, הדבר גורם להידרדרות נוספת: "אמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר רב יוסף: מאי קראה (מה המקור במקרא)? שנאמר: כמעט כסדום היינו. מאי אהדר להו נביא (מה השיב הנביא)? שמעו דבר ה' קציני סדום". בעקבות ההשוואה "כסדום" הופך העם להיות ממש סדום: "שמעו דבר ה' קציני סדום, האזינו תורת א-לוהינו עם עמורה" (י). מכאן למדנו שעם כל צדקתה של הביקורת, יש להשתדל שהדברים יפעלו שאופן המרומם את השומע ולא להיפך. כך קובע הרמב"ם בדיני תוכחה (הל' דעות פ"ו ה"ח): "הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב... שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך".
אך אף במצב של נפילה איומה שכזאת, לא אבדה התקוה, ושערי תשובה עדיין פתוחים: "רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניכם, חדלו הרע" (טז). נראה שמלבד הקריאה הפשוטה לחזרה בתשובה המצויה בפי הנביאים, יש כאן גם רמז לכך שדווקא בשעה שהדור ירוד, מתגלה טהרתו העצמית, הסגולה הפנימית. החטא אינו אלא לכלוך, שניתן להסירו על ידי רחיצה. מתוך כך יש מקום להתבונן אף בחטא עצמו, אחרי התשובה, כחלק מתוכנית כוללת של הבריאה: "אמר רבי יצחק: אמר להם הקב"ה לישראל: אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו, כשלג ילבינו" (שבת פט, א). יש כאן רמז למגמה המשיחית, שהחלה בסדום: "מצאתי דוד עבדי. והיכן מצאתיו? בסדום" (בראשית רבה, פמ"א), שעניינה להעלות את כל הנפולים ואת כל הנפילות ולהשיבם אל הקודש על ידי ההתבוננות במשמעות של החטא בהשתלבותו במהלך של סדר הדורות.
ומכאן ביאור למילה הפותחת את תוכחתו של ישעיהו: חזון. במדרגות הנבואה החזון נמצא במדרגה הגבוהה ביותר. אכן יש צורך במדרגה גבוהה ומעמיקה במיוחד על מנת לצפות את התהליכים המופלאים שדרכם מתעלה האומה מתוך נפילותיה. רמז לדבר יש בהלכה הקובעת שאין נופלים על פניהם בתשעה באב משום שנקרא "מועד". בעומק העומקים של הצרה, שם טמונה הישועה.